מה קרה לילדה בת ארבע בדרך לעצמאות?

הזקן אמר: "את חושבת בתמונות את צריכה לכתוב"

אמא הרכיבה אותי ואת מיקי על האופניים בדרך לגברת דורסון. ישבנו אחת אחרי השנייה על הסבל מאחוריה. אני ביניהן כשברזל המושב צובט אותי בירכי ואילו מיקי מאחורי כשחצי ישבנה העגלגל בולט אל מחוץ למושב הקשיח. מיקי כרכה ידיה סביב מתני וחפנה כף ידה האחת בשנייה ואילו אני ניסיתי להיאחז בצידי ישבנה של אמא, שהיה כלוא בחצאיתה הצרה. ריח סבון נעים עלה מאמא כל פעם שגווה נע קדימה ואחורה בעת שדיוושה. הריח שלה היה הריח הכי נעים והכי אהוב עלי, עלי אדמות. אפילו יותר מריח שוקולד מריר שאני הכי אוהבת בעולם. היה לה ריח משכר כפריחת התפוזים באביב.
תמיד עונג הריח מעלה דמעות געגוע בעיני, וידי נעות מעצמן בתנועת הצטנפות וכירבול לבין ידיה החובקות כשאני אוכלת שוקולד מריר בטעם תפוז.
במעלה העלייה לשכונת היקים (יהודים יוצאי גרמניה) היא התחילה כבר להתנשף תוך כדי הדיווש המאומץ, והודיעה לנו שמכאן ואילך נגיע בכוחות עצמנו לגברת דורסון.
התלוננו אמנם, שהדרך ממש רחוקה, אך כלום לא שינה את החלטתה. היא אמרה לנו, שבגיל ארבע אפשר כבר ללכת לבד לבית שרואים מרחוק.
- "אין מה לטעות", אמרה.
– " הולכים ישר ישר".
- "אופפה (סבא בגרמנית) יבוא לקחת אתכן הביתה " הוסיפה בקוצר נשימה, ושלחה אותנו בתנועת יד ארוכה המצביעה לעבר היעד הנכסף.
למרות שקצת פחדתי, הרגשתי הרבה גאווה על כך, שאמא שלי סומכת עלינו, שנצליח להגיע לגברת דורסון בעצמנו. אני בטוחה, שאמא של מיקי לא הייתה נותנת לנו הזדמנות כזאת. אמא של מיקי הייתה אמא ממש מבוגרת. היא הייתה גדולה מאמא שלי בהרבה שנים. אני יודעת את זה, כי בשבת כשמיקי הייתה אצלי, אבא שלה הפתיע את אמא שלה ל"יומולדת" עשרים ושש וקנה לה במתנה קומקום שורק.
לפני שניכנסנו לחצר של גברת דורסון הגנבתי שוב מבט לעברה של אמא. היא נופפה לנו מרחוק לשלום, עלתה על אופניה ודיוושה מהר חזרה הביתה. אני לא בטוחה, אבל אני חושבת שהיא רכבה על האופניים "בלי ידיים".
גברת דורסון כבר חיכתה לנו במרפסת ביתה במאור פנים. על השולחן הייתה מפה רקומה מעשה ידיה, וצלחת עוגיות מחייכות כירח. היא התיישבה זקופה וחגיגית בראש השולחן לבושה חולצה לבנה. לפניה ספר ילדים גדול, עם אותיות מסולסלות ואיורים צבעוניים.
האותיות בספר הזה לא נראו כמו האותיות בספר של אבא, הן נראו מצוירות ודומות לרקמה שבמפת השולחן וצווארון החולצה שלה.
מיד כשהתיישבנו הגישה לנו במפית את העוגיות וכוס תה בחלב.
- " תתכבדו, תנוחו מהדרך. בינתיים תקשיבו למוזיקה. זה טופ מאד, לילדות לשמוע מוזיקה" אמרה במבטא יקה כבד, מחליפה את האות ב', באות פ'.
- "נעימה לכן המוזיקה?", לא חיכתה לתשובה. המוזיקה עדיין התנגנה לה כשסיימנו לכרסם את העוגייה, היא פסקה כשסיימנו לשתות את התה. גברת דורסון הרחיקה את העוגיות מאיתנו והחליפה תקליט שחור גדול. זיהיתי את המוזיקה, שמעתי אותה כבר אצל גברת דורסון לפני שבועיים.
- "נחתן מהדרך?" הנהנו בראשנו לחיוב.
- "יופי. תעצמו עיניים ותקשיבו למוזיקה." הזמינה אותנו.
- "איזה סיפור אתן רואות כשהעיניים שלכן עצומות? "
בהתחלה ראיתי רק את ניפנוף היד של אמא מרחוק, אבל ככל שהמוזיקה המשיכה להתנגן התחלתי לראות את הצבעים. הירוק של היער, את הורוד של הפיות, את החיות הקטנות השובבות המקפצות..
- "אני לא רואה כלום".. התלוננה מיקי.
- "חכי בסבלנות, זה יבוא, רק תקשיבי.. למוזיקה”. ענתה לה גברת דורסון. - -
- "זאת המוזיקה של צייקובסקי".. הוסיפה בנועם.
- "אני לא רואה כלום".. המשיכה מיקי בקול בכייני, בזמן שאני כבר הצטרפתי לשחייה עם יצוריי הדמיוניים באגם הכחול... לא פקחתי עיני אלא לאחר שהמוזיקה הסתיימה.
אני כבר ידעתי. כעת גברת דורסון, תגיש שנית את צלחת העוגיות ותתחיל לספר בקול רך את הסיפור השבועי. כשגברת דורסון הסתכלה עלי בזמן הסיפור, הקמטים שלה היו כל כך רכים ויפים.
- "גם אני רוצה קמטים כאלה", אמרתי לאמא פעם, כשחזרתי באחת השבתות מגברת דורסון.
- "אל תדאגי, יהיו לך," אמרה אמא.
- "את לא צריכה להאיץ בהם, הם יגיעו מעצמם" הוסיפה בחיוך.
למיקי לא הייתה סבלנות לראות ולשמוע סיפור נוסף. היא אמרה לגברת דורסון, שאנחנו גם חוזרות הביתה לבד. גברת דורסון קצת השתוממה, אבל פתחה את דלת ביתה, לא לפני שציידה אותנו ב"עוגית במפית" נוספת.
חיכינו לאופפה בחוץ. מיקי, שהייתה זו לה הפעם הראשונה שהצטרפה אלי ל"שעת סיפור", דחקה לצאת לדרך לכיוון עץ האלון, כדי לאסוף בלוטים.
הזדרזנו לכיוון העץ שעמד לצד הדרך על צילו הענק. אספנו בלוטים אותם אגרנו בחולצתנו המופשלת, כשראינו את אופפה מתקרב לעברינו.
- "בואי נתחבא לו" הציעה מיקי.
- "כן, זה יהיה מצחיק נורא" עניתי מצחקקת.
זרקנו מיד את הבלוטים למרגלות העץ, וטיפסנו עליו בחדווה, ישבנו לנו שתינו על אחד מענפי העץ, כובשות צחוקינו, מנענעות רגלינו בהנאה למראה אופפה ההולך הלוך ושוב לאורך הרחוב, לבוש בחליפתו החומה, וזגוגיות משקפיו העגולות מתנוצצות בשמש, כמו אגלי זיעתו על מצחו. עד שהלך ולא חזר.
הוא לא חזר, אבל אמא חזרה!
רוכבת במהירות על אופניה, ודמותה הולכת וגדלה הולכת וגדלה ככל שהתקרבה לעברינו.
כשהייתה ממש קרוב... נבהלנו. ירדנו מהעץ. אני חושבת שהפסקתי לנשום. הפחד שיתק את שתינו למראה פניה. היא ירדה ללא אומר מאופניה, ניגשה לשתינו ונתנה כזאת סטירה מצלצלת לכל אחת מאיתנו, שהפעם גם מיקי הצליחה לראות - לאורך כל הדרך חזרה הביתה - את הכוכבים לאור היום.
 

תמונה: http://www.freedigitalphotos.net


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל