פרשת בחקתי

פרשת בחקתי פרשה זו היא בעיקרה פרשה המתארת את הברכות והקללות אשר יפקדו את עם ישראל בהתאם להתנהגותו. אם ישמע בקול ה' ויקיים את מצוותיו הוא יזכה בברכת פוריות ויבולים בארצו; הוא ינצח בכל מלחמותיו, הוא ישב לבטח בארצו. אבל אם "לא תשמעו לי ולא תעשו את משפטי אלה" יתחוללו אסונות מחרידים: אתם תוכו במחלות

פרשת בחקתי

פרשה זו היא בעיקרה פרשה המתארת את הברכות והקללות אשר יפקדו את עם ישראל בהתאם להתנהגותו. אם ישמע בקול ה' ויקיים את מצוותיו הוא יזכה בברכת פוריות ויבולים בארצו; הוא ינצח בכל מלחמותיו, הוא ישב לבטח בארצו. אבל אם "לא תשמעו לי ולא תעשו את משפטי אלה" יתחוללו אסונות מחרידים: אתם תוכו במחלות נוראיות, תנגפו בפני אויבכם, הארץ לא תתן פריה, ואתם תגלו מעל ארצכם. לסיום, ה' מבטיח שלמרות כל הצרות האלו שיביא על עמו, הוא לא יפר את בריתו עמם, ובמקביל הוא צופה שהעם יחזור בתשובה ויכיר בעוונו.
דפוס זה של ברכות וקללות מופיע גם בדברים כ"ח, וגם ב"שירת האזינו", שם הוא עוד יותר חמור, כי הוא נוטל מבני ישראל את היכולת לבחור בין האופציות השונות. שם כבר ברור לגמרי מראש איך הם ינהגו.
אם היינו מוטרדים מאכזריות הברית הזו, נשים אל ליבנו, כי חוקרים מצאו שנוסח הקללות והברכות, זהה לנוסח חוזה ברית של אסרחדון מלך אשור (מאה ז' לפנ"הס) עם הואסלים שלו, ומכאן הם קובעים כי נוסח זה היה נפוץ בבריתות במזרח הקדום.
כמו כן יכול להיות שפה מתחילים הניסיונות ההיסטוריוסופיים לתת הצדקה לגורלו העגום של עם ישראל בימי קדם שגלה מארצו ומקדשו נחרב.
ובכל זאת אנו נשארים עם תהייה: האמנם זהו כל תוכנה של האמונה באלוהי ישראל : "השאר נאמן לו פן יבולע לך!" הרי זוהי עבודת השם מתוך יראה ושלא לשמה. הנה בדברים ו' כתוב: "ואהבת את ה' אלוהיך בכל נפשך ובכל מאדך" ורבי עקיבא אומר: "אפילו הוא נוטל נפשך". עקיבא אומר זאת בזמן שהרומאים ממיתים אותו בענויים. חכם אחר אומר: "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על-מנת לקבל פרס, אלא היו כעבדים המשמשים את רבם שלא על-מנת לקבל פרס, ויהי מורא שמים עליכם" (אבות, פ"א, מ"ג).
ליבוביץ בספרו "שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע" מגנה מאד יחס אינסטרומנטלי כלפי הקב"ה. עבודת השם הראויה איננה כדי לקבל פרס. הוא מעלה על נס את התנהגותם של שני מאמינים גדולים: אברהם במבחן העקידה, ואיוב אשר נלקח ממנו כל רכושו ועולמו, ושניהם לא מוותרים על האמונה בה' למרות כל המכות שהמציאות מנחיתה עליהם.
ידועה העובדה כי במציאות של "השואה" של מחנות הריכוז וההשמדה, יהודים רבים הפסיקו להאמין בה', בעוד שאחרים דבקו באמונתם, והמשיכו לקיים מצוות בתנאים האיומים ההם.
ניתן לשער שאותם שהפסיקו להאמין בה', הם אלו שהאמינו בו בנוסח של פרשת "בחוקותי". הם לא יכלו להבין בשום אופן מדוע אלוהים נותן לעולמו להתנהל כך, בניגוד לחוקי הצדק הבסיסיים. אלו שהמשיכו להאמין ולקיים את המצוות, עשו זאת, (לא כולם), מכיוון שלא יכלו להפריד בין אידיאלים כמו טוב ויושר וכל שאר האידיאלים, לבין מושג האלוהים, ואת האידיאלים האלו לא רצו לעזוב.
אנו החילוניים, אני רוצה להאמין, לא עזבנו את האידיאלים הללו, אבל למדנו להפריד אותם ממושג האלוהות. לפי הפילוסוף הגרמני המפורסם, קאנט, מאבות "הנאורות", האידיאלים הללו שוכנים בתודעתו של כל אדם, כ"צו קטיגורי" ומוחלט ולכן כדי להיות אדם מוסרי, אין צורך בצו אלוהי.


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל