שעתיים וחצי צפונית למילאנו

החלק היותר נחמד היו הקניות בחנויות אקזוטיות של מטיילים: נעלים, ביגוד, אביזרים וציוד שלא הכרתי, רכישות שהצריכו ארון חדש, אבל זה כבר סיפור אחר. נפגשנו בשדה התעופה מוקדם בבוקר, לפני אור ראשון. קבוצה מגובשת של אנשים שלחלק מהם זהו הטרק החמישי. שוב חזרו ההבטחות - הפעם זה יהיה ממש פיקניק, טרק קלי קלות, לא לדאוג.

פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא עז, ומתחיל לקפץ ולפזז בשבילי עיזים צרים שכף רגל בקושי נכנסת בהם. ככה יצא שהצטרפתי לטרק בהרי האלפים באיטליה. מסעות רגליים היו משהו ששייך לזן מיוחד של אנשים שלא לגמרי הבנתי את טיבם. כדי לא להביך את עצמי בהתפרקות כללית אחרי הקילומטר השלישי פצחתי באימונים כבר חודשיים לפני המסע. אבל פה ירד גשם ושם היה חם, אז נו, אימונים היו אבל בקושי. החלק היותר נחמד היו הקניות בחנויות אקזוטיות של מטיילים: נעלים, ביגוד, אביזרים וציוד שלא הכרתי, רכישות שהצריכו ארון חדש, אבל זה כבר סיפור אחר.

נפגשנו בשדה התעופה מוקדם בבוקר, לפני אור ראשון. קבוצה מגובשת של אנשים שלחלק מהם זהו הטרק החמישי. שוב חזרו ההבטחות - הפעם זה יהיה ממש פיקניק, טרק קלי קלות, לא לדאוג. ובשדה כמו בשדה, עשרות אנשים עוברים מסביבנו ואני מרגישה את המתח מצטבר. הרבה יותר קל לספר שאני הולכת לעשות את זה מאשר ממש להיות שם. הסתכלתי על חבריי, אלה שיש להם לקות ראייה או עיוורון, כולם נראו רגועים ושלווים, יש שאפילו יצאו בניחותא למסע קניות בשבילי הדיוטי, ממש עולם כמנהגו ורק אני מחביאה את הפאניקה מאחורי כוס קפה ומאפה במחיר מופקע.
זה המקום לציין "פרט קטן ושולי": קבוצת "בעיניים אחרות" אליה הצטרפתי היא קבוצה מעורבת של אנשים עם לקות ראייה/עיוורון ואנשים רואים. לטרק הנוכחי יצאו עשרים ותשעה חברים, עשרה מהם אנשים עם לקויות ראייה/עיוורון והשאר רואים. כמעט כולם מכירים את כולם והשיחות נשמעו כמו דיונים מוכרים סביב שולחן ליל הסדר במשפחה ישראלית טיפוסית. למתבונן מהצד קשה להבחין מי רואה ומי לא ובמקסימום נחשדנו בחיבה יתרה האחד לשני. מילא נשים שאוחזות האחת בשנייה אבל גברים שהולכים יחד כשאחד מהם אוחז בשני הם מראה חריג גם בחברה מתקדמת ונאורה ככל שתהיה. ואם הסתכלו עלינו או לא אין לי מושג. ממה שאני רואה וזה מעט ולאט, העיקר שיש במי לאחוז והבטחה למסע קל להיאחז בה.
אחרי נחיתה רכה במילאנו ושעתיים וחצי של נסיעה צפונה, הגענו אל המלון שנמצא בקצה העיירה Valtournenche להתארגנות זריזה ויציאה להליכה קלה, "חילוץ עצמות" כמו שיורם הגדיר (יורם חן הוא האיש שניצח ביד רמה על כל המבצע). ה"חילוץ" התחיל בירידה תלולה בשביל צר סמוך למלון שהתארחנו בו.

המלון היה למעשה בית כפרי גדול שמנוהל על ידי משפחה באווירה כפרית ואינטימית. ה"צוות" בארוחות הבוקר והערב היו אח ואחות שמהר מאוד ובישראליות רבה אומצו כבני הדודים האיטלקיים של כולנו. הם דאגו לכל אחד מאיתנו כאילו נולדנו יחד. הארוחות היו משובחות ובאווירה שנוצרה המצפון הרג אותנו בכל פעם שקמנו מהשולחן בלי לגמור מהצלחת.
הירידה התלולה התחלפה לשביל שעבר בתוך העמק, לעיתים בשדה חשוף ולעיתים בתוך מה שהרגיש כמו יער לא מאוד צפוף. צלצול פעמונים ליווה אותנו לכל אורך המסלול. פרות שמנמנות ומדושנות עונג הסתובבו סביבנו, לכל אחת מהן הוצמד פעמון והן יצרו מנגינה פעמונית הרמונית כאילו יצחק פרלמן בכבודו ובעצמו מנצח עליהן. לקראת סוף המסלול עברנו דרך מערה שלפתחה שכן בית קפה, ירדנו למפל מים שוצף שהסתתר בין הסלעים הישר אל הנחל לאורכו צעדנו קודם לכן. כשיצאנו חזרה יורם אמר שכשצועדים חייבים לשתות, זה נורא חשוב. מיד התארגנה מגבית בין החברים ועל השולחן נחתו כמה בקבוקי בירה ופיצוחים, הדרך הכי טובה לסיים מסלול בסטייל. אחרי שלוש וחצי שעות ועצמות שחולצו להן ממקומן הטבעי, תם היום הראשון. אף יבלת לא צמחה והתחלתי להתאמן על גינוני מטפס הרים מחוספס. האוורסט כבר נראה אפשרי בהחלט. נשמתי לרווחה, שרדתי עד הלום.
היום השני התחיל בהקפצה לתחילת מסלול Becca d'Aver. למי שלא מכיר, המסלול מתחיל בעלייה, נמשך בעלייה ומסתיים בעלייה תלולה יותר. בשיאו שפיץ מחודד ותלול בגובה של 2500 מטר.
נקודה זו הייתה תצפית על Matterhorn (ההר המצויר על אריזת שוקולד הטובלרון). יודעי דבר ידעו לספר שפסגתו היא אחת מהגבוהות בהרי האלפים. הנוף הנשקף מסביב עוצר נשימה. גם אם לא ראיתי את כולו בעיני שלי, את מה שלא ראיתי סיפרו לי. את האדמה הרגשתי, את אוויר הפסגות נשמתי ואת הקולות שמעתי. 360 מעלות של חוויה מושלמת. מסלול ההליכה היה די נוח ברובו, פה ושם סלעים שכדי לטפס עליהם יצרתי תנוחות ותנועות שגוף האדם לא לגמרי בנוי לבצע. המלווה שלי מנווט ומנחה, רגל ימין ככה ורגל שמאל ככה, יד תניחי פה ואת השנייה תושיטי קדימה ולמעלה, אני מחזיק לא לדאוג. בחלק מהמסלול במקומות בהם השביל צר מאוד, מימין או משמאל קיר סלעי ובצד השני תהום, הלכתי בין שני מלווים, (מתפללת שהם רואים טוב ממני) אוחזת במרכזו של מוט ארוך, מלווה אחד לפני ואחד מאחורי וכולנו אוחזים במוט. כך הצלחתי לחוש כל תנועה שלהם ולהעמיד פנים שהכל סבבה והליכה על פי תהום היא המסלול היומי שלי בדרך לתחנת האוטובוס. באזורים אחרים הסתפקתי באחיזה בתרמיל המלווה. למעשה כל אחיזה באה בחשבון ביחס לנתוני השטח. עוד בשלב האימונים קשרתי סרטים צהובים זוהרים ללולאה התפורה באחורי נעלי ההליכה של המלווה שלי, בעזרתם יכולתי לזהות בקלות את צעדיו. אני מודה שהיו מקומות בהם חשבתי שהכי טוב "שק קמח" וזהו. לקינוח קיבלנו ירידה בשביל תלול וארוך (שעיצבה מחדש את מבנה הברכיים שלי). בשלב הזה האוורסט כבר הלך והתרחק והתחלתי להפנים שזהו רק היום הראשון של הטרק ועוד יומיים לפני. שקלתי להמציא דלקת ריאות, אפנדציט או אולקוס אבל לא זכרתי את התסמינים שצריך לזייף.

אחרי ארוחת הערב יורם מתדרך ומכין אותנו ליום השני שמוגדר כיום הכי קשה. ביני לביני מכרתי לעצמי כמה לוקשים "הוא לא באמת מתכוון לזה", ו"כמה קשה כבר יכול להיות", מנגנון הכחשה מיומן ומשוכלל נכנס לפעולה והתעוררתי ליום השני, חדורת רוח קרב.
חוצים את הרכס בגובה 3000 מטר. התחלנו את היום בהקפצה לעיירת הסקי Cervinia, ממנה עלינו ברכבל לעוד עיירה ציורית בשם Chamois ומשם התחלנו בטיפוס תלול במסלול שהוא חלק מטרק Alta via, ובתרגום חופשי "השבילים הגבוהים של האלפים". בשונה מהמסלול של יום קודם, במסלול הנוכחי טיפסנו יותר על סלעים בדרך שנראתה לי אקראית למדי. רק נחישותו של יורם ושלוות הרוח של המדריך האיטלקי שהלך בסוף הטור הצביעו על כך שזהו כנראה המסלול הנכון. על הדרך עברנו ליד אגמון מי שלג קפואים וצלולים. כמה מחברינו, ברגע של אי שפיות זמנית, החליטו לטבול באגם. אי שפיות שחזרה על עצמה למחרת באגם אחר, קפוא לא פחות. חלק מהמסלול עבר דרך תלוליות שלג רחבות ועמוקות, מעבר שזימן לנו אין ספור מצבים משעשעים :שחר תמיר הוא עיוור מלידה, את רוב המסלול הוא עשה עם מלווה אחד קדמי כשהוא אוחז בתרמילו וצועד בביטחון מלא ובשלווה. באחת מתלוליות השלג הוא שקע עד מעל לברכיו ולא הצליח להתקדם. הקבוצה התקדמה והוא נותר מאחור עם שני מלווים. המלווה האיטלקי ומלווה נוסף חברו אליהם ושאר הקבוצה עמדה במרחק ומעבר לתלולית שלג נוספת. מרחוק, דרך העדשה המקרבת של מצלמת הטלפון אפשר היה לראות ערמה של גברים מתקדמים לאט בשלג כשהם צפופים האחד לשני. בשלב הזה כבר דמיינתי מסוק באוויר, קיבועים, גבס, חילוצים נועזים ואותות גבורה. בפועל הם כולם יצאו מהשלג בהליכה נינוחה וחיוכים מאוזן לאוזן. "מה שהיה בשלג נשאר בשלג" אמר אחד המחלצים ורק החיוך על פניו של שחר הצעיר היה משמעותי יותר מכל מילה אחרת.
מסלול היום השני הסתיים כצפוי, בירידה ארוכה ותלולה. בחלק האחרון של הירידה זיהינו את האוטובוס השחור שלנו במגרש החניה. ככל שירדנו נראה היה שהוא הולך ומתרחק, עוד ועוד עיקולים צצו והופיעו, ממחישים את הגובה העצום שירדנו ממנו. במלון, כשסוף סוף חלצתי את נעלי, עשיתי הכרות עם שתי יבלות חדשות שצמחו במקומות בלתי צפויים וקיבלו טיפול וי איי פי עם מגוון תכשירי עזרה ראשונה שסחבתי איתי. לא לחינם השקעתי את מיטב חסכונותיי בבית המרקחת. ואם כבר שכחתם את האוורסט – טוב מאוד. בשלב הזה הוא נמחק מרשימת היעדים הבאים שלי.
ושוב מעל קינוחי ארוחת הערב יורם מתדרך לקראת היום האחרון של הטרק, היום הכי קל, לא לדאוג – מסלול קלי קלות.
את היום השלישי והאחרון התחלנו בהקפצה קצרה מאוד לנקודת תחילת המסלול המתוכנן, חלק ממסלול Monte Rosa Circuit. זהו טרק המקיף את הרכס הגבוה באלפים והוא מסתיים בשביל המגיע סמוך לעיירה Valtournenche. מסלול ההליכה היה אכן נוח יותר לצעידה והעליות פחות תלולות, כפי שהובטח. הגענו עד לנקודה הכי גבוה שנקראת Gran Balconata Del Cervino והנוף שנשקף מהבלקונה הזכיר לי למה בכלל יצאתי להרפתקה הזאת. זמן קצר אחרי שהתחלנו בירידה הגענו אל אגם גדול. במשך כל ימי הטרק זכינו למזג אויר יוצא דופן לעונה. השמש זרחה כל הימים וכמעט שלא נראו עננים. הטמפרטורות היו גבוהות וכל גרדרובת החורף שסחבתי מהארץ נותרה חסרת שימוש ומתוסכלת במזוודה. את המסלול סיימנו בירידה ארוכה מאוד ומתונה בשביל רחב ונוח. בשלב הזה כבר נקבע סכסוך עבודה בין כפות רגלי לשאר חלקי גופתי הדואבת והם פעלו כל אחד על פי שיקול דעתו. לא היה שריר אחד שלא צרח שנמאס לו ממני. צעדנו בזוגות, בשלשות ובקבוצות קטנות. על "קלות" הטיפוס לגובה שילמנו באורך המסלול. כמו שיורם הבטיח "קל" אבל הוא לא הבטיח קצר.
ביומיים לאחר מכן יצאנו לרפטינג סמוך לעיירה Courmayeur. מבט חטוף על סירות הגומי שכנע אותי להישאר על קרקע יציבה וביחד עם משתמטים נוספים חיכינו בסבלנות לאמיצים שבינינו. צוות טלוויזיה איטלקי צילם את החברים לכתבה מרגשת ששודרה למחרת בערב, ממנה לא הבנו אף מילה. למחרת היום תוכנן טיפוס על קיר ופארק חבלים. גשם זלעפות שהתחיל מוקדם בבוקר שיבש את התוכנית המקורית והותר לנו רק הטיפוס על קיר. בשלב זה הליכה אופקית הייתה הבחירה המועדפת שלי, התנצלתי בפני הקיר והוא הסתפק בחברי. הגדילה לעשות זיו חן, בתו של יורם כאשר טיפסה על הקיר בכיסוי עיניים. במה שעשתה כאדם רואה, שמוותר על הראייה במהלך טיפוס כזה רק כדי להבין את עולמנו, נגעה לליבי מאוד.
אל מושב הכיסא לטיסה חזרה ארצה הגעתי בצעדים מדודים. מודה על כל הזדמנות להיפגש עם כסא מרופד.
שבוע לאחר המסע לא נותר זכר ליבלות, שרירי התפוסים נרגעו ונשארתי עם התחושה שמלווה אותי תמיד אחרי כל פעילות אתגרית: בתנאים הנכונים, עם האנשים הנכונים - הכול אפשרי. במחשבה שנייה ובמרחק הזמן גם האוורסט מחייך אלי שוב. יחד עם זאת נותר בי עדיין שמץ של היגיון בריא כך שאוורסט אולי לא, אבל מסלולים אחרים, למה לא?.

קבוצת "בעיניים אחרות"

"בעיניים אחרות" היא קבוצת חברים עצמאית שהוקמה ע"י חזי רול ז"ל ומספר חברים יוצאי עמותת "אתגרים". חזונו של חזי היה לאפשר לכל אדם עם מוגבלות לצאת לטבע ולטייל. לאחר מותו הטרגי בתאונה המשיכו חבריו לממש את חזונו, וממסע חוצה ישראל פרצו את גבולות הארץ והיו לקבוצה הראשונה בעולם שהוציאה טיולי טרק בחו"ל לאנשים עם לקויות ראייה/עיוורון. על מודל הפעילות של הקבוצה הוקמו קבוצות נוספות בארץ. חברי הקבוצה מתכנסים אחת לחודש לטיול בארץ ואחת לשנה לטיול בחו"ל. את הטיולים בחו"ל מוביל יורם חן, מדריך מוסמך ומיומן, מוביל קבוצות וטיולים אתגריים במקצועו. הטרק לאלפים באיטליה נחשב לקל ביותר עד כה ואיפשר למשתתפים חדשים חסרי ניסיון להצטרף. קדמו לו:
מסע בן שמונה ימים לגאורגיה באוגוסט 2012.
מסע של ארבעה ימים לנחל זרד בירדן באפריל 2013.
מסע קשה ומאתגר במיוחד של שבעה ימים להרי האטלס במרוקו במאי 2014.
מסע בן חמישה ימים אל הרי הקרפטים ברומניה ביוני 2015.
חברי הקבוצה הרואים מאוד מיומנים ומעניקים סיוע יעיל ומדויק שהוא בסך הכל תוצאה של פתיחות, נכונות וסבלנות. בזכות קבוצות דוגמת "עיניים אחרות" אנשים עם מוגבלות זוכים לחוות עולם ועל כך יבורכו כל העוסקים במלאכה.


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל