בית הרוחות ביפו

עוד כילד קטן תמיד סקרן הייתי לדעת מה נעשה מסביבי, ומהר ככול האפשר. הסקרנות הביאני למחוזות רחוקים ומסוכנים לכול הדעות, בהתחשב בכך שעד גיל 7 כבר הספקתי לשבור רגל ואושפזתי פעמיים בבית החולים, לתקופות ארוכות של חודשים, עקב תאונות דרכים נפילות מעצים בהשראת סרטי "טרזן".

עוד כילד קטן תמיד סקרן הייתי לדעת מה נעשה מסביבי, ומהר ככול האפשר. הסקרנות הביאני למחוזות רחוקים ומסוכנים לכול הדעות, בהתחשב בכך שעד גיל 7 כבר הספקתי לשבור רגל ואושפזתי פעמיים בבית החולים, לתקופות ארוכות של חודשים, עקב תאונות דרכים נפילות מעצים בהשראת סרטי "טרזן". אפילו פעם היה מדובר בטביעה בים. הפציעות הגופניות הפכו לדבר שבשגרה, כדברי הפתגם "מי שמחפש את הצרות, במהרה ימצא אותם ואף יגיעו אליו בצרורות".
כאחד מילדי שכונת העולים היפואית, לא פעם מצאנו עצמנו נבוכים מול הורים מודאגים וחסרי אונים, שלא ידעו את השפה המקומית, היו חסרי פרנסה והתקשו להשתלב בחברה המקומית.
פגיעות גופניות קלות הסתרנו בהצלחה. מדובר במכות שחטפנו מידי שכנינו הנערים הערבים הבוגרים, שכבר מגיל קטן ידעו לשנוא ולהכות. כול פגיעה באחד מבני משפחתם גררה תגובה מידית מצד ההורים. אלו גם פנו לחפש עזרה מהירה ויעילה, מחוץ למוסדות קופות החולים המסורבלות. בדרך כלל פנו לבית החולים הצרפתי, ששכן ביפו. הרוקח המקומי, אבו פכרי, נחשב לשם דבר בשכונה. בית המרחקת שלו שכן בפינת עג'מי, מאז שנת 1921.
בין מושיטי העזרה המידיים, היו גם האחיות במנזר האחיות הרחמניות. אלו אימצו אותנו וטיפלו בנו במסירות, ונתנו טיפול חינם. עד מהרה נוצרו קבוצות של נערים בטלניים ומשועממים, שרובם נשרו מבית הספר. אלו הסתובבו במנזר וגרמו לא מעט נזק. היו אלו נערים בסגנון אוליבר טוויסט. ילדים ונערים מוזנחים שהלכו לאיבוד בכרך האורבני.


עוד בטרם עברנו להתגורר בשכונת ג'אבליה הדרומית של יפו התגוררנו אצל הדודה הצעירה שנישאה ועברה ליפו. הבית נמצא מול רחוב אורבך, פינת רחוב אילת. במקום שכנה בעבר המפקדה הראשית הבריטית ומטה הבולשת המרכזית ביפו, עד שנת 1948. היה זה בנין בטון רב קומתי ומאיים, שניצב בכניסה הראשית למושבה האמריקאית גרמנית העלובה, במעלה הדרך שבראש הגבעה.
עזובה נוראית שררה סביב בנין הבולשת ומסמכים רבים, ספרים, כלי אוכל מפוזרים היו שם. חלקם שרופים וחלקם קובצו בבית הבאר הישנה והמפוחמת. על פניו נראה שהאנגלים, בנסיגתם החפוזה מהארץ, נהגו לעלות ולשרוף שם מסמכים והשליכו במקום פריטים רבים וחשובים. אלו היו מציאות של ממש לעולים החדשים, שחיפשו שם כול מיני דברים שיכולים לעזור להם להתקיים. למרות גופי הקטן, הצלחתי באחד הפעמים לגרור מיטת סוכנות עשויה ברזל לעבר חצר הבית שלנו. מאחר והדודה המארחת נהגה להשכיב את כול האורחים על מזרונים, על הרצפה, שמחתי שסוף סוף הייתה לי מיטה משלי.


הרחוב התלול והמתפתל קסם לי ומשך אותי עוד ועוד פנימה, לדעת את סוד שכונת הרפאים, שהייתה פעם מיושבת. כך גילנו את עץ הפיקוס הבנגאלי הענקי, שתחתיו נהגנו לרבוץ ולשחק במשחקי ילדות. הוא ניצב מול אכסניה מיושנת עד מאוד, שם שיכנה העירייה את כול פגועי הנפש. קראנו למקום "בית המשוגעים של ילדי העיר הגדולה". זה היה הבית האחרון והיווה עבורנו גבול שאותו לא חצינו. יום אחד יצר הסקרנות דחף אותנו ללכת הלאה, לתוך השכונה החופפת. אלה שכאן המתינו לנו בריונים בוגרים, שהכו בנו, הנערים הפולשים. מסתבר שברחוב הנגרים שם, פעל בית בושת נסתר, שעליו שמרו מכול משמר.
שכונת בתי האמריקאים הוקמה לראשונה בשנת 1866 על ידי 43 משפחות נוצרים פרוטסטנטים, שהשתייכו לכנסיית המשיח. חבריה האמינו שהם אלה שיקרבו את הגאולה. הקבוצה הגדולה הגיעה לנמל יפו באונייה גדולה, עמוסת ציוד. הקבוצה המשיחית הייתה עבור השלטונות הטורקיים מקור לסחיטת כספים. גם הערבים המקומיים התנהגו אליהם כברברים. השכונה נפרצה ורכוש רב נגנב. היו מקרים של מעשי אונס נשים מאמינות, על ידי המקומיים הערבים. כך או כך עוד בטרם ניבנו 8 הבתים הראשונים, נאלצה הקבוצה לעזוב ולחזור ארץ מוצאם, מדינת מיין שבארה"ב.


לפני שעזבו, הם מכרו את כול הנכסים והמבנים לקבוצה אחרת, עם אותו אידיאל, שהגיעה מגרמניה. בשנת 1869 נרשמת הקבוצה הטמפלרית החדשה. היו אלה נוצרים שביקשו לחזור ולהתאחד למקורות הנצרות ולאמונה בה הלכו.
הנערים בשכונת הרפאים הנטושה נכנסו לחצר מלון ירושלים הפרוץ, שבעברו שימש כבית השגריר הרוסי בארץ ישראל. הייתה שם בריכת נוי קטנה, שעצים ריחניים עטפו אותה מכול עבר. הכול היה נבול ונראה ששנים לא טיפלו בבניין המט ליפול.
אנשי הקבוצה הטמפלרית הנמרצת והחדשה, פעלו בצורה שונה מקודמיהם. ראשית חיפשו כיצד להתחבר לבני המקום. הם החלו לעסוק במסחר ובמקצועות חופשיים, שהערבים לא הכירו. הם הוסיפו בבתיהם חדרי רחצה ושירותים מודרניים ומים זורמים. ואף הקימו מפעל לרעפים אדומים ולימדו את הערבים כיצד לאסוף את גללי הבקר לצורך זיבול השדות. הגרמנים הביאו ופיתחו את השימוש בעגלות ובכרכרות להובלת מטענים ונוסעים ואף התחברו לקבוצת התיירות המאורגנת של תומאס קוק, שהייתה הקבוצה הגדולה ביותר ביפו.
המבנה צמוד היה בקיר משותף לבית החולים הצרפתי ע"ש לואי. הייתה שם חצר קטנה שסביבה ממספר בתים דו קומתיים. סביבם היה מבנה ששערו פרוץ היה.
נערי המקום, שנקרא "בית העולים", או בית החלוץ, בכול פעם שראו אותנו, נהגו לספר לנו סיפורים על רוחות ושדים מסמרי שיער, על חזיונות ומראות רפאים, אותם נשבעו ששוכנים במקום.


היו כאלה שטענו שעל המבנים רובצת קללה, בגלל טבח שבוצע במקום, בו נהרגו 23 יהודים בפרעות שעשו בעולים החדשים, המון ערבי.
לטענתם הכול הושתק ומפקד המשטרה הוגלה לחברון. אלה שגם שם, כעבור חמש שנים מאז בואו לחברון, התבצע שוב פעם פוגרום של יהודים בידי ערבים. פוגרום שנקרא "פרעות תרפ"ט" ובו נהרגו מעל 69 איש ואישה. ונשים יהודיות נאנסו על ידי המוסלמים, מעשה שנחשב לאקט משפיל.
ביפו העניינים המשיכו להתנהל כרגיל. עשירי יפו ובני האליטה הלכו ופיתחו בתי פאר בשכונות ג'גאבליה ועג'מי.
השכונה המיושנת הפכה לאזור תעשיה זעירה. יום אחד מבחין הדוור המקומי, שאנשי הבית משתמשים בסכו"ם טמפלרי מקורי, לצד סכו"ם של אנשי הבולשת. אלו היו חתומים בסמל כתר המלכה.
יום אחד הראיתי לו מטבע אותו מצאתי בבנייני הטמפלרים. הוא החל לבכות וחשף את זרועו הממוספרת זכר למחנות ההשמדה...



אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל