ימין משה – בירושלים מול קני הרובים הירדניים

לסבי היה בית בימין משה בירושלים. יום אחד באו מהעירייה ופינו את כל יושבי הבניין, בטענה שהוא עומד להתמוטט. הם זכו לפיצוים זעומים והעירייה הקימה במקום וילות מפוארות. מי שיחפש צדק היסטורי בירושלים הקדושה, לא ימצא אותו... בביקורי במקום הבנתי שכל היהודים שם נתונים לחסדי הירדנים, שכל הזמן פגעו בהם.

כבר על התחלת הטיול להרודיון סיפרו המבוגרים לצעירים שבין נוסעי האוטובוס, שאנחנו הולכים לחפש מטמון זהב סודי הטמון בהר הורדוס. הדרך לירושלים מהממת כתמיד בחודש האביב והפריחה הצבעונית כשטיח מעוררת תחושה התרוממות רוח. בכול פעם שהמדריך מגלה פתח מנהרה של הרכבת החדשה, הוא מרים קולו ומצביע על עוד פתח רכבת שחודר לתוך הרים, חוצה גאיות וחוזר חלילה כחילזון במסלולו. כולם מקווים שאכן הפעם תהיה לנו רכבת אמתית ולא אשליה. הרי תמיד אנו נוהגים לומר "בשנה הבאה בירושלים" ועכשיו רואים אור בקצה המנהרה...
בכלל רכבות תמיד עוררו בי התפעלות והרגשת עוצמה. אהבתי את מראה עמוד העשן הדוהר בין הרים וגאיות. גם מראה העשן שמעלים ארובות הספינות בים, זכור לי עוד מימי מגורי מול חוף ג'אבליה ביפו. שעות עמדתי ועקבתי גם אחר שובל האניות אשר בים. אני זוכר שפעם אחת בא אורח לכיתה א', שם למדתי ושאל כשאלה היפותטית "ילדים מה אתם רוצים להיות כשתהיו גדולים?" "מכבה אש ", קפצו רובם עם התשובה הפופולרית, בקריאות שמחה ורק אני אמרתי בביישנות "נהג רכבת". חוויית הנסיעה הראשונה ברכבת לירושלים, הלהיבה אותי עד מאוד, שהרי עד שנת 1956 רכבת ראיתי רק בתמונות או במשחקי צעצוע ועתה לראשונה כולי נרגש ונפעם נצמדתי לאבא שאחז בי בחוזקה. אומנם הרגעים היו מאושרים עבורי, אך לא עבור אבא העצוב, שנסע לירושלים עקב מותה הפתאומי של אמו. הוא נסע לשכונת ימין משה, שם התגוררו הסבא וסבתא שלי. רעש והמולה מילאו את רחבת מסוף הרכבת המפויחת של ת"א. היו שם המוני נוסעים ובידיהם חבילות ומזוודות גדולות. הם המתינו על הרציף, אחוזי תזזית לא פחות ממני. הרכבת הארוכה הגיעה ברעש של צפירה ממושכת והנוסעים חסרי הסבלנות נחפזו בדחיפות פראיות לעבר פתח דלת הקרונית. שאבא בכוח המרפקים הצליח לדחוף אותי איכשהו פנימה ולאחר צעקות הושיב אותי אל מול חלון הקרונית. בשמחה הסביר לי את מראות הדרך היפה, מנסה להסיח דעתו ממחשבות על אמו שנפטרה.


רק אחר הצהרים הגענו ליעדנו, לאחר יום קשה ומעייף. מצאנו עצמנו בשכונה ישנונית, ששכנה בגבול שטח ההפקר מול הגבול הירדני. מולנו ניצבו עמדות הלגיון הירדני, שקני המקלעים בצבצו מבין חריכי העמדות. החיילים הערבים שלטו על השכונה הירושלמית, שאוכלסה ע"י עולים חדשים שהגיעו מטורקיה ומכורדיסטאן. מפחיד היה להסתובב שם בלילות האפלים, ורוב התושבים הסתגרו בבתיהם העלובים. השכונה הפכה אז לשכונת רפאים ורק עששיות נפט באור מדכא דלקו פה ושם, על רקע גגותיה ובתיה חסרי הרעפים של השכונה. היו בה הריסות ששרדו מהמלחמה האחרונה. הייתה זאת שכונה יהודית ישנה, שניצבה בחזית גבול ירושלים ורבים מאותם עולים, שנקלעו בעל כורחם לסיטואציה, ביקשו לעזוב את השכונה המרתיעה. שכן הרבה סיפורים ומעשיות נקשרו למקום, שידע לא מעט אסונות ופצועים והרוגים בגלל נפלים שמצאו נערים בשכונה. רבים מהם נהרגו בפיצוץ. כל זה לצד הצלפים הערבים, שהתמקמו על חומות העיר העתיקה וראו ביהודים מטווח ברווזים. לעתים השתעשעו ופגעו בירי צלפים, לשם תענוג, באזרחים חפים מפשע, שחזרו הביתה בתום יום עבודה ונהרגו על מפתן דלת ביתם...


שכונת ימין משה של אותם הימים, הייתה מקום מרתיע מסוכן וגם מוזר ומצחיק בסגנון בנייתה. רוב הרחובות הצרים התנקזו אל רחוב מרכזי ארוך ומשופע בהרבה מדרגות, שחצה את השכונה לשנים. לא הבנתי תחילה מדוע כשכול פעם שהזכירו את שם הרחוב, נתקפו התושבים בחיוך, מאחר וחציו האחד נחשב לרחוב המזוהה עם העדה הספרדית בעוד שחציו השני מזוהה עם העדה האשכנזית. כולם לעגו לשם הרחוב המצחיק, שמבחינתם היה לא בשר ולא חלב.
שכונת ימין משה הוקמה בשנת, 1891 עי" הנדבן היהודי הידוע והמפורסם, משה מונטיפיורי. כשהגיע לארץ ישראל, ממסעותיו הרבים בעולם, הוא הקפיד לבקר בירושלים. באחת הפעמים ראה את מצבה העגום והקשה של עניי העיר והוא מחליט לבנות טחנת קמח, על מנת לאפשר לעניים לקנות לחם זול. בהמשך מביא מונטיפיורי לטחנה טוחן מומחה מאנגליה, והטחנה הופכת למקור ברכה בקרב תושבי השכונה המוזנחת, שנודעה בשמה "שכונת החכמים". זאת מאחר ורוב יושביה היו שומרי מצוות וחכמים בתורה. הם חלמו על שיבת ציון כמו בימי התנ"ך. מעטים מהם עסקו במסחר. כמעט בכול בית נמצא, בסמוך לו, באר מים פרטי. למרות זאת חסרו שירותים קהילתיים ובייחוד הפריע לתושבים המחסור במקווה. בשכונה מתארגן ועד, בראשו עומדת משפחה שהחזיקה את המכולת השכונתית. אלו מתנדבים לבנות בית מרחץ ציבורי, עליו ממונה כאחראית ובליינית, אשתו עתירת הממון של בעל המכולת. היא מאפשרת גם שימוש לגברים, תמורת סכום סמלי.


יום לפני החזרה לת"א אבא מבקש להתפלל בקבר של דוד המלך, הנמצא בקצה ההר, שבמעלה הדרך. הירידה ברגל לרחוב הגבול, מביאה אותנו למחסום דוקרנים וגדרות תיל מאיימות, לצדם עמדו שוטרי גבול ערבים, שמנעו מאתנו להמשיך בדרך אל ראש ההר. היו שם צעקות באנגלית ובערבית ואף איימו עלינו בקנים שלופים. רק לאחר שנאספו בחזית המחסום עוד מבקרים וחיילי האו"מ, התאפשר לנו להגיע לחלקת הקבר התנ"כי. הכול היה ספוג מסתורין. מספר מאמינים דמיינו לעצמם שהם מהלכים בין פסוקי התנ"ך וההיסטוריה היהודית, שנתגלה להם לפתע. אצל חכמי התורה צומחת שמועה חדשה, שפושטת כאש בשדה קוצים. השמועה אמרה שבלילות ראו את רוחו של דוד המלך וצדיקיו, ששמחים היו לפגוש יהודים אחרי 2000 שנים. לפי התיאור שמסרו עדים אלה, כול הרוחות עטופים היו בסדינים לבנים גדולים, ונופפו להם לשלום. פחד כבד, מלווה בהתרגשות גדולה, נפל בבתי הרבנים, שהאמינו שאכן ימי הגאולה הגיעו ואבותינו "קופצים לביקור". תפילות התקיימו מדי לילה ובוצעו טכסים לגירוש שדים ורוחות. במקביל מתארגנת בשכונה קבוצת בחורים חסונים, שעסקו בבניין, כמו גם סבלים, וקצבים, ששוללת את הסיפור. החבורה יוצאת לילה אחד עם אלות, ללמד לקח את השדים... פעולתם מביאה לסופה את שרשרת המעשיות, כשהם תופסים את המתחפשים לשדים ורוחות ומפליאים בהם את אגרופיהם... השדים העטופים בסדינים, נסו על נפשם בבכי מר וביקשו רחמים. מסתבר שהיו אלה בחורים מקומיים, פרחחים מחופשים לאנשי רוחות, שמאסו באורח החיים השמרני דתי שפשט בשכונה.


כאחד שעשה את שירותו הצבאי במקום, אני מכיר את האזור הכפרי חקלאי, בעל האדמה הטובה, מחברון ועד ירושלים. כול האזור זרוע בשרידי חורבות עתיקות, הנחבאים בין הבוסטנים. הזמן כאילו קפא על מקומו. הערבים המקומיים נוהגים כבימי האבות, הם יוצאים על עדריהם והצאן אל השטח וגרים מחוץ לכפרם חודשים. רבים גרים בשטח האבסה וישנים בחורבות ומערות מזדמנות. זכור לי שמאחורי הכפר אל ערוב, מצויה מערה ענקית, בדומה למערת צדקיהו בירושלים. בעל ערוב ניצת אש המרד והוא מזוהה כמקום לידתו של בר כוכבא. (בר כוזיבא).


הר הורדוס, בעל צורת הר קטום וחתוך, היה אחד ממעונות הקיץ של הורדוס המלך, לצד משטרת לוציפר, שסימנה בעבר את גבול ישראל ואומ-דרג במזרח. בהר רואים את סימני רעידת האדמה שתקפה את האזור בימי בית שני. בתקופה ההירודיונית התמקמו לוחמי המרד במאחז הרודיון, ותקפו מתוך מערות את הרומאים. בהר קיימות הרבה מערכות מים, ששימשו לאספקת מים לארמון המרשים בעוצמתו, בראש ההר. מעניין שאת המים שאבו מתוך החצר, מבלי שיצאו מחוץ לארמון. בשנת 1968 הגעתי לראש ההר עם רכב 4X4 בנסיעה אחורית והביקור העלה בי זיכרונות נוסטלגיים.



אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל