לפרוץ את החומה

"המורה, אתה גיבור! אתה שומע למה-מה, אתה ממש גיבור!", נשמעו קולות מאחורי גבו של חיים הגורר את שמואל במסדרון, דמו ניגר לכל האורך, אך צועד בבטחה ובעקשנות בלי היסוס, יודע שהחומה נפרצה הפעם, אך רק באופן זמני וחד פעמי...

לפני שנכנס לכיתה, היסס רגע, לקח עוד קצת אוויר, דחף את הידית מטה – הדלת הייתה נעולה. כמעט בלי שום הפתעה, שלף את צרור מפתחותיו ופתח את הדלת, נכנס לכיתה לקול צחוקם הרם של התלמידים.
"למה-מה!" קרא לעברו בקול רם, שמואל, תלמיד שישב בשורה הראשונה, שנראה כבר כמו גבר של ממש, פניו מעוותות בהבעת לגלוג וכל הכיתה ענתה אחריו באותה מילת לגלול (שדבקה בו כשפלט אותה יום אחד בתגובה לשאלה של תלמיד) – "למה-מה?!"
"לא להתרגז עכשיו... לאט, כמו דבר לא קרה", אמר חיים לעצמו, עושה את דרכו לשולחנו, מתעלם מקולות הצחוק של התלמידים, שהלכו וגברו בגלים בלתי נלאים. "שקט!" קרא פתאום חובט בכף ידו בשולחן לידו עמד. ההפתעה עשתה את שלה והקולות נדמו.
חיים, המורה, מיהר לנצל את רגע החסד כדי להעביר את נושא השיעור לאותו יום. "כולם לפתוח מחברות", פקד, נפנה ללוח יודע מראש שההמולה תחזור לשרור בכיתה ברמה זו או אחרת. הרי אסור לו לשכוח לרגע שהוא נמצא בבית ספר לקשיי חינוך, המפלט האחרון של נוער עבריין. איך אמר אחד המורים בחדר המורים: "צריך לשבת חזק על המכסה, כדי שהזבל לא יישפך החוצה לרחובות. אנחנו המחסום האחרון בין נערים אלו לבין הרחוב והפשע..."
לאחר שסיים לרשום על הלוח את החומר לאותו היום, פנה לכיתה שפרקה שוב כל עול בבשורה קשה, קולו קר וקשה: "היום יש לנו בחינה על החומר שכתבתי עכשיו".
"המורה, המורה", רמי פנה אליו בהצביעו, לקול צחוקם של התלמידים, "המורה!"
"הו, הו", פנה שמואל אל רמי, "לא קוראים לו המורה, קוראים לו למה-מה!!!"
ושוב, נתפסים לבדיחה התפלה והילדותית, בפורקן של נוער שלא מוכן לשום מאמץ שכלי, פרצו כולם בצחוק ובקריאות: "כן, כן, למה-מה!"
"שמיל", פנה חיים לבחור, מדגיש בחריפות את העיוות בשמו, "התואיל לשתוק?"
"המורה, המורה", בא לעזרתו של שמואל חברו שוקי, "אבל איני מבין כלל מה כתבת על הלוח! מה כתוב שם: 'כרוב'?!"
חיים נפנה זועם אל הלוח, מנסה לא לעורר ריב, יודע היטב ששוקי ושמואל הם צמד שמסוגל לחולל מהומה רבתי, וניקד את המילה 'כרוב' עם נקודה מעל וו.
"מרוצה?" פנה אל שוקי. "הו, הו, כן, ראש כרוב?" שאג יוסי מתפתל מצחוק.
"למי קראת ראש כרוב?!" נפנה שוקי ליוסי באיום. "די!" חיים צעק כעוס, "המבחן מתחיל עכשיו!" ומיד עבר בין השולחנות קרוב לנערים, מחלק את הדפים בתקיפות.
המעשה הזה השתיק אותם, כולם עיינו בסבר פנים רציני בדפים.
חיים שב לשולחנו והכריז בתקיפות: "לא לשכוח לרשום בפינה העליונה את שם השיעור והמורה המעביר אותו!"
"בטח, כן, למה-מה!" רעם קולו של שמואל וכל הכיתה חזרה אחריו מתגלגלים מצחוק: "למה-מה!!!"
"מי שירשום את שמי עם שגיאה, צפוי להורדה של 10 נקודות", הבהיר חיים בקול תקיף. "ועכשיו כשהדפים אצלכם, אתם רק מפסידים זמן יקר על שטויות!" בזווית עינו קלט תנועה משונה של רוני ונפנה אליו, אך כתמיד לא ראה דבר חשוד, למרות שידע כבר בבטחה שכל מבחן הוא מעתיק. לעזאזל, תמה, היכן הוא מסתיר את החומר?
"מה זה, המילה הזאת על הלוח", דוד, בחור שחרחר נמוך ושמנמן, שישב בשורה הראשונה פנה אל המורה.
חיים נפנה ללוח והסביר לדוד את המילה. "זה יוד?!" תמה דוד. "זה היוד של למה-מה", אמר שמואל בלגלול לקול צחוקם של התלמידים. חיים ניגש ללוח והבליט את האות הבעייתית, בעשותו כן נשבר הגיר לשניים. לעזאזל, חשב בליבו, אני עצבני, השמואל הזה מצליח לשגע אותי!
הוא הסתובב במהירות, אולי בגלל העצבנות שעוררה בו צחוקם של התלמידים ואולי מפני שקלט איזה רחש חשוד, בכל אופן מיד הבחין שדוד ניצל את הסרת עינו מהכיתה להציץ לדף של שכנו.
"דוד גש הנה!" פקד עליו חיים. "עליי להוריד לך 10 נקודות".
דוד ניסה להיתמם ואף התחנן, אבל חיים היה תקיף. הכיתה הייתה עכשיו שקטה לגמרי כשדוד קם. חיים סימן על דף המבחן, במהירות והרים שוב זוג עיניים בוחנות כלפי הכיתה. בשורה הראשונה תפס את שמואל מעוות את פניו ומסנן מבין שפתיו "פחדן!" אי אפשר היה לטעות בלחישתו, כי היא נאמרה בכוונה בקול כזה שכל הכיתה תשמע. לרגע נשימתו של חיים נעתקה, מבטו מלווה את דוד השב אל מקומו במבט בוחן ומעמיק, אחר אמר בטון שהפתיע אפילו אל עצמו: "שמואל, גש הנה מיד, עליי להוריד לך 5 נקודות!"
"שכח מזה, אדון למה-מה", ענה שמואל, נפנה חלקית אחורה כלפי הכיתה. רחשים עמומים של צחוקים נשמעו פה ושם. בצעדים נחושים, שהפתיעו את עצמו, ניגש חיים לשמואל ונעמד ליד כסאו, מושיט את ידו: "תן את הדף מיד!"
"הו, הו", שמואל סינן בטון הקנטרני שהרעיד אצל חיים בדרך כלל את עצביו, "הו, הו, אדון למה-מה, משחק אותה קשוח?!"
חיים אחז בצווארונו של שמואל, מתפלא לגלות שהפעם העצבים שלו עומדים בזה, והרים אותו מהכיסא: "אם אאלץ להשתמש בכוח לא אהסס לעשות זאת". המעשה הזה השתיק את הכיתה עד לאחרון התלמידים. למעשה שררה עתה בכיתה דממה, דממה שמעולם לא שמע חיים כמוה בכיתה, בכל שלושת חודשי עבודתו בבית הספר.
פיו של שמואל התכווץ ומבע מאיים הופיע על פניו ביחד עם מין צל של חיוך קריר ומרושע. פתאום נרתע חיים לאחור, הוא חש בלהבת הסכין הקפיצית שבידי שמואל עוד לפני שעינו תפסה את הבוהק שהלהב המוטה הצידה בידי שמואל הבזיקה. "למה-מה", פלט שמואל והפעם בקול קריר נטול שמץ של צחוק, "אתה עשית טעות גדולה שתעלה לך ביוקר".
חיים עמד דרוך מול שמואל, ידיו שלוחות לפניו מוכנות לפעולה.
עתה אפשר היה לחתוך את הדממה בכיתה בסכין. שמואל התנשף בכבדות, ניסה להתקרב צעד אחד אל חיים. "המורה, מאחוריך!" היה זה קולו של לוי שקרא קריאת אזהרה. עוד טרם גוועה הד הצעקה, תקע חיים את מרפקו בכל הכוח אחורה, אינו בטוח בעצמו אם קלט את דמותו של שוקי מאחוריו לפני או אחרי קריאת האזהרה של לוי.
המכה בכל אופן הייתה מדויקת ביותר ושלחה את שוקי אל הרצפה גונח ומתקפל מכאבים. חיים אף לא נפנה אליו, שומע את קול נקישת הסכין הנופלת של הרצפה, ידע שיש לו פה עסק עם רוצחים של ממש. המעשה של חיים רק הגביר את זעמו של שמואל שסינן: "אני אחתוך אותך ואתה תשלם גם בעד שוקי!" חיים, שיחד עם מכת המרפק שהכניס לשוקי, זז צעד אחד אחורה, עמד עתה בתנוחה של התקפה קדימה. הוא התנפל על שמואל, במכת אגרוף אדירה בפניו ביד אחת והיד השנייה נשלחת לעבר הסכין. "אי!" גניחת הכאב של שמואל שספג חבטה ישירה בין עיניו, התערבבה עם גניחת הכאב של חיים, שנחתך עמוק בידו מהסכין.
עתה הייתה הכיתה כולה על הרגליים, מסביבם, ובליל של צעקות עלה מתוכם: "הביטו, איזה חתך?!" "אוי, איזה אגרוף, באלוהים, עוד לא ראיתי דבר כזה!"
חיים התאושש מיד, מתעלם מהחתך בידו, אחז בשמואל שסכינו נפלה על הרצפה והיה המום ומתנדנד על מקומו. "מיד בוא אתי לחדר המנהל!"
"המורה תטפל ביד שלך קודם, אלוהים לא ראיתי חתך כזה בחיים!" צעק אחד התלמידים והכיתה החזיקה אחריו: "כן, איזה חתך אדוני המורה!"
אך חיים התעקש, אחז בשמואל התשוש ומשך אותו אחריו: "אני קודם לוקח אותו לחדר המנהל!"
"אולי נשכח מהקטע של חדר המנהל, ותלך לטפל ביד שלך?" נשמע קול מבין התלמידים. הם עמדו עכשיו מולו יוצרים חומה חיה בינו לבין דלת הכיתה.
"לא!" קולו של חיים היה נחרץ ובמושכו בכוח את שמואל צעד קדימה.
חומת התלמידים נפתחה כאשר חיים חדר דרכה ובלי לעצור לרגע ניגש אל הדלת גורר אחריו את שמואל.
"המורה, אתה גיבור! אתה שומע למה-מה, אתה ממש גיבור!", נשמעו קולות מאחורי גבו של חיים הגורר את שמואל במסדרון, דמו ניגר לכל האורך, אך צועד בבטחה ובעקשנות בלי היסוס, יודע שהחומה נפרצה הפעם, אך רק באופן זמני וחד פעמי...



אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל