מו"ר הרב בוגיד חנינא סעדון: האיש, הרב, האגדה והחידה.

דמותו הענקים של מו"ר הרב בוגיד חנינא סעדון

מן המפורסמות הוא שידיעה מזמינה חוסר ידיעה, שזה אומר ככל שאדם חוקר בדבר לדעת דבר מה הוא מגלה לדעת כמה הוא לא יודע. וככל שהוא מתקדם בידיעתו נפתחות לפניו שאלות רבות וסבוכות יותר לידיעתו או יותר נכון לחוסר ידיעתו. וכך בעצם ניתן לומר על מורי ורבי הרב בוגיד חנינא סעדון שזכיתי ללמוד אצלו מספר שנים בנערותי ובבגרותי. ככל שאני, לחקור בדמותו, בהתנהגותו, בהתנהלותו, אני מגלה בבחינת מגלה טפח, מכסה טפחיים. את מו"ר הכרתיו כאיש פשוט:
האיש: בנערותי בהיותי כבן 10 -11 את מו"ר הכרתיו בשם בוגיד סעדון ( ללא קידומת הרב) עד אז לא הכרתיו כרב. כי אם יהודי פשוט ושמו בוגיד סעדון. איש קטן המהלך ברחוב כפשוט שבפשוטים. הליכתו איטית, גבו שפוף, ופניו אל קרקע האדמה. עניו, צנוע, נחבא אל הכלים, מהלך כשפניו כבושות בקרקע וגלימתו הלבנה מונחת על כתפו, אך לא היה בדמותו משהו יוצא דופן. כך דרכם של יהודים רבים יראי שמים בעיר זירבה האי שבדרום טוניס, הכרתיו כעוסק במסחר זעיר, הייתה לו חנות קטנה ברובע שמכר בה שמן ע"פ משקל, ובערבים עבד בבית דפוס שליד ביתי. זוכר אני את דמותו המיוסרת במידת מה, משתקפת מבעד לחלון בית הדפוס, עומד שעות ארוכות, ומסדר אותיות עופרת, אות לאות, מילה למילה, שורה לשורה, עד הכנת כדי עמוד שלם, כהכנה להדפסה. עבודה קשה ושזיפית, הדורשת סבולת גבוהה, עמידה לאורך שעות רבות, אימוץ העין, וריכוז רב למען השגת דיוק מרבי, ומניעת טעויות חלילה כמו החלפת אות באות, או דילוג על מילה או אות. באופן כללי לא ראיתיו כשונה מכל יהודי אחר בעירי ז'רבה. באותה עת יראי שמים רבים, ותלמידי חכמים גדולים וענקים בתלמוד ובהלכה היו בזרבה, מאז ומתמיד ונהגו כאחד מפשוטי הקהילה, ואף הוא היה בעיני כאחד מכולם.
הרב: לימים בערך בגיל 11 שנים, הרב גד חדד שאצלו למדתי בבית הכנסת רבי חזקיה, שלחני ללמוד אצל הרב בשעות הבוקר של היום. שזה נמשך עד לשעה אחת שתיים אחר הצהריים. עד לרגע זה לא הכרתיו ולא ידעתיו כרב, ואף לשמו לא נתלוותה הקידומת רב, וראיתיו כאחד מני רבים המלמדים ד' אמות הלכה, והיו כאלה רבים בזרבה. עד עצם היום הזה מספר לומדים מתכנסים בערבים, או בבקרים ולומדים שיעור גמרא. אך אט אט עמדתי על השונות שבו העצומה האדירה מכל איש או רב אחר שהכרתי, אט אט נחשפתי במעט שבמעט לעוצם אישיותו המיוחדת, השונה מכל איש שהכרתי עד אז, ומכל רב שלמדתי אצלו עד אז, אט אט נחשפתי לעומק למדנותו, רוחב בקיאותו, גודל ענוותו, ובין רגע הוקסמתי ממנו, ונשביתי בחכתו והפכתי כחומר ביד היוצר השולט בי שליטה מוחלטת, מבלי להפעיל כל מנגנון של שליטה, וכנוע לכל בקשותיו ודרישותיו, מבלי שחלילה יאיים עלי בעונש, או יעודדני בפרס. כבמטה קסם מנער שובב חפץ שעשועים ומשחקים הפכתי למרות גילי הרך לבוגר רציני המחובר בחבלי אהבה ותשוקה לדף הגמרא ולמפרשיו הרי"ף הפני יהושע ועוד . . . . . . וממש הרגשתי וחשתי בתחושה אמיתית מה שנאמר תהלים פרק קיט טוֹב־לִי תוֹרַת־פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף: כלום לא עניין אותי לא משחקי נערים, ולא שעשועי ילדים, ומה רבתה שמחתי עת פירקתי קושיה של התוספות, או של הגמרא, או העליתי בחכתי חידוש או פלפול ראוי, ומה רב היה צערי עת נמצאתי מול קטע גמרא לא מובן, או קושיה או סתירה שלא פיענחתי. כדי לעודדני להרבות בכתיבת חידושים ולהעלותם בכתב, היה שולחם לרבנים מחוץ לעיר כדי שיחוו דעתם, וכך בזכותו זכיתי להתכתב עם הרב מאיר מאזוז ראש ישיבת כסא רחמים דהיום, והרב אלתא מאזוז זצ"ל רב מושב איתן דאז.
עד אז הספקתי ללמוד אצל מספר רבנים, וכל רב ומטענו איכותו ויחודו שלו, למדתי אצל הרב חויתה סופר, אצל הרב גד חדד, אצל רבי מערבי, אצל רבי חוויה, כאמור כל רב וסגנונו כל רב וטעמו שלו. אך במחילה מכבוד כולם לא היה רב קוסם שובה ולוכד לב ומחבר התלמיד לאהבת הלימוד לשמו כאהבת ילד ממתק, או שעשוע, כנאמר תהלים פרק קיט לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי: ואכן דף הגמרא היה לשעשועי העיקרי.
האגדה: לימים עת בגרתי והכרתיו במשקפי בוגר, נדהמתי ונפעמתי לגלות מה ענקית דמותו, מה גדולה גאוניותו, מה עצומה ענוותו, מה אדירה מנהיגותו, למרות שלא היה בו שום אפיון קטן כגדול של מנהיג. לא כריזמה, לא סמכות, לא נוכחות, כי אם כול כולו חידה עלומה לא פתורה. לימים כשבגרתי נגלה לי כי רוב רובם של הלמדנים, ותלמידי החכמים, ינקו מתורתו ורק בזכותו רכשו ידע פלפול ועומק בתלמוד בהלכה ובהנהגה. לימים כשבגרתי נגלה לי שלא אחת, שבכל פעם שנסתלק מנהיג העיר \ דיין הקהילה, או עשה עלייה לארץ, התבקש לשמש כדיין, וכמנהיג הדור. ובכל פעם סירב בתוקף ולא הועילו שום בקשות ותחנוני מנהיגי הקהלה לשכנעו לשמש בקודש כרב העיר, עד שנתמעטו לגמרי רבנים בעיר, שברובם עלו ארצה, ונכפה עליו לשמש כרב העיר. ואז ורק אז שימש כרב\דיין העיר בשכר אפס פרוטה. שנים על גבי שנים שימש את הקהילה ימים כלילות בהתנדבות מוחלטת, ללא כל שכר, וזאת בנוסף לשיעורים שהרביץ בתלמידיו, ללא שיעור וללא גבול באפס שכר. וזאת כאשר הפרוטה לא נמצאה בכיסו בשפע, ועמל רבות כדי מחייתו המצומצמת. וחי בדוחק רב.
בגיל שבעים בדרכו לארץ מטוניס דרך פריז נקבצו אליו מתי מעט יהודים יוצאי ז'רבה שהיגרו לפריז ואחזו בו כרבם. וכדרכו בקודש בכל אשר ילך יעסוק ילמד וילמד ירביץ תורה ויאדיר. זוכר אני עת הגעתי לביקור בפריז לראשונה התפללו כמניין יהודים מצומצם, בדירה קטנה ששימשה כמקום תפלה, ואפילו ספר תורה לא היה בה. בשבתות היו מעבירים מביכנ"ס אחר ספר תורה לקריאה. שמעו שמעו ויתקבצו אליו דזרבאים בזה אחר זה, ואף אחרים מכל פינות פריז ויסתופפו בצל קורתו. ואף העתיקו מגוריהם לאזור מגוריו . ואט אט הקהילה גדלה והתגבשה למעין חטיבה גדולה וירבו ויפרו ויתרבו ונעשו לקהלה רבתי. דמותו והנהגתו קסומה לכל רואהו ויתחברו אליו עוד ועוד. וזאת מבלי להפעיל שום פעולה או קריאה לבוא ולהסתופף בצל קורתו. בגיל 70 הגיע לפריז שם עמד בראש קהילת בני עדתו ברובע ה- 19, ושם הקים ישיבה "תורה רחמים" על טהרת הקודש ולימוד העיון הזרבאי, ושם עד יום מותו הקדיש כל כולו להגדיל ורה ויאדיר בנוסח יהדות זרבה, בלב לבה של פריז התהוותה קהילה גדולה מעין זרבה קטנה ואולי אף גדולה יותר מקהילת זרבה דהיום. אכן זו אגדה.
אכן מורי ורבי אגדה היה בעיניי כאגדה בחייו, ועדיין כאגדה מהלכת גם לאחר פטירתו. חלפו מספר שנים מאז פטירתו ובכל שנה ושנה עת פקידתו אנו מוקירי שמו, מעלים את זכרו איש איש כפי חווייתו, וכמעיין המתגבר ככל שאנו נוברים באישיותו, בגדלותו, בעוצמתו, בענוותו, בייחודו, אנו מגלים כבאר שאין לה תחתית יש עוד ועוד, ועוד . . . ואיש לא מבין מהיכן מקורות המעיין המתגבר הזה? מהיכן תעצומות הנפש? מהיכן הכוחות הפיזיים והנפשיים לשרת בקודש ולהנהיג צאן מרעיתו ללא רבב של טובת הנאה, או שכר שהוא, מהיכן האהבה האין סופית שהייתה בו לאדם באשר הוא אדם, ובמיוחד אם הוא לומד תורה, מהיכן האהבה הבלתי נדלית הזאת ללמוד תורה עד אפס שאירית כוחותיו, מספרים מבקרי ביתו אברכים צעירים אף לעת זקנתו שהיו לומדים אתו עד השעות הקטנות של הלילה. הם היו נופלים מעייפות והוא היה מתרענן, הם היו נלאים ועיניהם נעצמות וחפצים כבר לישון והוא רק כוח הלימוד מעורר אותו
החידה: מו"ר מאז ומעולם היה בעיניי כחידה עלומה בלתי פתורה וככל שחקרתי בה התעצמה התעלומה והתחדדה החידה. לא ברור לי מה עשה אותי נער בגיל 10 -11 בתקופת משוש נעוריי, בתקופת השובבות, מוצא אני את עצמי מנותק מעולם הילדות, ורוכן על דף גמרא לעומק הלילה, לאור דלוח של עששית נפט דהויה, ומתאמץ ברוב כוחי להוציא חידוש קושיה או תירוץ. ואמי ז"ל הייתה גוערת בי לאמור ישועה די מספיק. לך לישון שמור על העיניים שלך.
לא ברור לי מה עשה אותי כנער בגיל 10 – 11 ירא ופוחד מפני רבו, עת לא צלחתי לכתוב דבר חידוש, כאשר רבי מעולם לא גער בי, ומעולם לא הטיף לי, ומעולם לא הביע צער עת לא הגשתי לו חידוש, ולא הביע שמחה עת הגשתי לו חידוש. אך באופן בלתי מוסבר תמיד קלטתי את צערו עת לא חידשתי, ותמיד קלטתי את שמחתו עת חידשתי דבר מה? רגישות זו וההבנה מהבטן מהיכן היא?
לא ברור לי מה עושה דמות כה קטנה, כה לא סמכותית, כה לא מקרינה מנהיגות לכאורה, אנטי תיזה מוחלטת של מנהיג. למנהיג הגדול מכולם שכולם סרים למרותו מאהבה רבה ולא חלילה מיראה. רבי מעולם לא היה נואם חוצב להבות, מעולם לא שכנע, מעולם לא הטיף, מעולם לא דבר ברמה, ולא בקש לעשות נפשות, וכוחו ועוצמתו האדירה אך ורק מכוח היותו נאמן בית ה' , ומכוח הקרבתו ונתינתו הבלתי נלאית, לכל מבקש ולכל דורש ללא כל תמורה או התניה. ויחד עם זאת גרר אחריו המונים רבים שהלכו והולכים בדרכו, וגם לאחר פטירתו נוכחותו הרוחנית קיימת ומלווה אותנו תלמידיו מעריציו מוקירי שמו. ומנהיגותו ללא עוררין.
לא ברור לי מהיכן תעצומות הנפש לעמוד בכל פיתוי של רווחה, או של השתכרות ראויה, למרות תנאי מחייתו הדחוקים והמצומצמים. למורי ורביי זצ"ל הזדמנו לו הזדמנויות רבות לשמש בקודש במשרה המאפשרת לו חיים פרטיים שקטים ומרווחים, אך הוא בחר לתרום לצבור הן ברבנות, והן בלימוד התורה ללא שום גמול, מסירות הנפש שלו למען הכלל, קדמה לצרכיו הפרטיים, כל זמנו הקדיש להנהגת הציבור, להרבצת התורה, ורק במעט זמנו הפנוי עסק בצרכי עצמו בעבודה במכולת ובבית דפוס שלהם נדרש לכוחות ותעצומות נפש וגוף. ואם אשאל היכן יש אנשים כאיש ההוא? היכן יש עוד רבנים כרב ההוא הרב בוגיד חנינא סעדון זצ"ל. התשובה די ברורה ודי חד משמעית אין. יהי זכרו ברוך.



 
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל