להיות אישה במאה ה -21 – גדול עלינו?

התנועה הפמיניסטית, שהחלה לפני כ- 100 שנה, שמה על ראש דיגלה להילחם עבור שחרור האישה ממה שנקרא 'תפקיד האישה.' ואם היינו צריכים לחבר הגדרות לתפקיד האישה דאז בכללותו, היינו בוודאי מסכמים את התפקיד בכמה מילים פשוטות: אחראית על הולדת צאצאים, גידולם ,וניהול משק הבית. והיום?

פעם לפני כמאה שנה

אין אישה שלא מודה בכל ליבה לתנועה הפמיניסטית עבור ההשגים המרשימים שהן נחלו עד כה בכל תחומי החיים, החל משוויון זכויות בסיסי, כמו הזכות להצביע, ועד שילוב נשים במעגל העבודה. די ברור מאליו שנשים חופשיות בעולם המערבי לא שואפות, חולמות או מייחלות לחזור אחורה לימים בהם צמד המילים, אישה והגשמה עצמית, היה מדע בדיוני.
 

האם נשים שוות אחת לשניה?

במונחים היסטוריים, עד לא מזמן כל הנשים היו שוות אחת לשניה,אם מדברים על צמד המילים הגסות 'תפקיד האישה.' זה די פשוט. כל הנשים, ללא יוצא מן הכלל כמעט, היו עקרות בית.

עבודה, למטרת פרנסת המשפחה, ממש לא היה התפקיד העיקרי או המישני של האישה, לכן באופן כלשהוא, היה הרבה יותר פשוט פעם. כמובן שהויכוח אינו על האם נשים הגשימו או מימשו את עצמן, או האם הן היו מאושרות ומרוצות מה'תפקיד' שלהן (מן הסתם לא, אחרת התנועה הפמיניסטית לא היתה נוצרת). עם זאת, מאחר וכל הנשים עשו פחות או יותר את אותו הדבר, קרי, גידלו ילדים וניהלו משק בית, כולן היו גם פחות או יותר שוות אחת לשניה. האם אנו שוות אחת לשניה גם היום?

היום, צמד המילים 'תפקיד האישה' הוא בגדר סטריאוטיפ, ואוי לו לגבר שיעז לומר בחוצות העיר שתפקיד האישה מסתכם בללדת ילדים, לכבס, לבשל, ולספק אותו במיטה. אבל מה השתנה בפועל בעצם? לא בהכרח תפקיד האישה השתנה, שהרי אנו עדיין הרות, יולדות ילדים ומנהלות משק בית, התפקיד פשוט התרחב וקיבל תפקידי אחריות נוספים ורבים.
 

מה הקאץ'?

אנחנו רוצות, ובצדק, גם וגם.
מצד אחד, אף אחת לא רוצה לחזור לימי הבניים, ומצד שני, התפקיד החדש של האישה (במתכונתו המורחבת) הופך את האישה לסוג של סופר וומן וגם למשהו גברי במקצת. הציפיות מהאישה היום שונות לחלוטין מהציפיות בעבר ויחד עם הציפיות הגבוהות כך גם גובר הלחץ והתסכול. מדוע? שילוב של כמה גורמים יוצר עומס כבד על האישה של היום.

ציפיות החברה - עבור מה נלחמה התנועה הפמיניסטית כה קשה אם לא לשם שחרור האישה מהבית ויציאתה אל שוק העבודה? אימהות עובדות זו לא המלצה – זו התנהגות מצופית וברורה. מה גם, שאין בגידול ילדים וניהול משק הבית בלבד, גאווה ממשית. שהרי הגשמה עצמית נתפסת ומסתכמת בכותרת התפקיד המקצועי של האדם. סטטוס של עקרת בית אינו עומד בציפיות החברה, ולכן הסטנדרטים החדשים בתפקיד האישה דורשים מהאישה לממש את עצמה ע"י התפתחות מקצועית והוכחת הישגים אישיים.

כלכלת המשפחה – היום יותר מתמיד רמת המחיה גבוהה מן הרגיל וכל משפחה שואפת לאיכות חיים סבירה. ובצדק. שיפור איכות החיים הוא לא עניין של מותרות. אך על מנת להגשים בימינו את חלום הרווחה הכלכלית, אין ברירה בכלל - שני בני הזוג חייבים לעבוד.

נשים מוצלחות בדיוק כמו גברים: זה כבר מזמן לא סוד שנשים אינטליגנטיות באותה המידה כמו גברים, נבונות, משכילות, ומוצלחות בכל תחומי הקריירה. ניתן למצוא נשים בכל תחומי המדע והצבא (תחומים שבאופן ספציפי היו נטולי נשים). אם כך, ברור שחובת ההצלחה היא על האישה בדיוק כמו הגבר. ומעטים ההורים היום שיחנכו את בנותיהן לשאוף לשבת בבית ולגדל ילדים בעתיד.
 

מודל האישה במאה ה-21

נשים שאינן משכילות, אינן עובדות, ואינן בעצם מגשימות את עצמן (זיכרו: הולדת ילדים וניהול משק בית אינו נחשב יותר למימוש עצמי) נתפסות בעיני החברה כלא מוצלחות, לא שאפתניות, ואפילו עצלניות ובורות. השאלה, איך יוצאים מהקאץ' הזה בלי לחזור למעמד הבניים? ומי יכול בכלל לעמוד בציפיות הכל כך גבוהות האלה ועדיין לתפקד מעל המצופה גם כאימהות וגם כבנות זוג?

תפקיד האישה החדש והמורחב הוא קאץ' מוחלט משום שהוא שילוב של שני דברים שנשים הכי רוצות: מימוש עצמי בצורת קריירה מצליחה, יחד עם אימהות. אבל לא סתם אימהות - אלא אמא זמינה, קשובה ונענית לצרכי הילדים.
ומה חושבת על זה החברה? ללא ספק, המסר הברור הוא שאישה צריכה לממש את עצמה בשילוב אימהות ללא התחשבות בעומס הבלתי הגיוני שזה יוצר על האישה. אם באמת היינו רוצים לשחרר את האישה מהתפקיד המגדרי ועדיין לעודד מימוש עצמי מלא, היינו מעודדים נשים בהריון לעבוד מהבית, היינו מחלקים מישרות נשים בכירות לשניים (חצאי מישרות בשכר משתלם) על מנת שהעומס לא ישפיע על הילדים ועל חיי המשפחה כולה, היינו מחפשים פתרונות לכך שנשים יוכלו גם להיות אימהות זמינות יותר לילדים שלהם, גם בנות זוג יותר שלוות ומרוצות וגם בעלים/גברים יותר מאושרים.
 

ומה בעתיד?

עד אז, תפקיד האישה במאה ה-21 ישאר בגדר וונדר וומן, וכולנו צריכות להמשיך לעמוד בציפיות הלא הגיוניות של עצמינו ושל החברה – בשקט! כי אם נתלונן – יגידו שאנחנו בעצם רוצות לחזור להיות עקרות בית נואשות. אז אם אתם שואלים אותי - עדיף כנראה להשתגע מעומס ומסף ציפיות גבוה, מאשר לוותר על החופש שלנו לבחור בין קריירה למשפחה, לשלב איכשהוא בין השניים, או להתפשר על כל היתר.
 
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל