חסום בנגיעה

האם אי פעם נצליח לחסום אנשים בקלות ?

אתה מצמצם צעדים.
יודע , הו.כמה שאתה יודע.
אין דבר שאתה צריך לאמר כדי לצמצם את הימים שלא היינו יחד.
כי מעולם לא השתנה דבר.
ואני רוצה להתבייש. לקחת צעד אחורה . להבין מה קורה.
לבסוף מוצאת עצמי אחרי . כשאתה כבר נוגע בכתף השמאלית זו עם הנקודת חן. ומביט בי קרוב. אתה שואל בשקט על הערב עם איתי ויונה.
זה מרגיש שכמעט אכפת לך וזה עושה לי נעים בבטן, אני לא מצליחה לשלוט בזה.
אני עונה לך כבדרך אגב. כאילו לא הבחנתי שזכרת.
אני כאן אתה שם.
אני כאן זוכרת את כל הימים שאנחנו לא מזכירים אותם עכשיו,
השעות שבהם חיכיתי לרגע הזה.
ואתה שם . כאילו לא עברו ימים.או שעות.
כאילו מעולם לא התגעגעת.
אני קמה .
הגיע הזמן לסובב את שעון החול עד לפעם הבאה.
" אתה יודע " אני עוצרת לא מצליחה להשלים את המשפט..
"מה ?" אתה מתיישב . ואני מחפשת את המילים, ומנסה לעצור בעדי לאמר את מה שאני כן יודעת שאפשר.
אני חושבת לעצמי שאם היית בבר, אתה היית האדם האחרון שהייתי רוצה שיקרה איתו משהו , כמה שזה מצחיק כי אתה כל כך יפה.
" התגעגעתי אליך כל כך. כל יום , כל רגע". אני אומרת לך ואתה מתסתכל עליי.
" אני לא מותק. לא התגעגעתי."
אני נועלת את הנעלים.
" זה הגיוני , מבינה. אתה מכיר אותי איך ש.."
אני נועלת את הבית אחריך.
נכנסת לרכב. לשם שלך וחוסמת אותך בנייד, ובפייסבוק.
יודעת שהימים יאלצו אותי לחסום דברים אחרים המצריכים יותר מלחיצה.
למדתי אז באותו היום שלא תמיד צריך לדבר.
יש לא מעט רגעים שצריך לשתוק.
בערב .
אני שומעת את אוהד אח של אורי אצלנו בסלון .
אמא שלי מדברת איתו , יש הרבה רשע וצחוק.
כמו אורי, מכניס אוירה וחיים לכל מקום שהוא נכנס.
הוא נכנס לחדר שלי בלי לדפוק.
" חוסר הנימוסין עובר בתורשה אצלכם,אה?" אני מחייכת ומתיישבת.
הוא רציני. לא צוחק ממני.
" חסמת את אורי בנייד ובפייסבוק? זה האדם שאת?" הוא לוחש ושם על הברכיים שלי את היד שלו.
"אני לא יודעת מה להגיד לך, ואוהד זה ביני לבינו."
הוא קם.
" שיר זה מה שהוא כתב לך. את מחקת אותו אז זה לא נשלח אלייך. אני נותן לך לקרוא. בתנאי אחד.
הוא אומר לי את התנאי שלו , ואני מסכימה.
אני קוראת מה שאורי שלח ולא הגיע אליי.
"שיר, לא התגעגעתי לרגע כי היית איתי בכל מקום שהייתי. לא הפסקתי להרגיש אותך, או לחשוב עליך.."
אוהד מחבק אותי כשאני בוכה.
אחרי חמש שעות ושלושים ושמונה דקות.
אורי עומד מולי. אני עם שימלה שחורה יחפה.
ומסביבנו יש שקט. אוהד מימיני ואיתי משמאלי. כל האנשים הכי קרובים לנו בחדר כאן.
"מאמי, מה קורה כאן? "אתה ניגש אלי.
"שקט. תן לי רגע." אני לחוצה. מביטה על אוהד ואיתי. מחפשת אישור במבט שלהם.
"אתה יודע לפני שלושה חודשים, כשהצעת לי להיות לך לאישה רעדתי מפחד.
אמרתי 'לא' כי פחדתי. בלי קשר אליך. פשוט פחדתי.
פחדתי שתקום ותלך."
אתה קוטע לי את חוט המחשבה ומנגב לי את הדמעות.
"מעולם לא אמרתי לך 'לא' כי אני לא אוהבת אותך.
אורי, אתה רוצה להיות לבעלי?"
אורי אומר כן.
מחובקים , אני מסתובבת לאוהד :" זה התנאי המושלם שהיית יכול להציב לי. תודה גיסי היקר ."
אורי ואני ערים כל הלילה. לא רוצים שחלום יקטע לנו את המציאות.


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל