פרשת האזינו

קורות העם במדבר, נזכרים רק הכניסה לארץ כנען וכיבושה. מדוע עם ישראל לא היה נאמן לאלוהיו לאורך כל ימי בית ראשון? זאת שאלה אחרת ולא אכנס אליה הפעם. פרשת "האזינו" עיקרה של הפרשה הוא שירה גדולה על גורלו ההיסטורי של עם ישראל. ההיסטוריוסופיה העולה מהפרשה דומה במידה רבה להיסטוריוסופיה שפגשנו בפרקים כ"ט – ל, אבל גם שונה.

פרשת "האזינו"

עיקרה של הפרשה הוא שירה גדולה על גורלו ההיסטורי של עם ישראל. ההיסטוריוסופיה העולה מהפרשה דומה במידה רבה להיסטוריוסופיה שפגשנו בפרקים כ"ט – ל, אבל גם שונה. גם כאן כמו בפרקים אלו עם ישראל בהגיעו לארצו ובהתבססו בה שוכח את אלוהיו. גם כאן כמו שם ה' נוקם בעם וממיט עליו צרות צרורות. אבל בפרקנו, בניגוד לפרקים הנ"ל, אין בכלל גלות. כל הצרות מרחשות בארץ. הבדל נוסף הוא שלא מתרחשת חזרה בתשובה של העם לאלוהים, ואלוהים חוזר בו ומרחם על העם, רק מתוך דאגה לכבודו שלו. פתאום ה' מחליט להשמיד את אויבי העם, המתגאים בכוחם.
דבר זה מלמד על קדמות השירה הזו, שבאופק ההיסטורי שלה אין בכלל חוויית הגלות, לעומת פרשות אחרות בספר דברים שברור שנכתבו כאשר העם חווה כבר את הגלות.
קדמות השירה הזו ניכרת גם באופי הלא מונותיאיסטי שלה. הבה נתבונן על הפסוקים הבאים:
"בהנחל עליון גויים, בהפרידו בני – אדם,
יצב גבולות עמים, למספר בני ישראל,
כי חלק ה' עמו, יעקב חבל נחלתו". (ל"ב, ח-ט).

בתרגום השבעים כתוב במקום "בני אדם" "בני אלים". אנו רואים כי יש כאן תפיסה שה' חילק לכל אל את העם שלו, ולעצמו לקח את עם ישראל. אי-אפשר לומר שזוהי תפיסה מונותיאיסטית. זוהי תפיסה המכירה באלים נוספים לצידו של ה'. תפיסה זו חוזרת על עצמה: ,יזבחו לשדים לא אלה, אלהים לא ידעום, חדשים מקרוב באו, לא שערום אבותיכם" (פסוק ו). ובהמשך: "אם לא כי צורם מכרם, וה' הסגירם". שוב השוואה בין ה' לאלי העמים האחרים.
ענין נוסף שאפשר להעלות בהקשר לפרק זה, הוא הערעור על תפיסת העם הנבחר עם הסגולה (ראו דברים כו, יח – יט: "וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה.. לתתך עליון על כל הגויים...ולהיותך עם קדוש לה' אלהליך כאשר דיבר". ואילו בשירתנו תכונות העם העברי מצויירות בצבעים קודרים: "דור עקש ופתלתל/ עם נבל ולא חכם (לב, ה-ו).
בעוד שבפרק הקשה (כח) של הברכה ובהקללה אלוהים משאיר לעם את הבחירה, בפרקנו ה' יודע מראש כיצד העם יתנהג, מין דטרמיניזם שכזה שמתבטא בפסוק "וישמן ישורון ויבעט". בעצם זאת תפיסה די זרה לתורה, ואפילו לספר דברים. מהיכן היא הגיעה לשירה הזו?
חוקרים מסויימים סבורים כי היא מתקופת השופטים, שאז העם היה שטוף בעבודת אלילים. הם מסתמכים על העובדה שבשירה זו, לאחר סקירת קורות העם במדבר, נזכרים רק הכניסה לארץ כנען וכיבושה. מדוע עם ישראל לא היה נאמן לאלוהיו לאורך כל ימי בית ראשון? זאת שאלה אחרת ולא אכנס אליה הפעם.


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל