סיפור החייל היורה מחברון בסוף שנות השישים

למרות זאת, איני יכול שלא להיזכר במקרה דומה, (ואולי שונה, ישפוט הקורא בעצמו) שהתרחש בשעתו בחברון, בשנות שירותי שם במשמר הגבול, לקראת סוף שנות השישים.

סיפורו של החייל היורה מחברון, במחבל המנוטרל, עורר פולמוס גדול בארץ ואף איים לפגוע במרקם העדין שבין הצבא לעם. בבית שמש אף התארגנה הפגנת תמיכה בחייל, שהייתה למעשה הבאת אי אמון בשר הביטחון.
אין ספק, נשקפה פה סכנה ממשית לתדמיתו של צה"ל, כצבא ששומר על טוהר הנשק ואי אפשר להגזים בחשיבות הדבר הזה לגבי יחסי ארה"ב ישראל. פגיעה ביחסים אלו היא הפגיעה החמורה ביותר שישראל יכולה לסבול ממנה.
למרות זאת, איני יכול שלא להיזכר במקרה דומה, (ואולי שונה, ישפוט הקורא בעצמו) שהתרחש בשעתו בחברון, בשנות שירותי שם במשמר הגבול, לקראת סוף שנות השישים.
על המקרה הזה כתבתי בספרי "בין ירושלים לחברון", ואני מביא שוב את הקטע הזה, שחושף את הפן החלקלק והלא ברור של מוסר ויחסים בין הצבא לאוכלוסייה הבעייתית שהייתה כבר אז קיימת בחברון.

החלופה גדולה בפלוגה הפרטיזנית, כל מני טיפוסים הלכו ובאו בכל פעם ליחידה המוזרה. אך במעמקי מרתף המצודה, הממשל הצבאי בחברון, התגורר לו זקן יהודי, שרכן כל היום על מכונת תפירה נושנה. הוא הסתיר סיפור עצוב בלבו, וקשה היה לדובבו. כל היום שתק וניסה לעזור לחיילים בתיקוני פריטי לבוש מותאמים, שהביאו אליו אנשי המדים. בין לבין התחבבתי עליו ולבו נשפך לקראתי. סיפור גורלו של בנו החייל, המובא בהמשך, אכן מעורר חלחלה ורחמים גדולים.
גיליתי אצלו תשוקה אצורה של אהבת הארץ, של יהודי ציוני שעלה ממרוקו, באמצע שנות החמישים. כל חייו עסק בעבודות החייטות. עם עלייתו ארצה בגיל 50 נשלח להתגורר באחד מיישובי פרוזדור ירושלים. הפרנסה הייתה בדוחק, והדאגה פעמה בו עקב תקיפת אנשי הפדאיון בישובים המבודדים. אלו הטילו אימה על היהודים באמצעות גניבות, חבלות ורציחות.
למרות גילו המופלג גויס למשמר הגבול כשוטר זמני והפך לאחד הלוחמים המבוגרים בחיל, שם שרת עד ליציאתו לפנסיה, לא לפני שבנו גויס ליחידה כממשיך דרכו. אלא שכאן הישיש סרב לעזוב ולהתנתק מהחיילים הוותיקים, שעברו לממשל חברון, אחר המלחמה. זמן רב התחנן בפני המפקד, צבי בן אליהו, שישאירו עם החיילים בפלוגה, בכל תפקיד שהוא, ובלבד שלא יורחק מהחיילים הצעירים. לבסוף שוכן הקשיש באחד ממרתפי המבצר, שם שימש בהתנדבות כחייט. פעם בשבוע יצא, בגאווה גלויה, עם כל החיילים, כשתרמיל צבאי על גבו, כלוחם מן המניין, על מדיו המגוהצים.
החיים כאן בעיר והמפגש עם האוכלוסייה הערבית, היו שונים מאלו שלפני המלחמה. רוב הדרכים כאן מסוכנות ולא מוכרות, בעיקר הדרכים משני צדי הגבולות, שחוברו וסופחו זה לזה בנתיבים המבודדים.
רוב המקומיים, בני הר חברון, הכירו את הדרכים הלא מפותחות והצרות למעבר, שעל גב מעלה ההרים. תוך זמן קצר מצאו הערבים שיטה קטלנית ובטוחה, כיצד ניתן להרוג ולהוריד יהודים בכל הזדמנות, בצורה חלקה וחכמה, מבלי להשאיר עקבות. בכל פעם שנראה רכב ישראלי בודד בדרכים הצרות, שעושה דרכו באטיות ובזהירות בדרכים המשובשות, נצמדו ונטפלו אליה מכוניות הערבים ודחקו אותה לשולי התהום, עד שהידרדרה מטה לתהום. לבוחני התנועה לא נותר אלא לקבוע את אשמתו של הנהג הישראלי, שלא נזהר מספיק בנסיעתו. אבל למעשה היה ברור לחלוטין מי אשם כאן, גם העדר עדים לתאונה הקטלנית מנע את העמדת הערבים לדין. אלה שבאחד הפעמים נתקלו הערבים ברכב הפלוגה, שניסה לחמוק מהם ופתח באש לעברם והרגם. במשפט מתוקשר קיבלו השוטרים 12 שנות מאסר. אחד מהם היה בנו של החייט הזקן, שנפטר זמן קצר לאחר מכן משברון לב בעקבות האירוע הטראגי. על זה נאמר:
עזה עד מוות היא אהבת הארץ!


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל