מהו חינוך? ח(חובת), י(יישום), נ(ניהול הנראות), וך (וכוונה) שמות כ"א, ב': "כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לח

הישגיות ועלייה ברמת הידע של תלמיד בי"ס יסודי-ממלכתי מתחילות בהעצמה. העצמה טומנת בחובה ראיה חקרנית ומעמיקה של המערכת המסועפת, בה נטוע התלמיד, ולעיתים אף סבוך, אם מבחירה ואם מכורח. לדעתי, חובתנו הינה לראות את הילד ולהתכוונן אליו.

מהו חינוך? ח(חובת), י(יישום), נ(ניהול הנראות), וך (וכוונה) שמות כ"א, ב': "כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לח

הישגיות ועלייה ברמת הידע של תלמיד בי"ס יסודי-ממלכתי מתחילות בהעצמה. העצמה טומנת בחובה ראיה חקרנית ומעמיקה של המערכת המסועפת, בה נטוע התלמיד, ולעיתים אף סבוך, אם מבחירה ואם מכורח. לדעתי, חובתנו הינה לראות את הילד ולהתכוונן אליו. נוסף על כך, צריך להתכוונן אל הטיהור, מחויב המציאות, שצריך להיעשות. החל מהמפקחות וכלה במס' לא מבוטל של מורות, שכל רגש, מודעות או חיבור מינימלי לעצמן - התאדו מליבן, מראשן ומזיכרונן.
העצמה עומדת בקורלציה הפוכה למה שנעשה כיום בבתי הספר היסודיים-ממלכתיים. ולמען אמחיש את טענתי, להלן עובדה מכאיבה מאוד: אחוז הילדים המאובחנים כבעלי לקויות/הפרעות שונות - גדל והולך..מה זה הולך..רץ..שהרי, עם ממריצים ("ריטלין וחברים") קל לרוץ aka השר פירון, שהספיק להרשים אותנו ברצונו המרשים. ואני שואלת את עצמי, הכיצד? בואו ניקח בחשבון, שפעם, היו כיתות לילד שהוא "מוקצה", הן נקראו "כיתות טיפוליות". היום הן נקראת "כיתות תקשורתיות" ובעוד מילים, היישר מהמכבסה של המח"צ (מערכת חינוכית ציבורית).
אני חושבת שהתנאים בבתיה"ס הציבוריים - ממלכתיים - אינם מתאימים, אף לילד "רגיל" (מילה הזויה בפני עצמה). הילדים היום חיים בקצב מהיר, מהיר יותר מקצב הדיבור של מדריכות השפה למיניהן או ה"מקפחות" סיקול אותיות נדרש פה.. אם כן, הילדים מדברים מהר, גדלים בעולם אינטראקטיבי, צבעוני, חומרני הרבה יותר, שבע..אולי הגיע הזמן לעשות "אתחול" למערכת ולאנשים המנהלים אותה? וכן, בעיניי, כדאי גם לרענן, "על הדרך", כמה דמויות, המכונות "מורות", שאינן ראויות מכל וכל, ונותרות במערכת בשל סיבות, הפגומות כמו אופן התנהלותן.
הכיתות היום דומות באופן מרתק, ופוצע גם יחד, למבנה הכיתות לפני כמה מאות שנים. הכיתות, לכל היותר, מצטיידות לעיתים במחשבים ניידים, או במטול שקופיות ("בארקו") וכו'..אך עם כל הכבוד, מבנה הכיתות ("מיני מפעלים") מזכיר את התקופה התעשייתית, השיעורים עמוסים, תכניות הלימודיות אינטנסיביות, התובעות מרוץ לא מציאותי, שמותיר את רובם ככולם של הילדים מאחור. המורות מצוות לבחון את הילדים כמה פעמים במהלך השנה, כשהבחינות מקבלות רפרטואר שמות עשיר, קרי: "דף בודק ידע" ועוד כהנה וכהנה המצאות, פרי עטו של צר כלשהו, שלא הותיר חותם, ורק התנהג כזב חוטם. אולי היה זה גדעון צער, מי זוכר בכלל..
ובכן, ההעצמה צריכה לבוא לידי ביטוי בשינוי גורף ודרסטי של הבסיס. הפחתה בכמות חומרי הלימוד, התמקדות ביישום הערך החינוכי, בתחושת הסיפוק של הילדים, בתחושות ההצלחה, בערכיות, במוסר, באהבה ובאיכות הדרך, ולא בתוצאה, ואז, רק אז - תגיע התוצאה המיוחלת.
איך זה שלא מתדיינים בנושא השיעור הגבוה, ההולך ומתפוצץ של מס' הילדים ה"מאובחנים"???מבני הכיתות ואי-תנהלות המערכת לא מתאימים לילדים של היום. נקודה. כל הזכויות שמורות לג'. ולא יפית. ג' הייתה המרצה היחידה שלי, שהמחישה לי שהמערכת הולכת מדחי אל דחי, וקבלה בפניי על כך, שבמקום שיקרה מהלך נועז לטובת בריאותם הנפשית-רגשית של הילדים - עוסקים במיקום ההורים במרכז, ובהאזנה לתובענות שלהם, לצד ליקוקי עכוז למפקחות ולמנהלות, שלא תמיד ברור מה הן עשו כדי להגיע למקומן. אולי עשו כמו וסרמן – האיש והאגדה. אין כמו "מודלינג", נכון?
ההעצמה חייבת להתחיל, ויפה שעה אחת קודם. המס"ת (מערכת סובבת תלמיד) גם חייבת להיערך מחדש, ומתוך כך, צריך לאוורר את המדריכות המחוזיות, שמנדיפות ריח נפתלין בכל היבט שהוא, את המפקחות המתחנחנות והעממיות, הדורסות את כל הנקרה בדרכן, המדיפות אוראה העולה מראשן, את הצוות החינוכי הטרוד בקידום ב"דרגות". כן כן שמעתם נכון. למורים יש דרגות, כמו רב כלאי וכו'. חלק מהמורים עסוק, לא פעם, באילו השתלמויות נכפו עליו/ירצה להשתלם, ולו על מנת שיוכל להתקדם בסולם הדרגות, ולקבל עוד כמה עשרות שקלים בברוטו. יש כמה אנשי צוות, שלא הייתי נותנת להם לשהות בקרבת ילדיי, אני נשבעת לכם. כשאני מביטה בהם, אני רואה אמנזיה שהשכיחה כל חמלה וביטוי לרגש אנושי. אני טוענת שאדם יכול להיות או רף שכל או חסר רגש, לא ניתן "להתחזר" ולבחור בשתי האפשרויות!
אבל מה אני בכלל רוצה? הזמן כאילו קפא מלכת. אני זוכרת, כשלמדתי בבי"ס בראשון לציון בילדותי, והמורה למתמטיקה (מפתיע, אה?) ציוותה ממני לעמוד על רגליי ולדקלם את כפולות השלוש, בעוד שאני בכלל הייתי ילדה חולמנית - עובדה שרק העצימה את כעסה. הטראומה הזו זכורה לי היטב. שנים רבות לקחו לי להבין שאני חייבת ליצור, לעצמי ולילדים אחרים, חוויה מתקנת. אני מתבוננת במורות האלה היום, שבזות ל"חולמניים" ול"שובבים", וחשה אך ורק חמלה כלפיהן וכלפי הילדים שסרים למרותן. שרק יהיה ברור - המילים הללו הן תוצר של מערכת חלודה, יבשה, משעממת ורדודה. עובדה היא, שבמסגרות אחרות, בגוונים אחרים, פרטיים וכו' - הילדים לומדים שם בששון ובשמחה. איך זה ייתכן? שבמקומות הללו, הילדים חשים העצמה, לצד גילוי החזקות והגעה לתוצאות ולהישגים? הכל בשל המח"צ.
ה"אופק החדש" הוא נוח מאוד למורות - הנשים מייצגות את רוב הצוות החינוכי בכל בי"ס...לא מפתיע, מעציב ואף מרתק, נכון?
על איזו העצמה אני מדברת פה? הילדים מותאמים למח"צ כמו כף רגל של יפנית לנעל שלה. הנעל היא מטאפורה מצויינת למח"צ. במיוחד לכמה מדריכות ומפקחות. אבל לא רק.
הגרגרנות הפדגוגית ושגעון הגדלות של כל מחזיקה בטייטל כזה או אחר, מונעים העצמה וקיימות אנושיות. אחד מהדברים המצחיקים הוא שהמקום, בו אני עובדת מכנה עצמו "בית ספר ירוק", כן, זה הקטע החדש של המח"צ, וכל נושאות התפקידים (עלק), כמו כבשים המובלות לשחיטה - נדבקות בפתולוגיה החרטוטאלית הזאת, ומוסיפות לניק של בתי ספרן " בית ספר ירוק". בינינו, איכות הסביבה הבית ספרית והמשפחתית קודמות לנושא הקיימות...הקיימות צריכה להתחיל ביישומה בהקשר ההתנהגות ובתנאים המנטליים והפיזיים, בהם לומדים הילדים...עניי עירך קודמים...עניים בקידמה..
לא די בשילוב כמה מחשבים וב"הטמעת כיתות חכמות", זה הרבה יותר עמוק! דרוש טיהור אורוות והטמעת סוסים ולא חמורים, עם כל הכבוד לכך שהן חיות חכמות, שהרי ידוע - שאם מישהו עצוב או לא מרגיש שמחה ואהבה בביה"ס, החכמה לא תקדם את למידתו משום הימנעותו.
אני בעד דוגמה אישית, הפחתת העומס, הטמעת דרכי חינוך נאורות ורגישות, קבוצות לימוד הטרוגניות והומוגניות, שיחות רגשיות לרוב, משחקים חברתיים, כחלק מדרכי הלימוד, הוספת טיולים בשדות וביערות, כחלק מאסטרטגיות הוראה, התמקדות ב"כישורי חיים", קביעת תכנית עבודה משמעותית ליועצות הבית ספריות, עיצוב מחדש של התעודה המזעזעת של בתי הספר היסודיים. ביטול "ההנהגות ההוריות" למיניהן, וקביעת נציג וועד הורי לכל שכבת גיל. גם בהקשר הזה, דרוש תיחום לכוחות ה"סופרמאניים" שהוענקו לדמויות המתערבות למיניהן, עצירת הבזבוז המסיבי של הדפים, ישיבות ההבלים (הנקראות "ישיבות פדגוגיות עלק"), מבחני מעבר לרכזות, ששפתן דלה ושרמתן לא מצדיקה לרוב ריכוז כלשהו, חוץ מחומר רדיואקטיבי, השתלמויות למורים בנושאי העצמת ילדים, מתוך כך, שילד שיסופקו צרכיו הרגשיים והנפשיים, או לכל הפחות – ימולאו לרוב, יהיה הרבה יותר זמין, פנוי ובעל מוטיבציה ללמידה. צריך להחליף את כל המדריכות והמקפחות בדמויות רעננות, צעירות בעלות יכולת להקשיב לביקורת ולהתקדם, תרתי משמע. דמויות שלא אוהבות ילדים ואת העבודה החינוכית, שלא אוהבות חשיבה ביקורתית, התקדמות ברוח הזמן, שלא סובלניות, סבלניות, חדורות מוטיבציה ורגש לרוב – שיילכו לעבוד אצל "רמי לוי". הוא מכוון להצלחה. את עצמו בעיקר - כמו כמה מורות שאני מכירה לצערי. מכוונות את עצמן למשהו שנראה בעיניהן כמו הצלחה. הבעיה היא, שההצלחה שלהן אינה מניבה פירות בדמוי ילדים מאושרים, שמחים, שאוהבים להגיע לבית הספר, שנהנים מהחוויה החינוכית, שנגדעה בדמי ימיה. כן. אפשר אחרת. מבטיחה להתמקד בדרכים הראויות והחיוביות, שתוכלנה לשנות את הגוון של המערכת, שגוועת ומורידה את כלל יושביה עמוק עמוק לעולם השאול, לנקודת האל-חזור. ההעצמה צריכה להתחיל, כמו בכל מודל טיפולי-כלל מערכתי, בצוות החינוכי ועד לאחרון התלמידים. סיפורי ההצלחות שלי עם תלמידים תועדו על ידי, ואני בטוחה שאפשר לעשות משהו למען יהיה פה שינוי ושלווה. קצת שלווה. למען הילדים.


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל