כיסא ריק .

לכל אחד יש אחד כזה שצריך לבוא כל רגע. שצריך לחזור ממש כל רגע. אחד כזה שלא סיימנו לחיות לצידו.

לא מעט חודשים עברו.

ואני עדין, מוצאת עצמי נלחמת ברגליי שיעצרו. שלא יכנסו לאותם חנויות שהייתי מחפשת לך מתנה לפני חג.
או בכדי לאבזר אותך בעוד חפץ שאולי תצטרכי, או משו מתוק לאמצע הלילה.

הימים מצטברים לחודשים ארוכים.
הם לא מצליחים לגרום לי להפסיק להתקשר אליך בליל שישי, אבל את בשלך- לא עונה..

לא מעט נינ פה מאז הערב שהלכת.
ועדיין צובט לי כשאני שומעת את השם שלך.
השם היחידי שיכלתי לשייך אליי.

אמא.

בתחנת רכבת ישנה בין הקרונות המוכרים כל כך..
שמעתי אותה.
היא זעקה בשקט על בנה, כחיה פצועה יבבה .
והיו הולכים.
והיו שבים.
ולא היה אחד שהתיישב לידה .

היא הכינה שני סירים גדולים מחכה לו שיבוא ויזמין בלי לדאול אותה כמה חברים..
היא גם גיהצה את כל הקמטים לכבודו. חידשה מה שהתיישן.
רק שיירד מהקרון הרגיל עם החיוך המוכר. יגיד לה 'אמא, למה באת לכאן? הגזמת.' וירכן אליה לחיבוק ארוך.
רק לזה חיכתה.

בעולמות מקבילים של שגרה וזכרון.
ניצמדים לזמן, כי זה מה שמכירים.
קונים. מבשלים. אוכלים. חוגגים.
אבל היא לא שוכחת לעולם לערוך מקום ישיבה נוסף,
מקווה שאולי הפעם..




https://www.facebook.com/hakolba/

מוזמנים לעקוב
באהבה
חני


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל