יהדות תימן בראשון לציון- מוסד ה-"מעלאמה"

בואו "רישונים" ושימעו סיפור, לא רק לבני האשכנזים (החרדים) ב-"רישון" היה "חיידר" או "תלמוד תורה", אותו מוסד בדיוק התקיים גם לפני הרבה מאוד שנים עוד בתימן וראשוני העדה התימנית העתיקו והקימו דומני מראשית התיישבות הקהילה התימנית בשכונת התימנים בעירנו.

מה לאשכנזי ולתרבות עדת תימן המפוארת

וודאי תשאלו איך הגעתי לנושא- גילוי נאות: כל ילדותי נערותי ובחרותי היו בסביבת בני עדות המזרח שחלק ניכר מהם היו בני עדת תימן,אודה ולא אבוש מאז ומתמיד נמשכתי לקיסמה של העדה. ומעשה שהיה כך היה ,בפגישותינו (ילידי רישון) מדי פעם עלה השם מֵעַלְמָה,עד שסיקרן אותי ואז ביקשתי את ידידיי מומו פנחס,רמי דמארי ועדי עוקשי שיסבירו לי סיפורה של ה-מֵעַלְמָה.


מפגש עם מבוגרי העדה...

הבטחתי לעצמי לבדוק הנושא ונפגשתי עם אנשים שלמדו ב-מֵעַלְמָה: יעקב מוסאל (מוסייל) שגילו נושק ל-80 ,ראובן עובדיה שגילו נושק ל-94 וכן ידוע שהסופר מרדכי טביב ז'ל (כעשב השדה,כינורו של יוסי) למד ב- מֵעַלְמָה מאז היותו בן 5 עד לגיל 13.מספר לי שלום יהב שגילו נושק ל-77 שבהיותו ילד קטן שלחו אביב ללמוד ב-מֵעַלְמָה אך המסגרת לא התאימה לו והוא בילה כמה ימים מתחת לשולחן מפחד אימתו של המורי עד שנמאס לו וברח להסתתר באחד הפרדסים הסמוכים.לאחר ימים נקרא אביו להסדיר התשלום אך סרב לשלם מאחר והבן לא למד כלל. בפגישותיי עם השמות שהוזכרו נפתח לי צוהר לעולם שלא ידעתי על קיומו...


מחיי היום יום ב-"מעלאמה"

ה-"מֵעַלְמָה", בתימנית בית ספר ובמקרה שלנו כיתת הלימוד (מועלם בתימנית, מורה) הוקמה בידי אנשי הקהילה התימנית לטובת ילדי העדה שהיו מגיעים כל יום ללימודים בצריף בעיקר לימודי קודש אם כי סופר לי שגם חשבון למדו ב-מֵעַלְמָה. רובם של בני הקהילה למדו יום לימודים מלא ורק בשנת 1946 עברו ללמוד בבית הספר העממי חביב רבים מהם הגיעו עם ידע נרחב כ-קרוא וכתוב ואפילו לנקד כהלכה וחשבון.עוד שנים ארוכות לאחר מכן היו מגיעים בני העדה לאחר שעות הלימודים בבית הספר הרגיל לשיעורי העשרה ומעבירים שעתיים שלוש בלימודי קודש. עוד פרק חשוב בלימוד היה ה-"תרג'ום" בו למדו הילדים את התורה בנוסח הארמי שלה נוסח שהיה משותף כמעט לכל עדות ישראל. בלא מעט בתי כנסת של העדה התימנית בשעת העלייה לתורה ניתן לשמוע נער צעיר העומד ליד שליח הציבור ולאחר שהוא קורא הפסוק בעברית מצטרף ואומר הפסוק בארמית וחוזר חלילה עד לסוף התפילה.רובם של אנשי שיחי זוכרים את תרומתו הגדולה של ה-מועלם הרב מארי יחיה דמארי האבא של שושנה דמארי גדולת זמרות ישראל וסבא של רמי דמארי וברשותכם אצטט כמה שורות מספרו "בשולי המציאות" בבואו לתאר פועלו של הסב. היה זה צריף גדול, ובו שולחנות וכיסאות עץ פשוטים, התלמידים ישבו משני צדי השולחנות, ספרי הקודש היו מופנים בכל שולחן לתלמידים הרכים והצעירים ומולם ישבו הבוגרים יותר שכבר היה ביכולתם לקרוא בספרים ההפוכים, מלמטה למעלה ומשמאל לימין, נוהג זה נבע מהכמות המצומצמת של הספרים, וראשיתו עוד מימי אבות התלמידים בארץ מולדתם תימן (אצל מעטים הפך הנוהג הזה לטבע שני, וגם בבגרותם המשיכו לקרוא בספרים הפוכים - אף מבלי שהוכרחו להתחלק בקריאתם עם קורא נוסף), גילאי התלמידים ב-מֵעַלְמָה נעו מחמש ועד גיל הנעורים, דרישות המורי ודרכי הלימוד היו קשוחות וקפדניות מאוד בידיעתם והסכמתם של ההורים שמבחינתם העיקר היה שהמורי יוציא מתחת ידיו תלמידים יודעי תורה, לחץ הלימודים על התלמידים הכביד עליהם מאוד. כשבגרו התלמידים, נשתכחו מהם אי-הנוחות והלחץ, ובזיכרונותיהם הם מעלים תשבחות למורי ,שבזכותו יודעים הם תורה ותפילות.כאמור האווירה היתה נוקשה וכל יום חמישי היו התלמידים נבחנים על חומר הלימודים של ארבעת הימים שחלפו,היה ותלמיד טעה או שמא שגה היה זוכה לצביטה או מכה ולעיתים הצלפה עם ענף הקזאורינה (ולמה קזאורינה ? מכיוון שענפיה היו דקיקים וכמעט ולא גרמו לילדים כאב פיזי) .המורי היה אוסף בדרכו ל-"מֵעַלְמָה",ענפי קזאורינה(להצלפה) וכן אבנים קטנות אותן היה מחלק לתלמידים.כל תלמיד נדרש להחזיק אבן מתחת הסנטר תוך הצמדתה באמצעות הסנטר אל הגרון זאת כדי להבטיח שעיניו לא יורמו מהספר שעל השולחן.מי שחלילה נשמטה ממנו האבן "זכה" לחיבוטי ענף הקזאורינה מהמורי. ה-"מֵעַלְמָה", בשכונת התימנים מוקמה במעין צריף גדול ששכן בלב השכונה .לימים אחרי שרוב בני העדה החלו בלימודים בבית הספר "חביב" נסגר המוסד. הצריף שימש שנים בעיקר בשבתות כחדר התכנסות של קבוצת הכדורגל הפועל בני ציון שם שאומר רבות ל-"רישונים" של פעם.


ההגייה התימנית

תוך כדי הכנת התחקיר על ה-"מֵעַלְמָה" נתקלתי בדבר נוסף שאולי יעניין הקורא "ההגייה התימנית" (גילוי נאות מאז שחר ילדותי סקרנה אותי תפילתם והגייתם של בני תימן בבתי הכנסת) והנה מה מצאתי בויקיפדיה "ההגייה התימנית או הברה תימנית, נקראת הג'ה על ידי בני העדה היא דרך ביטוי השפה העברית, כפי שהתקיימה בפי יהודי תימן בתקופת הביניים של העברית.
הגייה זאת נחשבת על ידי רבים לשמורה ביותר, ואף למדויקת ביותר. עיקר ייחוד שמירתה של ההגייה אפשר לייחס לסדר הלימוד היומי שהיה נהוג ביהדות תימן והקפדתם על הדיוק בלימוד. ככל הגיות העברית בימי הביניים, אף היא לא שימשה ברובה לדיבור עברי, משום שזה לא היה קיים כמעט בימי הביניים, אלא בעיקר לצרכים ליטורגיים ובמהלך לימוד תורה. לעתים נדירות שימשה העברית כשפת דיבור בין יהודים מקום שגוי היה ביניהם והיהודים לא רצו שיבין את שיחתם".


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל