פרשת השבוע שלי "מטות" ה'תשע"ו

לאחר ארבעים שנה של הסתובבות במדבר, עם ישראל מתקרב סוף סוף אל גבולות הארץ המובטחת.

לאחר ארבעים שנה של הסתובבות במדבר, עם ישראל מתקרב סוף סוף אל גבולות הארץ המובטחת. משה רבנו ניצב, בערוב ימיו, אל מול דור ההמשך – בניו של הדור שאותו הוציא ממצרים. הדור החדש מכיר רק את תנאי המדבר, ולעולם לא חי ללא מנהיגותו של משה. משה בעצם היה המנהיג היחיד שהכירו. משה הוא בעצם האב של הדור הזה, אותו הוא ליווה מינקותו, בו הוא תולה את כל תקוותיו.
נוכח ארבעים שנה של ציפיות, מובן מדוע בקשת בני גד ובני ראובן "אל תעבירנו את הירדן" נתקלה בנאום כאוב כל כך של משה.
הבה נרחיב מעט נקודה זו. לאחר הניצחון על סיחון ועוג וכיבוש ארצותיהם, פנו בני גד ובני ראובן אל משה וביקשו לקבל חבל ארץ זה לנחלה. שנאמר: "ויאמרו אם מצאנו חן בעינך יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה אל תעבירנו את הירדן" (במדבר לב, ה). נימוקם היה, שמכיוון שאזור זה התברך בשטחי מרעה נרחבים, ולבני גד וראובן היה מקנה רב, הוא מתאים במיוחד עבורם.
התורה מספרת, כי כששמע משה רבנו בקשה זו, הוא חשש שמא היא נובעת מיראתם מעמי כנען. שנאמר: "ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבור אל הארץ אשר נתן להם ה'" (במדבר לב, ז). עדיין הדהדו באוזניו דברי המרגלים שהניאו את לב העם מלהיכנס לארץ ישראל מפחד חוזקם של יושבי הארץ. הוא חשש, שמא זהו המניע לבקשת בני גד ובני ראובן להישאר בעבר הירדן. אילו כך היה באמת, הרי שמלבד זאת שמצדם הייתה בכך הבעת חוסר בטחון בבורא, עלולות היו להיות לבקשתם זו השלכות חמורות על כל השבטים. הימנעותם של שני שבטים אלו מלחצות את הירדן, הייתה עלולה להחדיר מורך ללבבות. בני גד ובני ראובן ידועים היו כגיבורים ואמיצים, ולכן, אם היו נרתעים מעוצמת עמי כנען, היה הדבר משפיע לרעה על תחושות העם כולו.
בקשתם של בני גד וראובן היא התגלמות הסיוט הגרוע ביותר של משה, ירידת ארבעים שנותיו האחרונות לטמיון. את חטא המרגלים היה יכול לתלות בחינוכם הקלוקל של עם ישראל, עבדים שאינם מוכנים למלחמה. אך עַם זה הוא עַם חדש וחזק, שאותו חינך הוא בעצמו, עם שלא הכיר אלא את הנהגתו של הקב"ה ושל מלאכו! משה רואה בבקשתם כישלון חינוכי ממדרגה ראשונה.
לכן, הוכיח משה רבנו בחריפות רבה את בני גד ובני ראובן על בקשתם זו. אולם הם התנצלו ואמרו, שלא בגלל מניעים אלו הם מבקשים את עבר הירדן לאחוזה. כדי להפיג כל חשש הם הצהירו, שגם אם יקבלו את חבל הארץ המזרחי, יש בדעתם לעמוד בראש המחנה העובר את הירדן ולהילחם כחלוצים בראש מערכות ישראל עד לכיבוש הארץ מידי הכנענים. בסופו של דבר מתברר כי בעצם אין כאן חטא כלל, אלא בקשה להתיישב באזור אחר, ולהחשיב גם אותו (במידת מה) כארץ ישראל.
גם בתנאי החינוך האופטימליים ביותר, בתוך הבועה הסגורה ביותר – תמיד יהיה רצון לפרוץ ולצאת מהמסגרת. רצון זה אינו שלילי מצד עצמו, אם הדרך המיוחדת שאותה מבקש התלמיד היא לגיטימית, ויכולה אף להביא לחידוש ורענון. משה רבנו, למרות – ואולי בגלל – הקשר החזק שלו לדור, מבין את העיקרון הזה, ומאשר את הבקשה, למרות כל אכזבתו והתנגדותו.
ועדיין עולה תמיהה גדולה: האם עכשיו בקשתם של בני גד ובני ראובן מקובלת? האם כל מה שמשה רצה הוא ששניים וחצי השבטים יעזרו בכיבוש הארץ, ועצם הבקשה לעזוב את הארץ לא הייתה בעייתית??
אומר הרב ליכטנשטיין המשנה בתרומות אומרת, שמדאורייתא אין מביאים תרומות ומעשרות מעבר הירדן. הגמרא מסבירה שיש צורך להביא תרומות ממיטב התוצרת, ועבר הירדן אינו נחשב "ארץ זבת חלב ודבש". במבט ראשון תשובה זו קשה: האם ההבדל החקלאי בין הארץ לבין עבר הירדן הוא כ"כ גדול? האם לא יכול להיות שגם בעבר הירדן יהיו גידולים טובים? נדמה שהסיבה שאין מביאים תרומות ומעשרות מעבר הירדן היא עמוקה יותר – עבר הירדן מוגדר כארץ טמאה ואין להביא קורבן לה' מגידול טמא!
כעת ניתן להבין את תוכחתו של משה. כיצד ייתכן להעלות בכלל בקשה לגור בארץ שהיא טמאה? האם הסיבה הכלכלית ש"לעבדיך מקנה" מצדיקה את הבחירה בארץ, פורייה אמנם, אבל טמאה??!
הירושלמי מביא טעם נוסף מדוע אין מביאים תרומות ומעשרות מעבר הירדן, ומסביר שתרומות ומעשרות יש להביא מארץ שנתן ה' ולא מארץ שלקחנו בעצמנו. ואמנם, גם בהקשר זה תוכחת משה זועקת מתוך הפסוקים: כיצד ייתכן שבגלל שיקולים כלכליים מחליטים חלק מהשבטים לעזוב את הארץ "אשר עיני ה' אלוקיך בה" ושאותה ייעד לעם ישראל? האם הם מחליפים את ארץ ישראל בארץ שלקחו בעצמם והקב"ה איננו נמצא בה בצורה אינטנסיבית כבארץ ישראל?
לאחר כל דברינו מתחייב ההסבר, שגם לאחר שינוי בקשת בני גד וראובן תגובת משה למהות הבקשה איננו משתנה. הרצון להתנתק מארץ ישראל הוא רצון שלילי הראוי לכל תוכחה. למרות זאת, המהפך שחל בתגובתו של משה נובע מכך, שבתחילה חשב שהשבטים מבקשים להתנתק משאר העם, ואילו לאחר ההסבר משה מבין שאמנם זו בקשה בלתי מוסרית ורעה, אולם לא מדובר בבקשה של 'חוטאים'.
האם החלטת שניים וחצי השבטים לגור בעבר הירדן בגלל שיקולים כלכליים מקובלת – לא ולא! אנשים שמחליטים לעזוב את הארץ בגלל שיקולים כלכליים ואחרים אולי אינם "חוטאים" במובן הרגיל של המילה, אולם אין ספק שהם "חוטאים" למטרה שאותה ניסה משה, ואחריו כל שאר מנהיגי ישראל, לחנך ולהוביל!
ועוד נקודה חשובה בסיפור שנים וחצי השבטים. בדברי ההסכמה של משה לנציגי שנים וחצי השבטים הוא אומר להם "והייתה הארץ הזאת לכם לאחזה לפני ה' " (במדבר ל"ב, כג) – לאחר משא ומתן ממושך ניתן עבר הירדן לנחלה לבני גד וראובן, ומכאן ואילך מקודש הוא לעד בקדושת ארץ ישראל. דברים מפורשים בנדון, אנו קוראים מידי שבת בשבתו במזמורי תהלים העוסקים הנחלת סיחון ועוג: "ונתן ארצם נחלה – נחלה לישראל עמו" (תהילים קל"ה, יב). יש כאלה שיאמרו: יש דברים שהשתיקה יפה להם. והס מלהזכיר את עבר הירדן, בשעה שאנו נאבקים על לב הארץ. אך גם אם רחוקה הדרך להתיישבות וריבונות בחבלי עבר הירדן, וגם אם יש שוכחים ומשכיחים, אנו לא שכחנו ולא נשכיחם. ולא נשכח גם אם זעקתו של הרצי"ה, ערב מלחמת ששת הימים:"…וכל עבר הירדן שלנו הוא כל רגב ורגב… הבידינו לוותר על מילימטר אחד מהם?!"



אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל