אני ועצמי

רציתי לכתוב אוטוביוגרפיה, טוב זו מילה גדולה מידיי עבורי... נגיד לכתוב על עצמי, אבל את מי זה מעניין!? חוץ מיזה שזה קשה, יותר קל להתחזות ולתת לאצבע על המקלדת חופש פעולה בלי רגשות חרטה שהם!

היום השכבתי את עצמי על הספה כיוונתי את השעון ל 45 דקות, לקחתי פנקס לא משומש מהמגירה העליונה בשידה השמאלית של המיטה בימנית אני מחביא את ה"פרסים" שאספתי במשך השנים מנשים יפות שעברו בין סדיני מיטתי ונחלצו בעור שיניהם למעט חלקים אינטימיים מבגדיהם שנזרקו לכול עבר עת רגליהן הארוכות נסות על נפשן לעבר דלת הכניסה ומשם אל הלא נודע.
לא אחת ניסיתי אחר לילה סוער לדבר אל ליבן, ריגשית, פוליטית, אפילו ראלית! אף פעם לא הגענו לשום אופק מדיני, למעשה לא צלחתי בכול אופק שהוא.
פשפשתי שוב בתקווה למצוא מעט דיו במצב צבירה נוזלי, כן כן מה שהיה פעם אחד הדברים שאי אפשר בלעדייהם נחשב למוצר קשה להשגה בעידן המחשב.
היה תקוע בפינת המגירה, עט כדורי מיושן במקצת עם פרסומת מהמאה הקודמת.

התיישבתי על כורסת העור קרוב לעצמי.
זהו! לאחר תקופה ארוכה שהוא ואני לא החלפנו מילה בינינו על אף שנמצאים אנחנו במרחב מחייה משותף החלטתי אני לקחת יוזמה, השתמשתי בכול כלי שהיה ברשותי. בכוח השכנוע, בהבטחות עקרות לשחרור הסנקציות המוטלות עלי ועליו בנושא, זוגיות, מערכות יחסים, סקס לטווח ארוך, סקס לטווח קצר או סתם בילוי מזדמן, הכול על מנת לנסות ולעשות מעשה! הגיע הזמן לקחת את שארית השפיות שבתוכי להניח על הספה ולהתחיל טיפול כול שהוא... ויפה שעה אחת קודם!
החלטתי ללכת על טיפול פסיכואנליטי, האמת שאינני יודע אם זו הדרך הנכונה לפתרון בעיותינו אבל אם פרויד חשב שזה עוזר מי אני שאחלוק על כך.

עצמי הרגיש לא נוח וזז מצד לצד ללא הפסקה דבר שגרם לספה הישנה להשמיע קולות יללה חרישיים וחריקות מוזרות מאיזור חלציה.
התעצבנתי! בקשתי שיעצום את העיניים ויתחיל, לא משנה מאיפה, מאיזה Era או איזה גלגול, "תתחיל" פקדתי על עצמי בחוסר סבלנות.
הוא הסתכל לעברי מתעלם מדברי, קם, ניגש למכתבה, הוציא קופסת סיגריות חדשה, נשכב שוב על הספה, הדליק גפרור ושאף מלוא העשן ראותיו... ראותיי!
"רגע רגע אני לא מעשן" צעקתי
עצמי משך בכתפיו באי אכפתיות נשף את עשן הסיגריה לעבר כיסא העור בו ישבתי אני והחל. ניכר בו שאינו שש לעניין, כנראה שיצר סביבו מין איזור דימדומים שכזה לא אור ולא חושך, מקום בו אפשר להסתתר ועדיין להרגיש נוחות... משתקת
"מה... מה... מה יש לי להגיד"? שאל וקולו מלא הזעם עולה דציבל אחר דציבל עם כול מילה שהגה עד כדי צעקות
"על מה אתה רוצה לדבר?!
על הנשים שהכנסת אלינו הביתה?!
על העזיבות, הבריחות שלך?!
על הנשמות הקטנות שהשארת מאחור?!
או אולי... אולי אתה רוצה שנדבר על הכלב... בוא נדבר על ג׳ינג׳ר והמפלצת!
איך נתת את הכלבה הזו שאהבה אותך מהנשמה אהבת אמת ללא תנאים על מנת לרצות את הכלבה שישנה במיטה אחת איתך בבית שלנו!? המזרובה שרצתה שלא תהיה לידך אף אחת, שתהייה רק שלה והיא..."
הוא עצר לרגע ממלא את שקיות החמצן בחזי אוויר עירוני לא צלול במיוחד
"מזל שלילדה שלך היה יותר שכל ממה שלך! הדבר הזה רצה גם אותה לזרוק לרחוב! מצחיק לך נכון"?!
ידו כיוונה לעברי אצבע מאשימה עת נבח את דבריו בקול צרוד ואז... שתק.
סרר שקט בחדר, לא נפלה אף סיכה על הריצפה אז אינני יודע אם ניתן היה לשמוע את מגע נגיעתה בריצפת האבן הקרה.
"אבל... אבל..." גמגמתי, "חשבתי שעברנו את זה, כבר הכול מאחורינו" יללתי בשקט לעברו, "עברו כול כך הרבה מים בנהר מאז"!
"חחח... מים!?... של סמרטוט רצפה מלוכלך ביחד עם כביסה ונגיעות מהשירותים זה כול מה שעבר! הרי אתה מלכודת דבש ל.. ל.. לא אין צורך לומר.
תסתכל עליך! ביטחון עצמי מופרז, אתה גבוה, שרמנטי, סקסי, עיניים ירוקות והן המזרובות גם חושבות שיש לך קצת מוח, בטח בגלל הבדיחות המפגרות שלך שמעורבבות בסרקזם שצוחק על כולם. ריק מכוסה בבגדי מלך חסר ערך זה מה שאתה"!...
עצר, הסתכל לתוך עיניי, סיבב ידו לאצבע משולשת וסינן... "זה"!
"הגזמת"! אני צועק ואז בחצי חיוך אני מוסיף "ולי היה נדמה שאני משעשע"
"משעשע ת׳תחת"!

עצמי מושך את גופו קדימה לאות שהספיק לו להפעם אבל אני לא מוותר,
מבט חד לתוך עיניו והוא מפיל גופו לאחור נאנח בחוסר סיפוק ואז אומר, "תגיד לי אחת , אחת שהיית איתה במערכת שהיתה קצת יותר טובה מהתנגשות קדמית של שתי רכבות משא במהירות 100 קמ״ש"?!
"היו בטח שהיו, שתים, לפחות"!
עוד פעם אתה מוציא את הארון של המתים!? אמר, עצר לרגע כאילו לא החליט אם להמשיך את דבריו ואז סינן מבין שיניו בקול שקט ורע...
מאין לך לדעת, היא מתה לך בידיים לא? בחיים אתה לא תדע אז עבור כבר, חלאס"!
"דיי תשתוק" נהמתי
"שאני אשתוק!!!??? תפסיק כבר עם הבכי של ההומו הזה... אני אשם, אני אשם... דיי כבר"!!!
"טוב דיי מספיק, לא רוצה לדבר על זה"! אני נשען לאחור מנסה להתרחק מהצלפות לשונו ויחד עם זאת משפיל עיניי לריצפה מחפש נקודה להתמקד בה ולא לראות את עיניו קודחות במבטן את גופי המדמם
הוא בוחן אותי, נראה שהבין שפגע יתר על המידה, פניו מתרככות וקולו שב לעוצמתו הרגילה
בסדר מי עוד?
היתה עוד אחת, אני לוחש
"מי?... רגע רגע... אתה לא מדבר על..."
עכשיו הוא נעצר מרים ראש ושוב מביט לתוך עיניי, הפעם במבט שונה, אני לא יודע למה לצפות, הוא שותק, מנענע את ראשו בכוח לצדדים הלוך וחזור בוחן אותי שוב כלא מאמין ואז... אז ללא אזהרה מוקדמת גופו מתעוות ופרץ צחוק אדיר נפלט מפיו הפתוח, "חחה... חחח... אתה דפוק שחבל על הזמן! מי? מה? נראה לך? בחיים היא לא תבוא אליך! חחה... אתה שרוט לגמרי! שכח שכח ממנה. חושב שתעזוב את כול ותבוא אליו. בואנה אתה אדיוט אמיתי"!
הוא עוצם עיניו, מניח יד אחת על פרצופו על מנת להסתיר אותם, את ידו השנייה מניף בחוזקה לשמים וקורא בקול נכאים "למה למה חיברת אותי לדפוק הזה!? אי אפשר מישהו קצת יותר נורמלי!? למה!? למה"!?

אני מסתכל על עצמי המום ומתוסכל. דיי מספיק אינני יכול יותר, זה לא הסרט שרץ בדמיוני עת שקלתי את צעדיי לפני השיחה, זה אפילו הפך גרוע יותר, אני חושש שאולי עברתי את נקודת האל חזור במערכת היחסים ביני לבינו.
אני לוקח צעד אחורה נושם אוויר מלוא ראותי סופר עד עשר (תרגע... תרגע... תרג... ) מרים מבט, מסתכל עליו ואומר
"דיי מספיק בוא ננסה להרגע, בסך הכול ניסינו מתוך רצון טוב לפתור מספר בעיות במערכת היחסים בינינו"
שתיקה!
אני מנסה לחייך, לרצות ובקול מתחנחן מוסיף "בוא... שחרר... נלך לשתות בירה, מה אתה אומר"?
"עזוב אותי עכשיו באימאשך אני עצבני... עזוב"!



אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל