בידנו הכלי להפצת חוקה מוסרית לכל עמי העולם

האפשרות-הממשית שהֲפִיכָה-אזרחית מִּתְקָרֶבֶת בִּמְהִירוּת, צריכה להרחיב את אופק החשיבה והערכת המצב העולמי בתחום איכות-חיים והביטחון האישי של רוב האנושות. מבחינה אובייקטיבית קיים לכאורה מצב שיווי-משקל בין איכות -חיים שמתפתחת יחד עם התפתחות הטכנולוגיה. היינו: ההתפתחות הטכנולוגית גוררת אחריה התפתחות באיכות-החיים של בעלי היכולת הכלכלית בכל ארצות העול

בידנו הכלים להפצת חוקה אזרחית-מוסרית לעמי העולם
מבוא: מאמר זה הוא המשך לפעילותי באתר המאמרים "דעתון" ובמסרי-מייל לחברים.
ב"דעתון" אני מפרסם סידרת מאמרים שנוגעת ל"הפיכה-אזרחית" שעתידה להתרחש אחרי "מלחמת-העולם השלישית" שאנו מתבוססים בה למעלה משלוש שנים.
הסיבה העיקרית לצורך-ההיסטורי בהפיכה-אזרחית נובעת מהידרדרות המהירה באיכות-החיים ובביטחון-האישי של מיליארדי-בני-אדם בארצות-המערב, במזרח התיכון ובכמה מדינות בדרום-מזרח אסיה.
האפשרות-הממשית שהֲפִיכָה-אזרחית מִּתְקָרֶבֶת בִּמְהִירוּת, צריכה להרחיב את אופק החשיבה והערכת המצב העולמי בתחום איכות-חיים והביטחון האישי של רוב האנושות.
מבחינה אובייקטיבית קיים לכאורה מצב שיווי-משקל בין איכות -חיים שמתפתחת יחד עם התפתחות הטכנולוגיה. היינו: ההתפתחות הטכנולוגית גוררת אחריה התפתחות באיכות-החיים של בעלי היכולת הכלכלית בכל ארצות העולם.
אבל בלי קשר-ישיר להתפתחות הטכנולוגיה והיכולת הכלכלית של העשירונים 6 עד 10 של האוכלוסייה העולמית, אנו רואים כיצד מתפתחת ירידה בביטחון הפרטי של האזרחים בכל מדינות העולם.
צד-רע משמעותי בהתפתחויות כולל:
• התגברות מכת-הסמים בכל העולם. התגברות פשע-הרחובות בכל ארצות העולם.
• התפתחות הפשעים הכלכליים של החברות השולטות במשק העולמי.
• התפתחות מזעזעת של ניצול נשים על-ידי העברת נשים ממדינות עניות על פרוורי הזנות בכל העולם.
• גידול מתמיד של מספר ההרוגים והפצועים מתאונות דרכים שסיבותיהן כרוכות בטעות-אדם, רשלנות, זלזול בזכויות הציבור שנוסע על הכבישים הסואנים.
• גידול במספר חולי הסרטן כתוצאה מחוסר-מעש בחקיקה עולמית על הפחתת זיהום ברעלני-גז-מכוניות בערי כל העולם שנובע מהאינטרסים של כרישי-דלק בעולם.
• חוסר משאבים לרכישת תרופות בעשירונים התחתונים במרבית ארצות העולם.
• ירידה משמעותית ברמת-החינוך הבסיסי בעולם השלישי.
• גידול בחבלה ברמה-התרבותית בשכבות התחתונות על-ידי תחנות הטלוויזיה המשדרות סרטי: אלימות, מין, פסבדו-מדע בדיוני עלוב. ואופרות-סבון להמונים, כשהכול מלווה בפרסומות שיווק של טייקונים שאין להם שום עניין בשידור חומר אזרחי מעניין ומחנך.
• גידול בקשר בין דרגים-מסוימים במערכות השיטור בערים הגדולות.
• גידול במספר פשעים-פוליטיים ואזרחיים בפעילי מפלגות שרוצים להצטרף ליושבים "מסביב לשולחן המשטרה והפשע המאורגן".
• גידול מפחיד במספר המורים והמורות חסרי כישרון, מוטיבציה ותרבות הבאים לידי ביטוי בחינוך רשלני וחסר רמה-אינטלקטואלית של הילדים בבתי-ספר בפרבריים ובערים המוזנחות רחוק מעיני משרדי החינוך בעולם.
עד כאן לא חידשתי משהו שלא ידוע לרוב האזרחים האינטליגנטים. אבל מה שקורה זה שהציבור-הרחב אינו רואה את ההידרדרות ואינו יכול להעריך את הסכנה האורבת לו ולמשפחות עקב מסת ההידרדרות-המוסרית, הכלכלית והביטחונית של החברה במדינה.
התוצאה הסופית של ההידרדרות: כאוס בלתי נסבל ברוב המדינות בעולם. כדוגמה אפשר לצפות במרחש כבר בגוש הקומוניסטי-בעבר, בארצות אירופה המערבית, בארצות-ערב, בארצות אפריקה השחורה.

סוף הכאוס הוא ודאי, מפני שבעולם קיים כוח-חיובי שעדיין הוא בלתי-מנוצל.
הכוח הבלתי מנוצל שייאבק ויצליח להתגבר על הכאוס הקרוב הוא של "האנשים-הטובים" המצויים בכל ארצות העולם.
"זרעי-התשועה יקומו בארגונים אזרחיים קטנים שירכזו בתוכם אנשים טובים שמוכנים לפעול כדי להציל את החברה שבה כולנו חיים".
זה הרעיון שהחברה האנושית אף פעם לא התמודדה איתו באמת.
הדמוקרטיה הניחה שבמשטר שבו כל בני האדם שווים לפי-החוק, תקומנה מפלגות שיש להן מצע מעשי להקמת ואחזקת מדינה מתוקנת, וציבור הבוחרים ידע לבחור במפלגות המתאימות ביותר.
אבל הטבע האנושי הוא לא כל-כך הגיוני. במציאות המפלגות מוקמות על-ידי גופים אינטרסנטיים כמו: איגודי-עובדים, מוסדות דתיים, בעלי-נכסים, סוחרים מכל הסוגים, טייקונים שממנים הקמת מפלגות שיפעלו להגנת האינטרסים הפרטיים של הממן, וכך-הלאה. התוצאה: דמוקרטיה מזויפת!
עד היום לא הוקמו מפלגות רבות שהמצע שלהם מושתת על רעיון:
"המפלגה למשטר ישר, הוגן, צודק, יעיל, לטובת חברה שוויונית שכל חבריה נאמנים לחוקי-המדינה לתועלת כל האזרחים וכל קהילות המקומיות"
נכון, השם הזה הוא ארוך מדי. אבל הוא נקודת מוצא לבחירת שם קצר שהולם את תמצית הרעיון.

זה מתחיל בפרסום רעיון המהפכה המדינית של "האנשים-הטובים"
עיקר-הרעיון האזרחי: "מהפכה שלא תהיה כרוכה באלימות ושפיכות דם". זה אפשרי שבסביבה שהכאוס הורס אותה, מהפכה ללא-שפיכות-דם היא ברת-יישום מוצלח עם אנשים-טובים שרוצים להיות חלק בהתארגנות כוח-אזרחי-חיובי שהוא הבסיס להתרחבות "חברה שהנהגתה-חסרת-אנשים-רעים".
במאמר אחר ב"דעתון" אפרט את נושא "האנשים-הטובים" .
"כי יצר לב-האדם לא רע בנעוריו"
הפתגם לעיל הוא שדרוג הפתגם "כי יצר-לב האדם רע מנעוריו", אני לא יודע אם הפתגם באמת רוצה לשקף מצב: "כול האנשים נולדים עם יצר רע", מה שאני כן יודע מזה כשלוש שנים, שרוב בני-האדם שאני פוגש באזור שבו אני גר, הם טובים מאד.
יש לי לכך המון הוכחות. אם מישהו ירצה, אפרט לו אותם במקום אחר. אני רק מבקש שמי שחושב שרוב האנשים הם רעים, יעשה רשימה של העובדות במיחזור בקבוקים ונייר, התנדבות לשרות בקהילה, עזרה לנכים לעבור כביש, סולידריות של שכנים בשעת משבר, חלקו של הציבור בהקצאת תרומות אישיות לארגוני צדקה, ועוד.
שימו לב, כשאתם נוסעים בשיירת פקק-תנועה, כמה מכוניות עומדות בטור המכוניות-המנוטרל לעומת כמה עוקפים את הפקק בשולי הכביש ושודדים את זכות הציבור לסדר-על-הכביש.
לדעתי אדם שאינו שייך לעשירון אגואיסטי במיוחד, רוצה להיחשב בקהילתו כאדם טוב. ומשום כך, בעשירונים שאינם חולים באגואיזם מופרז, רוב האנשים הם טובים... .

המניפסט האנושי לחברה מוסרית
הגדרת "מניפסט": "מִנְשָׁר (בלועזית: מניפסט) הוא גילוי דעת או הצהרה פומבית, המתארת רעיונות, עקרונות, אמונות.
לפני כשלושת-אלפים וחמש-מאות שנה הופיע ספר עב-כרס שמתאר את תולדות בריאת העולם, את תולדות האנשים הראשונים על פני האדמה, ואת הופעת העם העברי שמקורו בארץ ארם שבמסופוטמיה והתפתחותו לעם-התורה מאברהם אבינו, ועד דורנו בארץ-ישראל ופזורתו בעולם.
על-פי התורה, היא ניתנה לידי בני-ישראל שיצאו ממצרים, והיא חלק מחבילה שלא ניתן לפרק אותה: "דת. עם. שפה. ארץ".
במשך כל שנות קיומנו כעם היהודי, למדנו שנבחרנו להחזיק בתורה עבור האנושות כולה. לכן גם שולחנו בידי הגורל לפזורה עולמית.
בתוך ספר תורת-משה שעיקרו ספר-הדרכה לבניין חברה-אזרחית ודמוקרטית, עומד "עמוד השדרה של התורה ".
עמוד השדרה הזה הוא קצר וחזק מאד. בסך הכול שלושה-עשר פסוקים.
אני מתכוון ל "עשרת-הדברות".
בכל הדורות ניתנו פרושים רבים ל"עשרת-הדברות".
במאמר הזה אשתדל להראות כי "עשרת-הדברות" ניתנו עבור הגשמה רחבה ליותר מהעם היהודי. הצורך הנואש ביישום החובה לקיים את עשרת הדיברות הוּא רֶלֶוַנְטִי בִּמְיֻחָד לַמַּצָּב הָאֱנוֹשׁוּת לְאַחֵר "מִלְחֶמֶת-עוֹלָם שְׁלִישִׁית" שֶׁדוֹרֵנוּ "זוֹכֶה" לַחְווֹת.
באופן כללי אומר זאת כך: "עשרת הדיברות הן תקציר ספר-החוקים האזרחי של כל האומות שיש להן ספר-חוקים. עם זאת, נראה שההיבטים של רוח-היושר המוחלט ש"בעשרת-הדיברות" נעדר בכל ספרי החוק שבעולם".
להלן נוסח עשרת-הדיברות בתוספת הסבר המראה את הצד הסוציאלי של הדברות.
פרק כ' בספר "שמות" מתחיל בזהות הסמכות המחוקקת:
(א) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר:

הדיבר הראשון
1. ב) (ג) אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים
לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי:
הסבר:
פסוק מבוא: פסוקים ב' ו-ג' מבהירים לעם היהודי שאת החוקה קובע בורא-העולם, שהוא הגורם שהוציא את העם מעבדות לחרות, ומשום כך הוא האלוקים היחידי שיש לעם ישראל.
הדיבר הראשון מקביל להכרזת הסמכות המטילה את החוקה על העם. החוקים הראשונים של עמים בעולם פורסמו "בשם-המלך".
במשטר דמוקרטי החוקה נפתחת בהכרזת-הפרלמנט על הסמכות שהעם העניק לו לקבוע חוקה, שהיא אגד החוקים שאסיפת-העם מאשרת ברוב קולות.
מלבד ההכרזה מיהו המחוקק בדיבר הראשון, קובע חוק-נצחי שהאלוקים שהוציא את העם ממצרים נשאר לנצח כאלוהים יחיד של העם היהודי.(לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי).
מִסְתַּבֵּר שֶׁמִי שֶׁקָּבַע אֶת עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת הִכִּיר בָּאֶפְשָׁרוּת שֶׁיִּתָּכֵן מַצָּב שֶׁבְּחַיַּי הָעָם שֶׁיָּצַא מִמִּצְרַיִם, קִבֵּל במדבר אֶת הַתּוֹרָה וְחוּיַב לִהְיוֹת קָשׁוּר נִצְחִית לָאֵל-אֶחָד, יִהְיוּ גּוֹרְמִים שֶׁיָּבוֹאוּ וְיַעֲשׂוּ מָאַמַּץ לְהַכְרִיחַ אוֹתוֹ לְהָמִיר אֶת דָּתוֹ לַעֲבוֹדַת אֱלֹקִים אַחֵר. אוֹ לְהוֹסִיף לְדָתוֹ הַיְּהוּדִית עוֹד אֵל אֶחָד שֵׁכִּבְיָכוֹל לֹא סוֹתֵר אֶת הַדָּת הַמְּקוֹרִית.
המציאות ההיסטורית הייתה שאכן היו לחצים אדירים על היהודים לשנות את אמונתם הדתית, ודווקא על-ידי שתי הדתות שלקחו את האמונה באל-אחד מהיהודים.
הנהגת הנצרות ואחר-כך האסלאם, היו מעוניינות מאד שהיהודים יקבלו על עצמם את האמונה ששני הנביאים החדשים הביאו לאנושות (כל אחד בתקופתו) כדי שיוכלו לרשת לזכותם את התואר הנכסף (העם הנבחר על-ידי האלוקים).
הסירוב היהודי להסתפח לדת חדשה, החיזורים אחרי היהדות הפכו לשנאה תהומית שעד היום יש לה תוקף דתי בהרבה מאד כנסיות ומסגדים.

הדיבר השני:

2. (ד)


(ה)

(ו) לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ:
לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשׂנְאָי:
וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי:
בפתיחה של הדיבר השני מופיעה הוראת האל שהציג עצמו בדיבר הראשון למאמיניו: "להימנע מהמחשת נוכחותו בעצם-חומרי במקום פולחנו".
(לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה).
מאידך, פסוק ה', "לא תשתחוה להם..." וגו', מלמד שאין איסור תמונה לצורך לימוד, לצורך המחשה ולצורך נוי, אלא רק: לא ליצור תמונות לצורך פולחן-דתי.
מי שאינו בקי בפולחנים לאלילים שלפני תחילת הספירה-הנוצרית, עשוי לתמוה מדוע האל מזהיר המחשת הנוכחות האלוקית בעצם המתאר אותו. אבל עד הופעת הדת היהודית כל האלים, בכול הארצות שבעולם הידוע, תוארו בפסלים ובתמונות.
הפולחנים הדתיים לאלילים כללו רחיצת הפסלים, הקרבת-קורבנות והשתחוויות להם, כאשר כל זאת נראה כהערצת הפסל עצמו. מאחר שאלוקי-ישראל הוא בשמיים, הערצת פסל היא עלבון לאל.
לאחר האיסור המוחלט לתאר את האלוקים בחומר, המשך הדיבר אוסר חד-משמעית עבודת אלים שמגולמים בחומר.
וּמִיָּד הַצַּו כּוֹפֶה אֶת הוויתו עַל "צֶאֱצָאֵי אַבְרָהָם יִצְחַק וְיַעֲקֹב" (כִּי אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ)
ומזהיר את עמו כי הוא קנאי מאד למעמדו הקדוש אצל צאצאי האבות. הוא מעניש את הסוררים בארבעה דורות עוקבים, וגומל חסד לטווח של דורות רבים למי ששומרים לו אמונים. (פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשׂנְאָי: וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי).

הדיבר השלישי:
3. (ז) לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהֹוָה אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא:
הדיבר השלישי ממעט במילים ואינו מפרש את מהות המצווה.
ההנהגה הדתית הקדומה קבעה שהמצווה אוסרת את הזכרת השם המפורש של האלוקים על-ידי כל העם כולו, ואפילו על הכוהן הגדול, פרט לטכס קצר ומיוחד ביום הכיפורים.
למעשה כל אדם בישראל שקורא בתורה ומתפלל את תפילות היום השבת והחג, יודע מהו השם הקדוש של האלוקים שאסור לאדם להעלות על דל-שפתיו. לדעתי הפרוש המקובל של הדיבר השליש הוא החטאת כוונת הדיבר.
כשהייתי ילד שמעתי פעמים רבות דוברי אידיש שנשבעים במילים:
"אִיךְ שְוֵוער אִין גֹאט ". תרגום: "אני נשבע באלוקים". ברוב המקרים שבועות כאלה לא היו חיוניות לתוכן השיחה והוא נועד להדגיש: "אני לא משקר".
בְּיַהֲדוּת לִשְׁבוּעָה יֵשׁ עֵרֶךְ מְקֻדָּשׁ. הַסִּבָּה: הַשִּׁמּוּשׁ בִּשְׁבוּעָה קּוֹשֶׁרֶת אֶת דִּבְרֵי הַמְּדַבֵּר אֶל הָאֱלֹקִים. כאילו האלוקים אחראי שדברי הנשבע נכונים. דבר זה הוא עֶלְבּוֹן לִמְקוֹמוֹ שֶׁל הָאֱלֹקִים בָּאֱמוּנָה הַדָּתִית. אָדָם מֵאָמִין לֹא יִשָּׁבַע בְּמַשֶּׁהוּ כְּמוֹ: "אֲנִי נִשְׁבַּע לְךָ בְּשֵׁם-אֱלֹקִים שֶׁהֶחָלָב שֶׁאֲנִי מוֹכֵר הוּא טָרִי מֵהַיּוֹם".
מחוקק דת האלוקים חושש מזילות השימוש בשם בורא-העולם והוא מזהיר מפני הזכרת שמו לשווא, ועל המאמין הוא גוזר "כַּבֵּד אֵת שֵׁם ה' אֱלוֹקֶיךָ בִּדְבָרְךָ".
הסיום של הדיבר השלישי: "נשיאת שם ה' לשווא כרוך בעונש מאת האל". (כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהֹוָה אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא(
הדיבר הרביעי:
4. (ח) - (ט)------
(י')-----

(יא) --- זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ:
שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ:
וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ:
כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהֹוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ יְהֹוָה אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ:
פרוש:
פסוק ח': משמעות הפתיחה: "זכור את יום השבת לקודשו". "זכור, הקדושה של יום השבת והפולחן המלווה אותו נובע מהקדושה של היום ולא מקדושת הפולחן".
פסוק ט': חלוקת השבוע לשני חלקים בלתי שווים: א. ששה ימי עבודה על מלאכה.
עבודה: הפעולה הגופנית.
מלאכה: סוג העבודה שאתה מתפרנס ממנה: סבל, נהג, סנדלר, רב, ח"כ.
פסוק י': הפסוק מפרט מי חייב לכבד את קדושת מנוחת השבת: אב ואם המשפחה. הבנים והבנות. העובדים והעובדות של המשפחה או מקום העבודה.
כל בהמות-הבית משמע: החיות המפיקות תוצרת (חלב, צמר, קרניים).
בהמות עבודה: סוס, שור, חמור.
הַגֶר: המילה 'גֶר' באה מהמושג "גַר". היינו: מִישֶׁהוּ שֶׁבָּהּ לָגוּר.
היהדות מבדילה בין שני סוגים של גֶרִים.
א. אנשים השייכים לעם שאינו העם היהודי ובאו לגור בין יהודים.
ב. אנשים שאינם-יהודים שבאו והחליטו להמיר את דתם המקורית בדת היהודית.
הַדָּת הַיְּהוּדִית מוֹרָה לְכַבֵּד אֶת הַגֶּרִים שֶׁיּוֹשְׁבִים בִּקְהִלּוֹת יהודיות. לְגַבֵּי הַמִּצְווֹת הַמְּחַיְּבוֹת אֶת הַיְּהוּדִי לְכָבֵּד אֶת הַגֶּר, יֵשׁ הֶבְדֵּלִים קַלִּים בִּזְכֻיּוֹת הַגָּרִים בִּקְהִלָּה יהודית.
פסוק יא': הסבר סיבת קידוש היום השביעי: בריאת העולם נמשכה ששה ימים, וביום השביעי האלוקים נח.
הערה:
במאה שלנו כולם יודעים ומבינים כי במושגים פיסיקליים העולם לא נברא בשבוע אלא במיליוני שנים. כך מבינים גם דתיים שאינם שייכים לקהילות החרדיות.
תהליכי הבריאה כפי שהמדע מתאר פרושים על-פני מיליארדי שנים. ה"חלל-החיצון" סולם התפתחויות על-פי המדע מקביל לסולם הבריאה לפי "תורת-משה".
הדיבר החמישי:
5. פסוק
(יב) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ:
הדיבר החמישי הוא המוזר ביותר בין הדיברות. הוא עוסק במצווה שהיא בחזקת עצה שהקדוש-ברוך-הוא נותן לבני האדם.
איך יודעים שמדובר בעצה ולא בפקודה?
א. הדיבר החמישי עוסק ביחסים שבתוך המשפחה, היינו: ביחס הבנים והבנות אל הוריהם.
שים לב: לא מדובר כאן על משהו בין האדם לאלוקיו ולא בין האדם והחברה האנושית, אלא ביחס של אדם אחד רק לשני האנשים שהביאו אותנו לעולם.
ב. הַדִיבֵּר אֵינוֹ מְאַיֵּם בָּעֹנֶשׁ אִם דְּבַר הָאֱלֹקִים לְאָדָם לֹא יֶכוּבַּד. ההיפך הוא הנכון, אלוקים מודיע כי אם האדם ימלא את העצה, הוא יִזְכֶּה לִפְרָס הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר שֶׁאָדָם יָכוֹל לְקַבֵּל מֵהָאֱלֹקִים: לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ!.

ועוד: הדיבר החמישי מייעץ לאדם כיצד לבנות את "תא האנושי הקטן ביותר": הבית שבו גבר ואישה מביאים ילדים ובונים משפחה.
ועוד: הדיבר החמישי מלמד אותנו שהכבוד להורים הוא אבן-יסוד חשובה במבנה הקהילה שמורכבת מבתי-אבות.
הדיברות שש עד תשע:
הדיברות שש עד תשע מפרטות מה הם העוונות-הפליליים האסורים על בני- האדם:
הדיברות
6. 7. 8. 9. פסוק
(יב') לֹא תִרְצַח, לֹא תִנְאָף, לֹא תִגְנֹב, לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר:
פרוט החטאים האסורים על בני-האדם הוא בסיסי ביותר, והם איסורים חברתיים מובנים-מאליהם. הכללת פשעים-אזרחיים בעשרת הדיברות היא הקדמה לפרוט העונשים שהתורה קובעת לרוצחים, גנבים ועדי-שקר. פשע הניאוף נדון בהרחבה בתורה ובתוספות המאוחרות.
שום חברה לא יכולה להתקיים אם היא מרשה לעצמה שלא להביא לדין-פלילי מי שרצח, מי שגנב, ומי שנתן עדות שקר.
חטא הניאוף גם הוא רלבנטי בימינו. אדם נשוי יכול לתבוע לדין בת/בן שנאף ופגע בשלמות המשפחה.
הניאוף הוא חטא חברתי מפני שניאוף עשוי לגרום לעיוותים חברתיים קשים כמו:
א. עקב אי ידיעת מי האב של בנים או בנות, יש אפשרות של נשואי אחים.
ב. ניאוף הוא אקט של קיום יחסי אישות בין גבר לאשה בהיותם נשואים לבן זוג אחר. ברוב המקרים מעשה הניאוף מתגלה והופך למשבר קשה בין בני הזוג ובין המעורב(ת) בְּנִאוּף וּבֵין יְלָדָיו אוֹ יְלָדֶיהָ.
ג. מעשה ניאוף הורס לא רק שתי משפחות אלא גם את חייהם של הקרובים למשפחות הניאוף.
ד. הנואפים הופכים נושא לרכילות קשה למעורבים ולחברה כולה.

הדיבר העשירי:
דיבר מס פסוק הדיבר
10. (יד) לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ:
הדיבר העשירי הוא הקשה מכול הדיברות האחרות.
חטא החמדה לא ניתן לגילוי כי החמידה נמצאת בנפשו ובראשו של החמדן. אם הוא אינו מדבר על כך איש לא ידע זאת.
כלום מחוקק החוק לא ידע זאת?
ברור. הוא ידע.
אם הוא ידע שלא ניתן לגלות את חטא החמידה, מדוע הוא חוקק את החוק הזה?.
עצם היות איסור החמדנות בדיבר העשירי והאחרון מעיד על שליחותו המיוחדת.
לחמוד את השייך למישהו אחר, זאת התנסות קשה מאד.
כדי לחדור לעומק הנושא צריך להקדים:
ההבדל בין קנאה וחמדנות:
הקנאה גם היא התנסות נפשית אבל אינה דומה לחמדנות. הקנאה היא מצב-נפשי שבו האדם רואה ביתרונו של חברו והוא מקנא בו על היותו בעל היתרון.
לדוגמה: בְּכָל הַשְּׁכוּנָה אֵין לְאַף אֶחָד מַקְלֵט טֵלֵוִיזְיָה בְּבֵיתוֹ. וְהִנֵּה, פְּלוֹנִי הָגָר בִּשְׁכוּנָה קָנָה טֵלֵוִיזְיָה גְּדוֹלָה וִיקָרָה.
חלק מהשכנים יברכו את בעל הטלוויזיה וישכחו מזה. לעומתם יהיה אנשים שירגישו שעצם הרכישה של השכן כואב להם כי גם הם רוצים לרכוש טלוויזיה שכזאת אבל ידם לא משגת.
החמדנות: הִיא רָצוֹן לְנָכֶס לְעַצְמְךָ אֶת הַשַּׁיָּךְ לְרֵעֲךָ.
לדוגמה, מהסיפור לעיל: לצד המקנאים בבעל הטלוויזיה, יש שכן אחד שרוצה שהטלוויזיה בבית השכן תהיה שלו.
יש ביכולתו לקנות טלוויזיה כזאת. אבל הוא רוצה רק את הטלוויזיה של השכן, ורק אותה.
לדעתי, הדיבר העשירי מתחבר עם ההוראה-האלוקית "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ".
אם נצרף את השתיים לשורה אחת נקבל:
"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", (ו)לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ, לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ:
את הַחִבּוּר בֵּין הוֹרָאַת אַהֲבַת הָאָדָם וְהוֹרָאַת הִמָּנְעוּת מֵחַמְּדָנוּת אֶפְשָׁר לְהַעֲבִיר לְשָׂפָה הַמְּדֻבֶּרֶת הַיּוֹם:
"אַל תַּעֲשֶׂה לְרֵעֲךָ מָה שֶׁשָּׂנוּא עָלֶיךָ, וּבְלִבְּךָ תֵפַרְגֶן לוֹ אֶת כָּל מָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ".
המילה "פִרְגּוּן" מקורה בשפה האידיש ומשמעותה: "
כשאתה רואה משהוא מיוחד אצל הזולת, תהייה מרוצה ותשמח שיש לו את זה".
הנה, מצאנו דרך להגדיר מצב שבוא אנו שמחים בשמחתו של הזולת למילה אחת... אני מְפַרְגֵּן לך את הטיול היפה שהיה לך לאילת...
אבל בעצם המילה מְפַרְגֵּן לא נועדה להיות בשימוש ישיר. המילה פרגון צריכה להביע תרגום מילולי של המצב הנפשי של כל אדם בכל חברה.
לסיכום:
הדיבר העשירי לא נועד להטיל גזרה על המאמין.
הוא נועד להנחות את מערכות החינוך של כל חברה בעולם.
הדיבר העשירי חייב להיות חלק מהחינוך לאזרחות טובה.
הדיבר "לא תחמוד" חייב להיות חלק מהחינוך בבית-ההורים. זאת מפני שבכל משפחה עשויים להיות מצבים שבהם יש צורך להשקיע יותר באחד הילדים. הַדָּבָר מְעוֹרֵר קִנְאָה וְגַם חֲמִידָה של שאר הילדים במשפחה. מצב שגורם למתח והתרגזויות אם הוא לא מטופל בחוכמה על-ידי המבוגרים.
היו זמנים שהחינוך במשפחה כלל גם את הגישה הזאת, אבל הדיבר "לא תחמוד" נועד להיות מצפן-חברתי בחברה התחרותית שהתפתחה בימינו.
הכסף הרב שנמצא בעולם לא נחלק באופן צודק/שווה בין בני-האדם והדבר מְעוֹרֵר קִנְאָה וַחֲמִידָה, וְלָכֵן חִיּוּנִי הַיּוֹם לִכְלֹל אֶת הַחִנּוּךְ לַפִּרְגּוּן בְּכָל רָמוֹת הַחִנּוּךְ הַמַּמְלַכְתִּי וְהַחֶבְרָתִי.

סיכום:
החברה האנושית שמצויה היום ברעידת אדמה רבת ערוצים. בהמשך המאה הזאת תתרחש מהפכה חברתית




אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל