עוד על גנדי

בתור לוחם מג"ב, בתקופה של רחבעם זאבי, אני יכול להעיד על האיש כבעל אופי קשה, שהרבה לרדות בפיקודיו ולא היה חביב עלינו כלל. על מקרה אחד, שבו האיש נטל לעצמו קרדיט לא לו, כתבתי בספרי "בין ירושלים לחברון" שמובא להלן.

ב-5 ביוני, תאריך די חשוב מבחינה היסטורית, אבל עבור הערבים, לא היה זה יום שגרתי ורגיל. צוות אנשי מג"ב נקראו לשמש כטבעת אבטחה ל"גנדי", (רחבעם זאבי), אלוף הפיקוד, שזה עתה נחת בראש פמליה במסוקו, לביקור כמנהגו מזה זמן. את דרכו עשה באטיות במעלה הרחוב השקט, והנה ללא כל התראה עצר האוגדונר לרגע, לשיחה עם סובביו, בדיוק אל מול מסעדת פועלים קטנה ואפלה. על פניו נראה שיושבי בית הקפה הישנוני, עסוקים היו סביב המנגל המעשן והתעלמה במתכוון מהקבוצה הבכירה שעמדה מולם. אבל עד מהרה זוהה הקצין הרם ע"י האיש הממנגל, שעזב הכול והסתער לעברו בקריאות מקפיאות דם, מול כל הפמליה הצועדת באטיות, ברחוב השקט והרוחני.
"אללה אכבר, אללה אכבר", נשמעו קריאות המפגע, שרץ באמוק החוצה מתוך המסעדה, במהירות, תוך שהוא קורא קריאות ומשנן פסוקים מהקוראן ומניף מעלה בזעם רב שיפוד מתכת ארוך, בו ניסה לדקור את הגנרל. "גנדי", המופתע, בלא לאבד עשתונותיו, שלף את נשקו במהירות. הראשון שקלט את התקיפה, היה לוחם מג"ב, אדרי, שנטרל במהירות את המחבל המסוכן, שנפל על הארץ. היה ברור מי עצר את התקיפה, אך נקודות הזכות לטובת הלוחם בוטלו במהירות, באי צדק ועיוות ההיסטוריה, לטובת הגנרל הבכיר. בדיווחי כותרות העיתונות למחרת היום, צוין בפירוש, שהיה זה גנדי שבלם את הפלסטיני. כך נגזלה תהילה מאותו חייל צעיר שהצילו מתקיפת פתע מול "החראם".
מזה זמן רב אנו חולפים בשוק החראם העתיק, מלפני חנות הירקות, בבטן מלאה במיוחד. אנו אוצרים בתוכנו זעם רב. אי שם, במעלה רחוב השהוּדָא, שכן לו הירקן, שמזה זמן רב, שמנו לב לתופעה מביכה העוברת על אנשי הסיורים היומיים, המגיבים בסלחנות לעניין. בכל פעם שחלפו הרכבים מלפני חזית חנות הירקות, מופיע ילדון צעיר, כבן עשר לערך, המבצע לעברנו תנועות מגונות ואצבע משולשת בפרהסיה. לפעמים, ברוב חוצפתו, הוא משליך מאחורינו שארי ירקות למיניהם. התנהגותו גורמת לסוחרי השוק הנאה מרובה. הם מלווים את מעשיו בפרץ צחוק, ומשבחים את האמיץ הקטן, שמניס סיור צבאי, בעזרת גידופים ומטחי ירקות. הם מתמוגגים מנחת, מחייכים ומפגינים אהדה רבה למנהג שהפך עבורם לשעשוע בשוק. כל העת זאת, ניצב אבי הילד לצדו, משפשף ידיו בהנאה, ומראה רגשי גאווה במעשהו ההרואי והגברי של בנו השובב הקטן, שמצליח כל כך להפחיד ולהניס את פטרול היהודים, שבורח מהר מהרחוב ללא תגובה כלשהי מצדם. בעבר הוזהר לא פעם הסוחר הירקן על ידינו, פן יבולע לו, אבל האב הגאה, המשיך בסורו והתעלם מכל אזהרותינו. הנה היום הסתבר, שהנער הקטן עבר את גבול הטעם הטוב בחוצפתו והמשיך להתגרות בסיור השוטרים כהרגלו, כאילו היה זה מופע פרטי, שהפך להצגה הטובה בשוק. הזלזול והמחזה הדי מעליב, הפך לכמעט שגרתי בכל הזדמנות, ובאותו הרגע החלטתי לא עוד. עד כאן אמרתי לעצמי, הרגשתי כחייל גאה וזקוף במדינתו, רוח קרב נכנסה בי. יום אחד, ניתרתי כנשוך נחש לעבר האב המופתע שספג ממני בהתפרצות זעם, שתי סטירות לחי מצלצלות, לעיני חבריו המופתעים ברחוב ההומה. סוף סוף החלטתי לשים קץ לעניין וללמד את האב וחבריו דרך ארץ מה היא. החלטתי ללמדו לקח, כך שיחנך את בנו לא להתעסק עם חיילים יותר. אבן גדולה נגולה מלבי, בסיפוק רב מהמעשה הפרטי. מעשה השפלת הירקן המכובד, שהיה בין חמולת ראש העיר ג'עברי, פשטה במהירות בבזאר הססגוני של הסוחרים, שעמדו נרעשים ונבוכים בסביבת האב ההמום והנסער ועודדו רוחו בכל דרך. התקרית הפתאומית בשוק המרכזי לא עברה בשקט, אלה הפכה לכדור שלג בעיר המטורללת.
רחוב השוהדא נכנס שוב פעם, בפעם המי יודע כמה, לתרגולת נטישה ידועה וקבועה מראש, ע"י סגירת העסקים באופן גלוי ומתגרה מצד הסוחרים הנזעמים, על התנהגות החיילים בשוק.
לא חלפה שעה מאז המקרה וחמולה רמת דרג של נכבדים עטורי תרבושים בניצוחו של האב המושפל התקבלה ברוב כבוד אצל המושל הצבאי הנבוך. בהבנה, למרבה הצער והאירוניה, זכה האיש ליחס וכבוד, מאחר והיה מקורבו של ראש העיר הזקן. הכול עבד ברצף, כשמכונת החוק עבדה ביעילות משומנת, להפתעתנו הרבה.
"השתגעתם לגמרי! מה אתם עושים!" צרח המפקד הבכיר והמזועזע מהמעשה שנראה בעיניו כנורא, לעבר אנשי כיתת הסיור. "יכולתם להיהרג על שטויות!" אמר ברגע שעמדנו לדין, "הגידו לי, בחורים צעירים, מה יכולתי לספר לאימא שבנה נהרג? האם לומר שזה בגלל ירקות, מלפפונים, או מה?" הוסיף, נסער בדיבורו הבוטה.
מפקד הפלוגה היה נחוש בדעתו ללמדנו לקח. לא הייתה זאת סתם יוהרה של בעל הסמכות, שדאג ושמר על חייליו פן יכשלו שוב במשימתם. היה פה רכיב האיום הטרי והמרתיע שהיה קיים בו עדיין, מאז האירוע הקשה מלפני כשנתיים, שריחף כחרב פיפיות מעל ראשי מפקדי הפלוגה. אלו נזהרו מאוד מאז ששני אנשי קבע נאסרו ונשלחו לשנים רבות לכלא, אחרי שחרגו במעשיהם. מרגע זה הוזהרתי באופן אישי, שעם התנהגות שכזו דרכי תהיה מהירה לקלבוש. "21 יום ריתוק מחנה", פסק בעל הסמכות לכל צוות הסיור הממונע. למעשה אף אחד מאתנו לא חיפש עניינים או חיכוך כלשהו עם הערבים או היהודים, בעיר הערבית חסרת המנוח. היה זה מצב אבסורדי, בלתי נמנע, שהילך על חוט השערה. המצב היה כה טעון, שעה שעה ואנו בתוך הקלחת הרותחת, עד שאי אפשר היה לברוח מזה. פשוט אתה נשאב פנימה, בעל כורחך, רוצה או לא רוצה. למרות הכול, הפעילות החבלנית לא עזבה לרגע את הערבים, חוליות המרצחים המשיכה כל הזמן להשתולל ולזעזע אותנו. התרחשו שם אירועים מצמררים ביותר. ידיעה מרועה צאן מקומי שהגיע מבוהל לעמדת הש"ג, הביאה אותנו באחד הימים, לשדה חיטה, בקרבת אחד הכפרים. שם מצאנו חבורת ערבים מתגודדת סביב פתח באר הכפר, נסערים. הם חששו שערבים, שנחשדו בשיתוף פעולה עם היהודים, נורו למוות והושלכו לבאר העמוקה. הדבר לא חדש עבורנו, שהרי אותם בני חלחול ובית צוריף ידועים היו עוד משחר ההיסטוריה כרוצחים בני רוצחים וכאחראים לרצח שיירת הל"ה שנשלחו לפני כשתי עשורים לסייע לגוש עציון בהגנה לפני נפילתה. הם הגיעו עד כדי מעשה התעללות ברוטאלית קשה בגופות החללים היהודים.


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל