מבט שני על סיפורי מצרים

מבט שני על סיפורי יציאת מצרים קטעים מהרצאה של ד"ר מוטי ארד אני רוצה לדבר על מצרים, שסיפור היציאה ממנה פרוס על פני ארבע פרשות שבוע הנקראות עתה. המצרים הם האומה הראשונה שאיתה יש לנו היהודים "חשבון" ארוך, ולכן לזיכרון שיש מההתנסות איתם יש חשיבות בקביעת היחס גם לעמים אחרים. מה אנחנו בוחרים לזכור מאותו חשבון? הנראטיב ברור – מצרים שיעבדה את אבותי

מבט שני על סיפורי יציאת מצרים
קטעים מהרצאה של ד"ר מוטי ארד

אני רוצה לדבר על מצרים, שסיפור היציאה ממנה פרוס על פני ארבע פרשות שבוע הנקראות עתה. המצרים הם האומה הראשונה שאיתה יש לנו היהודים "חשבון" ארוך, ולכן לזיכרון שיש מההתנסות איתם יש חשיבות בקביעת היחס גם לעמים אחרים. מה אנחנו בוחרים לזכור מאותו חשבון? הנראטיב ברור – מצרים שיעבדה את אבותינו במשך ארבע מאות שנה, הטביעה את בנינו ביאור וניצלה אותנו, והיציאה משם, עשר המכות וים סוף הם סיפור של "גאולה נוקמת".
אבל רגע אחד, האם זהו הנראטיב היחיד שקיים במקורותינו? האם זה מה שהנחיל לנו המקרא? לא בדיוק; האם זה מה שלמדו מכך חכמינו? לא כולם. יש גם עדות אופי חיובית על המצרים במקורותינו. לחשיבה החיובית הזאת אודות מצרים אני רוצה לתת קול בשורות הבאות.


1. "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (דברים י יט).

ציווי זה להתנהג כלפי מיעוטים בארצנו באהבה ובחמלה, כי גרים היינו בארץ מצרים, חוזר שוב ושוב בתורה. אבל מה אנחנו אמורים בדיוק ללמוד מנסיוננו כגרים במצרים? האם עלינו ללמוד מהמצרים כיצד לא לנהוג בזרים, או שמא עלינו ללמוד מהמצרים דוגמא חיובית דווקא? אפשר לזכור את השיעבוד של פרעה שלא ידע את יוסף, אך אפשר גם לזכור את החסד שנעשה ליעקב ובניו בימי יוסף, "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ וְאַחֶיךָ בָּאוּ אֵלֶיךָ: אֶרֶץ מִצְרַיִם לְפָנֶיךָ הִוא בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת אָבִיךָ וְאֶת אַחֶיךָ יֵשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן" (בראשית מז ה-ו). 210 שנים ישבו בני ישראל במצרים בטוב הארץ, עד לפרעה ששינה טעמו. מה ייזכר מתקופה זו, הטוב או הרע?
פרשני ימי הביניים בחרו לזכור את דור השיעבוד בלבד, אבל מסורת תנאית זכרה למצרים גם את מעשה החסד לישראל ובניו. מסורת זו נסמכת על התורה עצמה, שהרי ספר דברים (כג ח-ט) מזהיר, "לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצו. בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה'". בניגוד לגברים מעמים אחרים (כולל מעמון ומואב שיש לנו אתם קשרי דם אבל כשלו בכך שלא קידמו את אבותינו בלחם ובמים) אשר אסורים לבוא בקהל ישראל לעולם, הרי שהאדומים והמצרים מופלים לטובה, ומותרים לבוא בקהל בדור שלישי. שוב משתמש המקרא בנימוק המוכר מלעיל "כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצו", וכוונתו בעליל היא חיובית ואינה באה להטיל דופי במצרים, אלא אדרבא להכיר להם טובה על כך שהיינו גרים בארצם.


2. "וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ" – על יחסי השכנות במצרים

מה המקרא מספר על העם המצרי? צמד המקורות הבא נוגע לפרשת ההתארגנות ליציאה ממצרים. לאחר שלושת ימי חושך מצרים, ולפני מכת בכורות, מקבל משה הוראות בזו הלשון:

(א) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם אַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה כְּשַׁלְּחוֹ כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה: (ב) דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב: (ג) וַיִּתֵּן ה' אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם: (שמות יא)

ביצוע ההוראה אינו מפורש כאן, אבל מהגדרת היחסים בין ישראל למצרים כיחסי רֵעוּת, ומציון העובדה שהעם מצא חן בעיני המצרים משתמע שאמנם השאילו להם. ואכן בפרק הבא, עם יציאתם, מציין הכתוב: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת. וַה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם." (שמות יב לה-לו). כאן לא נאמר "אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ", החן נשאר, נוספו השמלות, המצרים השאילו להם כבקשתם, ובני ישראל ניצלו (התרגומים ורוב הפרשנים מסבירים "רוקנו") את מצרים.
והנה מה שדרשו ר' ישמעאל וחבריו (מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא פסחא פרשה יג, עמ' 47):

"וה' נתן את חן העם וגו'". וישאילום – כמשמעו, לא הספיק לומר השאילני עד שהוא מוציא ונותן לו, דברי ר' ישמעאל. ר' יוסי הגלילי אומר: האמינו בם משלשת ימי האפילה שהיו אומרים מה אם בשעה שהיינו באפילה והם באורה לא נחשדו ועכשיו הן נחשדין?
ר' אליעזר בן יעקב אומר: רוח הקדש שרתה עליהם והיה אומר לו השאילני כלך המונח במקום פלוני והלא מוציא ונותן לו ואין חן אלא רוח הקדש שנ' ושפכתי על בית דוד רוח חן וגו' (זכריה יב י). ר' נתן אומר אין צריך לומר וישאילום אלא מה שלא שאלו היו משאילים אותם היה אומר לו תן לי חפץ פלוני והיה אומר לו טול לך ואחר כיוצא בו.

ארבעת החכמים מציירים תמונה של יחסי רֵעוּת ושכנות טובה. ר' ישמעאל קובע את הנימה החיובית בהסבירו את הכפילות "וישאלו ממצרים" "וישאילום" בכך שהשכנים השאילו מעצמם עוד לפני שהספיק ישראל השכן לשאול. ר' נתן תלמידו מפרש בדרך דומה אבל ביתר נדיבות – השכן ביקש דבר אחד וקבל שניים. מעניינים ר' יוסי הגלילי ור' אליעזר בן יעקב (ראב"י), שאינם שייכים במפורש לבית מדרש זה, ודבריהם באים בשינויי לשון בקובץ המקביל מבית היוצר של ר' עקיבא. ר' יוסי הגלילי מזכיר לנו שמדובר בימים שאחרי מכת חושך, והוא משבח את ישראל שלא ניצלו את העובדה שלהם היה אור במושבותם, ולא גנבו מבתי המצרים חסרי האונים. המצרים ראו בכך אישור לשכנות טובה וליושר, ולכן סמכו על כך ששכניהם ישובו בתום החג מהמדבר וישיבו להם את ששאלו מאתם. ראב"י מציין שרוח הקודש שרתה בישראל, וידעו איפה כל דבר נמצא, ודבר זה הרשים את המצרים שראו בכך התערבות אלוהית, והשאילו.

בכל ארבע הדרשות שורה רוחו של ר' ישמעאל, המשרטט תמונה של יחסי שכנות טובה, רֵעוּת ואחווה בין השכנים, ומתוכה נובעים הרצון הטוב, האמון ההדדי, והנכונות לעזרה הדדית. לעומת זה בית רבי עקיבא מציירים תמונה אחרת של היחסים עם מצריים, ומורשתם היא שנשתרשה בעמנו עד היום.


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל