זן נדיר: נוף הולך ונעלם של אנשים שאין עוד כמותם

רחל סבוראי שהלכה אתמול לעולמה, משתייכת לאותו זן נדיר של אנשים, יחודיים באישותם המופלאה, בדרכם ובמעשיהם. גם אם לא תמיד הסכימו איתה, אי אפשר היה שלא לחוש יראת כבוד של ממש במחיצתה

באמת היכן יש עוד אנשים כאלה

אני פותח כהרגלי את היום המוקדם שלי בקפה "ארומה" הסמוך למקום עבודתי כשבעיתון שאני עובר עליו ברפרוף מקוצר הזמן
אני נתקל בידיעה על מותה של רחל סבוראי. לא בעמוד הראשון חלילה - שזה המקום הראוי לה לדעתי , אלא באחד הפנימיים.
כי בעמוד הראשון צריכות להופיע כל הסנסציות והשערוריות המוכרות את העיתון. כשאני חושב על זה, אני מתבונן סביבי בחתך
אקראי של האנשים שבאותו זמן נכחו בבית הקפה. התהייה המתבקשת מאליה חולפת בראשי: כמה מהם אם בכלל שמעו עליה?
על פי גילם כנראה שאף אחד. אני חושב על חברי לעבודה בהקשר לאותה השאלה. גם כאן דומני שאף אחד או אולי אם בכלל
יש כאלה שכן - אפשר לסכם את מספרם באצבעות יד אחת.
עבורי, כמטייל ותיק בשבילי הארץ הזו ופינותיה המוכרות והנידחות כאחד מותה של רחל סבוראי הוא רגע מכונן ועצוב כאחד. על
המסע שלה ושל מאיר הר ציון לפטרה בתחילת שנות החמישים קראתי בשקיקה עוד בהיותי נער. אך במרוצת השנים עקבתי
בכל פעם (ולא היו פעמים רבות כאלה) ששמה איך שהוא עלה לכותרות אם בגין הרצאה שנתנה (והיא נהגה להרצות גם על
אותו מסע מסוכן לפטרה) או איזו אמירה אחרת. בשנים בהם אני מטייל עם גלעד בן צבי (מאז 2006) בכל טיול באזור הערבה
הדרומי (רכס מנוחה והסביבה) , קורא גלעד קטעים מסיכום המסע ההוא. כתיבתה מדהימה לא פחות מאישיותה - היא
נתונה בלשון יחודית ומרתקת כל כך שהקורא אינו יכול להניח לו וחייב "לבלוע" את כולו בנשימה אחת. הוא מספק הצצה
נדירה לא רק לתאור המסע עצמו אלא בכלל לאווירה של ראשית קום המדינה בארץ וגם מאיר את רחל באופן מאד מיוחד.
בשנים לאחר מכן רחל נהגה לומר: "אל תעשו את זה שוב" כלומר מסע דומה משום שבעקבות אותו מסע ניסו צעירים נוספים
להגיע אל "הסלע האדום" ולא חזרו בחיים. המסע הזה אמנם פירסם אותה אך רחל בראש ובראשונה אהבה את הארץ בכל
מאודה ונהגה לטייל שנים רבות בכל שטחיה. אין שביל או מקום שלא הכירה דרך רגליה. מומלץ מאד לקרוא את יומן מסע
לפטרה ומומלץ לא פחות ספרה "שלושה שחיברו" שנתן מבט חדש ואחר על התנ"ך.
היום יש לא מעט נשים שמשתלבות בכוחות הבטחון, אם בצבא או בארגונים אחרים ותורמות כמיטב יכולותיהן. אין ספק שבנושא
זה העולם ואנחנו התקדמנו משמעותית ותהליך שילוב הנשים בארגונים האלה עוד ילך ויגבר. רחל סבוראי היתה לוחמת בפלמ"ח
ובמלחמת השחרור היתה רובאית בכח של דדו (רא"ל דוד אלעזר ז"ל) - אמנם לא יחידה כבר באותם הזמנים אבל בהחלט זן די
נדיר ומיוחד. אם יש אנשי מופת שמן הראוי להכיר אותם לדור הצעיר הדור רחל היא אחת מהם, לפחות לטעמי.
רחל היתה דעתנית וצלולה עד ימיה האחרונים ולא היססה להשמיע את דעותיה שדגלו בהתישבות בכל ארץ ישראל הגם שכל
חייה היתה חברת קיבוץ. היא נהגה לומר שבכל מקום שיש יהודים - יש מדינה. גם החולקים עליה כיבדו את דעותיה אותם
הביעה בצורה ישירה ונחרצת.
עוד אחת מ"דור הולך ונעלם" שבכל פעם מחזיר אותי לשאלה: היכן יש עוד אנשים כאלה ?


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל