באותו מקום עם הפחדים שלי

המקום בו אתה נמצא בחלום. הוא המקום אותו יוצר תת המודע. המקום בו תתמודד פנים מול פנים עם הפחד שלך.

באותו מקום עם הפחדים שלי

שעת ערב קיצית. באופק, השמש זולגת אט אט לתוך המים ורוח נעימה מנשבת באוויר. 
אני שוכב על החול החמים, נהנה מהקרניים המלטפות, בוהה בגיאות עולה עם עוד ועוד גלים אל החוף כמו מנסה לכבוש אותו. 
"זמן טוב עכשיו.”  אני חושב לעצמי תוך כדי שאני  עוצם את העיניים. 
אני מתחיל בתרגיל ההרפייה.  
אני נכנס למעלית סוגר אחרי את הדלת ומתחיל לנשוף באיטיות. יורד עוד קומה ועוד קומה בכל נשיפה. עובר לנשימה מודעת, ומאט את הקצב.
אני מתחיל להתמקד. מביא את המודעות למקום הטבעי שלה בין צ'אקרת הגרון לעין השלישית. ומתחיל לשקוע. חש את התדר יורד במהירות מבטא לאלפא... וכניסה איטית לתטא.
 
אני בחוץ.  מביט על  החוט הכסוף יוצא מאיזור הטבור זוהר בצבעים זרחניים. 
"דמיין. התמקד. נוע.“
התחלתי לנוע במהירות. חולף מרחקים אדירים ברגעים מועטים. רואה את האור הלבן הולך ומתקרב.
רוברט עמד מולי מחייך. “אתה לומד מהר.” אני מחייך בחזרה המבט שלי ממוקד בהילה שלו. 
כמו בכל פעם אני נהנה לראות את ענן האנרגיה עוטף אותו ברטט עדין. 
 
ופתאום כמו משום מקום. מסך שחור ואפל ירד מלמעלה. ואני מוצא את עצמי בחושך מוחלט. חושך עבה ואפל. יכולתי ממש למשש אותו. לחוש את החומר הכהה והדוחה. 
"רוברט".... צרחתי בבהלה. 
אין תשובה. 
התחלתי לחוש את הקור. קיפאון עז שמתחיל מהרגליים זוחל כלפי מעלה כמו ארס קטלני.
לאט לאט אני מאבד את התחושה. הגוף כמו מתחיל לקרוש, לקפא.
לחישה חרישית מכה באוזני ומשהו חןלף לידי. אני מביט בפחד, ורואה צל אפור נעלם במהירות. 
"זה לא אמיתי. אף אחד חוץ ממני לא באמת נמצא כאן.”
"זכור. התמקד.“
במאמץ אדיר אני מנסה להזכר בתרגול הרב עם רוברט, המדריך שלי. 
רוברט היה שב וחוזר בכל הזדמנות:
"זהו רק אתה כאן.”
"אתה באותו מקום יחד עם הפחדים הגדולים ביותר שלך. רק שבניגוד למציאות הארצית, כאן אתה מגשים ברגעים.
זכור: 
"אף אחד חוץ ממך לא באמת נמצא כאן"
כלום! אני מרגיש את עצמי נשאב עמוק יותר ויותר לתוך החושך. הנשימה הולכת ונעשית קשה. האוויר הופך לנוזל עכור וחמצמץ.
"עכשיו או לעולם לא"
בשארית כוחותיי האחרונים, אני מצייר לעצמי בראש  את רוברט, שוכן בתוך ענן לבן ומואר.  
הבזק חזק של אור לבן הבליח פתאום, ונמשכתי כלפי מעלה במהירות. 
פקחתי עיניים. "מדהים.”
" זה היה מדהים.”
"אני בגן עדן?” 
שאלתי בקול מסתכל מהופנט על הנוף הנהדר. 
הכל היה חי. מדשאות ירוקות היו פרוסות עד לקו האופק.עצי פרי מדיפים ניחוח משכר. 
שמים בהירים בתכול נהדר. האוויר היה קליל ומרענן.
"אז איך הפרדס הקטן שלי  ? ” רוברט שב והופיע לידי. מאושר כולו על "התרגיל" שעשה  לי.  זינקתי על הרגליים. 
זינקתי? זה היה יותר כמו להתמקד בתנועה וזה פשוט קרה. 
"מה זה היה?” אני מתנפל עליו. “חשבתי שאני אבוד.” “חשבתי ש....”
"מוות?” הוא שאל
"לא יודע, זה היה נראה לי קרוב"
"בא נטייל" הוא נטל את ידי והתחלנו לפסוע על הדשא. מוזר, חשבתי לעצמי. אני דורך על הדשא, אבל לא רומס אותו, הוא נשאר זקוף.
"יש משהו שאתה צריך לדעת על תת המודע שלך" הוא אמר.
"המקום בו שוכנים הפחדים העמוקים ביותר שלך"
"חרדה היא בסך הכל מסר עמוק מתת המודע שלך. פניה שלו אל האני שלך, אל המודעות, כשהוא מתריע על ענין כל שהוא בחיים שלך הדורש את תשומת לבך.”
"סוג מסוים של חלומות, הוא בעצם כעין מציאות אותה יוצר תת המודע. מציאות בה אתה משחק תפקיד ראשי יחד עם הפחדים שלך. אתה יכול להתמודד עם זה, או לברוח מזה, אבל זה תמיד יצוץ בחזרה. התמונות יהיו שונות, אבל המטרה זהה.”
 
מצאתי את עצמי בבית. אני יודע שאני בבית. אבל הכל חשוך. העפעפיים כמעט סגורות ואני נלחם בכוח לפתוח אותם, נלחם כדי לראות ובקושי מצליח לראות משהו למרחק קצר. 
הרגשתי צימאון עז וגיששתי את דרכי בחושך לכיוון המטבח, מוזג לעצמי מים קרים בכוס גדולה.
 
ההרגשה הזאת כמו מאות מחטים ננעצות לי בגב, ופחד משתק מטפס במעלה עמוד השדרה.
אני מסתובב במהירות לכיוון המסדרון, ורואה כנף של חליפה אפורה נעלמת במהירות. 
"אבל, אף אחד לא אמור להיות כאן חוץ ממני"
הפחד היה משתק. החשיכה הלכה והתעבתה יותר ויותר. ואני נלחם חזק לשמור על סדק צר בעיניים. 
אני מחזיק את הכוס ביד, מוכן להשליך אותה בכל הכוח אם אצטרך. ומתחיל להתקדם לאט לאט לכיוון המסדרון. 
הייתי קרוב לדלת הכניסה, וכל החושים שלי פשוט צרחו: “ברח, ברח, ברח"
אין לי מושג למה, אבל כעס קטן התחיל לפעפע בי. 
"זה הבית שלי!” 
לרגע הכל קפא במקום ומצאתי את עצמי מחייך. 
 אני?? מתמודד עם פחד? עם אחד הגדולים שבהם? 
אני? במקום לקום ולברוח, או להשתתק על המקום, מתעצבן? 
אבל כן הכעס הקטן  הפך עכשיו לגדול, וחזק. רתחתי. 
אני רץ במהירות לתוך המסדרון רואה את החליפה האפורה חומקת לכיוון חדר האמבטיה
 ובכל  הכוח צרחתי: 
"זה הבית שלי! ש ל י ! ! !” 
ובום! הטחתי בעוצמה רבה את הכוס על גבו של לובש החליפה. עוצמה כזו, שריסקה את הכוס לתוך הדמות שהפכה לאבק ונעלמה.
 
 
התעוררתי בבהלה. 
הגיאות כבר הייתה גבוהה יחסית וכולי הייתי רטוב. 
התנערתי מהמים, והתחלתי לפסוע לכיוון היציאה מהחוף, חושב על זה שהעזתי לעשות את הבלתי יאומן. 
"עד הפעם הבאה" אני אומר לעצמי בקול. 
"אין כאן אף אחד חוץ ממך" – אני שומע בתוך הראש את קולו המרגיע של רוברט. 
 
"עד הפעם הבאה" אני צורח  כלפי השמים. מקווה שרוברט שם ושומע אותי.
"עד הפעם הבאה.”
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל