אברהם אבינו: השפיע על ההסטוריה היהודית מעקדת יצחק ועד היום

בהתאם לרוח ראש-השנה החדשה תשע"ז, עולה בתודעת רבים בציבור בישראל שאלת הלגיטימיות של "עקדת-יצחק". יש ומישהו שאינו מקבל את הכתוב בתורה כאמת שאין לערער עליה, שואל: "איך זה יכול להיות שאדם מקבל הוראה להעלות את בנו לקורבן והוא יוצא לעשות זאת בלי לנסות לבטל את רוע הגזירה".

אברהם אבינו: השפיע על ההיסטוריה היהודית מעקדת יצחק ועד היום.
קורא יקר, המאמר שלפני מראה כיצד ההיסטוריה של העם היהודי בנויה על התחלה מעניינת של ההבטחה האלוקית שיצחק ירש את ארץ כנען, ומנקודה זאת ההיסטוריה זרמה על-פי הנבואות שנמסרות בסיפור-החיים
של כל משפחתו של אברהם-אבינו, עד המציאות של המאה העשרים ואחת. אם אתה חושב שהמחבר מגזים, כל מה שעליך לעשות זה לקרוא א המאמר הארוך המשתרע על 19 עמודים.
אם תתאכזב, קרא לי שקרן.
בכל הכבוד, יגאל בור
והנה מתחיל הסיפור המרתק ביותר שעלה על המחשב בביתי:
בהתאם לרוח ראש-השנה החדשה תשע"ז, עולה בתודעת רבים בציבור בישראל שאלת הלגיטימיות של "עקדת-יצחק". יש ומישהו שאינו מקבל את הכתוב בתורה כאמת שאין לערער עליה, שואל: "איך זה יכול להיות שאדם מקבל הוראה להעלות את בנו לקורבן והוא יוצא לעשות זאת בלי לנסות לבטל את רוע הגזירה".
בשביל יהודים יראי-שמים הסיפור הוא חלק מההיסטוריה הקדומה של העם העברי/יהודי. ומכיוון שהוא נגמר בכי-טוב, לא מתעכבים על הנושא.
בערב-יום א' של ראש-השנה ראיין תחקירן-טלוויזיה כמה אנשים על ההתייחסות שלהם לאופן שאברהם קיבל את פקודת האלוקים להביא את בנו לקרבן. אחת המרואיינות נשאלה "מה לדעת המרואיינת הייתה עמדתה של שרה אימנו כאשר היא ראתה שבעלה יוצא לדרך ארוכה עם ציוד להקרבת בנה כקורבן לאלוקי אברהם."
תשובתה של המרואיינת: "בסיפור העקדה שרה אינה נכללת בתסריט. לא מספרים ולא שואלים אותה, כלום". המרואיינת מציינת שבלידת-בן תפקיד האישה הוא רק להביא את הבן לעולם ולגדל אותו עד שהוא מפסיק לינוק. אחרי-זה הגישה של היהדות מעבירה אותו להשגחה מלאה של האב.
הקביעה הזאת נשמעת נורא. אישה שיולדת בן הוא של שלה רק לשנתיים שלוש ואחר-כך הבן הוא לא שייך לה יותר?
באות עשרת הדיברות ובדיבר השישי האדם מצטווה לכבד את אביו ואימו. משקל הדיבר השישי שווה לכל אחת מהדיברות האחרות:
א. אני ה' אלוקיך. ב. לא יהיו לך אלוקים אחרים. ג. לא יהיו לך פסל וכל תמונה. ד. שמור את יום השבת לקודשו. וכו' עד הדיבר העשירי: לא תחמוד.
מסתבר שעבור הבן והבת, האם והאב הם שותפים בעלי-קניין שווים על הילדים שלהם.
אבל העיקר בסיפור-העקדה הוא בהעמדת-פנים כאילו הסיפור עומד בפני עצמו. משמע: כל ההיסטוריה המשפחתית הקשורה ליצחק לא נוגעת כלל לפרשת-העקדה. אבל לא כך האמת.
יצחק הוא לא ילד רגיל. הוא יוצא דופן לחלוטין ובעצם הוא אחד ויחיד בעולם שהאלוקים עוסק בו הרבה מאד עוד לפני שהילד נולד...
ואלה תולדות לידת יצחק:
הסיפור מטרום-הולדת יצחק מתחיל בפרק טו'. אלוקים נראה לאברהם ואומר לו:
ספר בראשית פרק טו
(א) אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר יְהֹוָה אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר "אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד":
אברהם שומע והוא הופך להיות מעבד ממושמע לאיש עסקים ממולח. האלוקים מבטיח לאברהם שכר-רב על היותו נאמן לו ואברהם לא מהסס והוא שולף את המחסור הגדול של חייו:

ספר בראשית פרק טו
(ב) "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדֹנָי יֱהוִֹה מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר":
(ג) וַיֹּאמֶר אַבְרָם "הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי"':
בשלב החיים הזה, אברהם הוא בן תשעים-ותשע שנים ושרה בת שמונים-ותשע שנים.
אברהם שמע כבר כמה פעמים שזרעו ירש את כנען והוא מוצא עוז בנפשו להתלונן לפני אלוקים אל הזנחת שאלת חוסר היכולת של שרה ללדת. עכשיו בא הקטע הראשון
של יצחק'לה שלנו:
ספר בראשית פרק טו
(ד) וְהִנֵּה דְבַר יְהֹוָה אֵלָיו לֵאמֹר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ:
עכשיו הספור הופך למצגת דרמטית: אלוקים מזמין את אברהם אל מחוץ לאוהל :
ספר בראשית פרק טו
(ה) וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ "כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ":
אברהם רואה שהאלוקים במצב-רוח של נתינה והוא מבקש ערבון להבטחת פרי-בטן:
ספר בראשית פרק טו
(ז) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְהֹוָה אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ:
(ח) וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי יֱהֹוִה בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה(?):
התשובה של האלוקים על השאלה החוצפנית כביכול: (אברהם מבקש התחייבות-רשמית או חוזה עם האלוקים שהוא היורש של ארץ כנען...) כתשובה, אלוקים אומר לאברהם להכין טכס "ברית-בין-בתרים". טכס הברית מתואר בצבעים-חיים בהמשך פרק טו' פסוקים טו' עד כא'.
משמעות "הברית" :האלוקים מבטיח שהדור הרביעי של אברהם יכנס לארץ כנען במסע מארץ שבה הוא יהיה כלוא כעם עבדים.

טכס "ברית בין הבתרים"
התנאים שבהם נערך הטכס מתוארים בפרטי פרטים עד כדי שאנו רואים בדימיוננו את המתרחש כמו בסרט טלוויזיה:
ספר בראשית פרק טו
(ט) וַיֹּאמֶר אֵלָיו "קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל":
(י) וַיִּקַּח לוֹ אֶת כָּל אֵלֶּה וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ וַיִּתֵּן אִישׁ בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ וְאֶת הַצִּפֹּר לֹא בָתָר:
(יא) וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם:
(יב) וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא, וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו:
אחרי העבודה של הכנת בתרי גוף הקורבנות והשמירה עליהם, אברהם העייף נרדם ואז הטכס מתחיל בבום-גדול. אלוקים מתחיל לדבר אל אברהם ללא הודעה מוקדמת. תוכן הדברים מעניין ומדהים. בשיחה הקודמת לטכס, אלוקים הבטיח לאברהם חוזה על ירושת כנען לצאצאי אברהם, אבל האלוקים בוחר במתן הלם:
ספר בראשית פרק טו
(יג) וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה:
זאת לא הפעם הראשונה שאלוקים זורק על אברהם משקולת ללא התראה:
הלם בפעם הראשונה זה קורה כאשר אלוקים רוצה לשלוח את אברהם לארץ כנען: אברם ולוט הגיעו מאור-כשדים לחרן וחנו שם. עברו כמה שנים ופתאום בום-טרח:
(1) ספר בראשית פרק יב
(א) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אשר ארכה.
אני מבקש להאט קצת את הקצב ולהזכיר שתולדות העם-העברי מתחילות בעצם עם הולדתו של תרח, אבי אברם:
ספר בראשית פרק יא
(כד) וַיְחִי נָחוֹר תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת תָּרַח:
תרח איש נחמד. במוצאו הוא ארמי והוא נולד לשבט עובדי אלילים. יום אחד, תרח נופל על הראש, הוא מחליט שהוא מהגר עם שבט משפחתי קטן לארץ כנען:
ספר בראשית פרק יא
(לא) וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם:
תרח יוצא מאור-כשדים שנמצאת לא רחוק מהמפרץ--הפרסי והוא עולה עד לצפון סוריה, שם הוא עושה חנייה בחרן.
השבט של תרח חנה בחרן כמה שנים ובזמן הזה אברם ולוט הגדילו מאד את העדרים שלהם ולמעשה התעשרו.
עד שיום אחד, מהפך. אלוקים נכנס לסיפור באופן-פתאומי כביכול והוא בא לתת הוראות.
הסיפור על תולדותיו של אברהם בן תרח מתחיל בפרק יא' פרשת לך-לך. הכול מתחיל בפסוק (א) למעלה.

הלם בפעם השניה: אלוקים מתחיל לדבר אל אברהם ללא התראה מוקדמת: בברית-בין-הבתרים.
כאשר אלוקים מודיע לאברהם על שינויים בתכנית. הבן היחיד של אברהם צריך לעלות על המזבח כקורבן לאלוקים. עניינית נדבר על כך בבוא המקום לכך.
יש אנשים שהודעה כזאת מרגיזה אותם: במקום חוזה אברהם מקבל מחזה: ארבעת הדורות הראשונים של הצאצאים שלו יהיו עבדים לעם זר למשך ארבע-מאות שנים.
אחרי ההודעה על עיכוב ירושת כנען, באה הבשורה על המולדת החדשה לעם שיצא מביתו של אברהם:

ספר בראשית פרק טו
(יד) וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל:
(טו) וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה:
(טז) וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה:
שלושת הפסוקים האחרונים של הפרק מסכמים את ההבטחה-להורשת כנען לבני אברם בתיאור הפיצויים שהמשעבדים ישלמו לצאצאי אברם.
אלוקים מנמק לאברם את הדחייה בכיבוש כנען במשהו דחוק ביותר: הוא יאפשר כיבוש כנען על-ידי צאצאיו לאחר שהתושבים המקוריים יגדישו את סאת- החטאים שלהם ובכך יצדיקו את השמדתם.
זאת טענת שווא (לדעת המחבר...) בפועל העבדות במצרים וההליכה במדבר במשך ארבעים שנה נועדו לבנות את הבסיס לעם חופשי, נאמן באמונתו לאלוקים, מחזיק בתורה שרובה ספר-ההקמה והתחזוקה של חברה אנושית מוסרית, ועם שלמרות שתמיד יהיה קטן מאד, יצאו ממנו שתי דתות המתיימרות להיות מונותאיסתיות ומאמיניהן ימנו כחמישים אחוז מהאוכלוסייה העולמית. למרות שהעם היהודי הוא לפחות בן שלושת-אלפים וחמש מאות שנים, במאה העשרים ואחת הוא מונה לא יותר מארבע-עשרה מיליון נפש שחציים חי בישראל וחציים מפוזר בעשרות מדינות. ולמרות הכול מדינת-היהודים נחשבת למעצמה טכנולוגית, מעצמה צבאית, מעצמה-גרעינית ומעצמה כלכלית. המילה מעצמה היא קצת מוגזמת, אבל קיומה של המדינה הזאת מטריד את רוב הארצות המוסלמיות ואת רוב המדינות הנוצריות באירופה.
המשך נושא זה נמצא בנספח א'.
איך קוראים לבן-אברהם ומי תלד אותו:
עד כאן אנו קוראים שהאלוקים מודיע לאברם שצאצאיו ירשו את כנען בלי ציון מי הם הצאצאים.
פרק טז' עוסק בלידתו של הבן הראשון של אברם.
בפסוק האחרון של פרק טז', פסוק טז' אנו מקבלים מידע מעניין:

ספר בראשית פרק טז
(טז) וְאַבְרָם בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּלֶדֶת הָגָר אֶת יִשְׁמָעֵאל לְאַבְרָם:
הבן הראשון של אברם נולד כשאברם היה כבר בן שמונים ושש. סביר מאד שהוא חושב זהו הצאצא שירש אותו בבוא היום.
אבל מסתבר שלאברם צפויות עוד כמה הפתעות. בגיל תשעים ותשע שנים (ישמעאל בדיוק בן 13) אלוקים בא ושוב מודיע משהו חזק ופתאומי.
פסוק א' בפרק יז' אלוקים נראה לאברם ומבקש לחדש את הקשרים ביניהם:

ספר בראשית פרק יז
(א) וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא יְהֹוָה אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו "אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים:"
התמורה של חידוש הברית:
ספר בראשית פרק יז
(ב) וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד:
בפסוק ג' אברם נופל על פניו ואלוקים ממשיך לדבר אליו.
בפסוק ד' אלוקים רומז לאברם על ההיסטוריה הארוכה שצפויה לצאצאיו:
ספר בראשית פרק יז
(ד) אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם:
רבותי, הטינופת שבה היינו במשך כל ההיסטוריה העברית והיהודית, קשורה חזק לפסוק ד' פרק יז' של ספר בראשית לימינו אלה:
אני, יגאל ב. במשך כל חיי האמנתי שאלוקים מבטיח לאברם פטרונות של עם נבחר אחד. אבל הפסוק הזה אומר: וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם:
הפנו ראשכם לעמודי החדשות ותראו עד כמה הם ההמונים שהשורש שלהם נמצא בהבטחה האלוקית.


שימו לב, אלוקים לא מבטיח מאום לאותם המוני-עמים שיצאו מגזעו של אברם. לא חלק בכנען ולא חלק בהיותם עמים נבחרים. אלוקים מבטיח לאברם רק שהמוני עמים יחשבו לצאצאים שלו.
עכשיו לכו ותיספרו את העמים שמחזיקים באסלאם ושרואים עצמם כצאצאים ישירים שלא אברהם ותמצאו שכאן, בפסוק ד' שייכותם של העמים המוסלמיים לאבהותו של אברהם אבינו התקיימה במלואה.
אני מדגיש את כל השורות לעיל מפני שהיום יש להם חשיבות רבה בסכסוך התלת-ראשי מי הוא "העם-הנבחר" ומי רשאי לדרוש בעלות על ארץ-כנען.
בהמשך אנו מגיעים לפירוט ההבטחה וסימון הצאצא הזוכה בירושה.

ספר בראשית פרק יז'
(יז) וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד(?) וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד(?):
(יח) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים: "לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ":
(יט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: "אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו":
פסוק יז' מביא לנו תהייה נפשית של אברהם על המילים שהוא שומע מפי האלוקים שלו. החשיבה הזריזה זורקת אל מוחו את ההודעה "מה שהאלוקים אומר זה אבסורד, הוא אומר, "שאני הגבר בן מאה, יכניס להריון אישה בת תשעים..."
ואז אברהם מנסה להכניס היגיון בשיחה ואומר לאלוקים: "דיברנו על צאצא שלי.והנה, יש לי צאצא וקוראים לו ישמעאל, "מדוע שלא הוא יהיה היורש של ההבטחה על כנען?"
אלוקים קורא את המחשבות ושומע את הצעת אברהם. והוא מבהיר לו את כוונתו המיוחדת: "שרה תהיה האמא של הבן שלך, שם הבן שייוולד יהיה יצחק והברית שכרתנו על ארץ כנען היא חלקם של צאצאיו עד עולם (פסוק יט' לעיל...).
לפסוק יט': ... שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו:
קורא יקר, לפסוק הזה (יט') יש חשיבות עצומה בפתרון השאלות על הדרישה להקרבת יצחק לאלוקים, זכור אותו.
ההמשך מתרחש בפרק יח':
אברהם יושב בפתח אוהלו לתפוס קצת בריזה ביום חם ופתאום הוא רואה שהנה בטווח ראייה קצר הולכים אליו שלושה אנשים. אברהם רץ לקראתם ומציע להם לעשות אצלו חנייה:
ספר בראשית פרק יח'
(ג) וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ:
(ד) יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ:
האורחים של אברהם מקבלים את ההזמנה, יושבים,אוכלים ושותים ומגלים את זהותם כשלוחים מטעם האלוקים.

ספר בראשית פרק יח'
(ט) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ (?) וַיֹּאמֶר: "הִנֵּה בָאֹהֶל" :
(י) וַיֹּאמֶר: "שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ" וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו:
"כנראה מדובר באוהל מפולש, שתי פתחים זה מול זה, ושרה האזינה בפתח שמאחורי האורחים:"
שרה שומעת את השיחה וגם היא חושבת משהו על הבשורה ששמעה"
ספר בראשית פרק יח'
(יב) וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר "אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה, וַאדֹנִי זָקֵן":
מסתבר שאלוקים לא סמך על המלאכים. הוא קרא את מחשבות שרה והתערב:

ספר בראשית פרק יח'
(יג) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל אַבְרָהָם: "לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי:
(יד) הֲיִפָּלֵא מֵיהֹוָה דָּבָר(?) לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן (!)" :
גם לפסוקים יג' יד' יש חשיבות רבה. הפעם לא רק אברהם שומע את ההבטחה האלוקית שבן שייוולד לשרה יהיה היורש, גם שרה שומעת, ועונה:
ספר בראשית פרק יח'
(טו) וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה "לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי" כִּי יָרֵאָה. וַיֹּאמֶר "לֹא כִּי צָחָקְתְּ":
הכתוב לא מספר לנו באיזה שלב אברהם ושרה הבינו שהאורחים הם מלאכים, אבל התנהלות השיחה בקטע זה מעידה שבעלי האוהל לא התפלאו על החוויה שהם זוכים לה.
אחרי פרק יח', התורה מספרת על חטאי סדום ועמורה ותוצאתן, ובפרק יט' על הסכסוך בין מלך גרר ואברהם, ובינתיים שרה הרתה והגיע זמן הלידה של יצחק.
ספר בראשית פרק כא'
(א) וַיהֹוָה פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ יְהֹוָה לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר:
(ב) וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִים:
(ג) וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת שֶׁם בְּנוֹ הַנּוֹלַד לוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ שָׂרָה יִצְחָק:
ושוב, יש לנו שלושה פסוקים שעוסקים במורשת היהודים בזכות אביהם יצחק.
ההבטחה שאברהם ושרה יהיו הורים ליורש כנען התקיימה. היורש נולד וביום השמיני כבר עושים את הברית הראשון על פי הצו האלוקי שילוד זכר ימול ביום השמיני.
גרוש ישמעאל והגר – תמיכה אלוקית בהפרדתו של ישמעאל מיורש כנען.
למוסלמים יש נקודת טיעון מעניינת לגבי הזכות על שטח ארץ כנען ההיסטורית: בקוראן כתוב שהבן האהוב על אברהם-אבינו היה ישמעאל והוא זה שנעקד על המזבח, ובעצם היורש הטבעי של אברהם הוא ישמעאל ולא יצחק. למרבה הצער (האסלאמי), התורה קודמת לקוראן בכאלף-וחמש מאות שנים, ולכן אי אפשר לאמור שהתורה היא המקור המזייף.
מהיכרותי האישית עם הרבה ערבים ישראלים שהם דתיים מאד, עבורם הקוראן הוא הספר הקדוש האמיתי שניתן למוחמד מידי האלוקים. השתכנעתי שהם מאמינים שכל הכתוב בקוראן הוא אמת היסטורית, כולל כל ההטיות שהוכנסו מהתורה אל הקוראן. כאשר אני מפנה אותם אל התורה שהיא קדומה בכאלף חמש מאות שנים, הם חוזרים ואומרים לי: "אנחנו לא מטילים ספק באמת הכתובה בקוראן". מורי-ההוראה המוסלמים מקפידים שהחינוך לאמת-הקוראן הוא נוקשה ואין בו כל ספקות. האם המוסלמית מחנכת את ילדיה בקדושת ואמת הקוראן. התוצאות נמצאות בשטח. בויכוחים על מה-קדם-למה ומי-העתיק-ממי תקועים בתפיסת "אמת-הקוראן" ולכן אין מקום לדו-שיח פורה בנושא.
האמת שאנו מאמינים בה היא התורה שמביאה את הסיפור המלא על אבהותו של אברהם על ישמעאל והדת היהודית מכירה בכך. למרות שאברהם אוהב את ישמעאל ורואה בו את בנו הבכור, הוא נאלץ לגרש את הגר וישמעאל מהשבט ולשלחם למדבר:

ספר בראשית פרק כא
(ח) וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק:
(ט) וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק:
(י) וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק:
(יא) וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ:

(יב) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע:
הערה: הנה עוד התחייבות מלאה בשיחה בין האלוקים ואברהם הוא מתחייב לזכות הירושה של יצחק.

(יג) וְגַם אֶת בֶּן הָאָמָה לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ כִּי זַרְעֲךָ הוּא:
(יד) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ וְאֶת הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע:
התורה לא משאירה כל מקום לספק במי קבע האלוקים את הזכות לרשת את ארץ כנען. על פי הכתוב, אברהם העדיף את ישמעאל בנו הבכור. שרה, אשתו החוקית של אברהם קובעת שישמעאל לא יהיה שותף לירושת-אברהם. אברהם מאד לא מרוצה. הוא לא רוצה לגרש את בנו הבכור מתוך השבט, אבל אז מתערב ריבונו-של-עולם והוא קובע שאברהם צריך לקבל את רצונה של אישתו.
למעשה גם לאלוקי-אברהם אין ברירה בבואו להורות מה יש לעשות בהגר וישמעאל, הוא חייב להעדיף את רצונה של שרה על פני רצונו של אברהם שהרי במפגשים קודמים בין אברהם לאלוקיו האלוקים מודיע מראש, עוד לפני לידתו של ישמעאל, שהיורש יהיה יצחק, צאצא של השבט ולא הבן של השיפחה המצרית. (ראה לעיל פרק יז' פסוק יט').
ועכשיו, אם אלוקים ידע ששרה תלד בן שהוא יירש את ארץ כנען, מדוע הוא איפשר את לידתו של ישמעאל? את התשובה תמצא בספר בראשית, פרק טז' בפסוקים י' עד יב':

העלילה נמשכת. כאשר הגר ילדה לאברהם בן זכר, יוקרתה בשבט התעצמה אבל גם קנאתה ושנאתה של בעלת האמה גדלו עד מאד.
השנאה הנוראית התחילה כאשר הגר נכנסה להריון מתקדם ושרה התחילה להתעלל קשות בהגר. סבלה של האמה היה כה גדול עד שהיא קמה וברחה למדבר בדרך לחרן. בדרך היא עשתה תחנה בנווה-מדבר ושם פגש אותה מלאך אלוקים ואמר לה שגורלה חייב להתקיים בצל שרה אשת אברהם וכי האלוקים רוצה שהיא תחזור לשם. כדי שהיא תשתכנע המלאך מגלה לה בפרוט רב את עתיד צאצאה:
(1) ספר בראשית פרק טז
(י) וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהֹוָה: "הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֵךְ וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב":
(יא) וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהֹוָה: "הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל כִּי שָׁמַע יְהֹוָה אֶל עָנְיֵךְ":
(יב) וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן:

הוי הנוצרים: למעלה מאלפים שנה, והמוסלמים אלף-ושלוש מאות שנה,
קראתם את הפסוקים האלה ולא ראיתם בהם נבואה !!!
הוי אנושות אומללה, בדורנו אנו רואים עד כמה נבואת המלאך להגר, האימא של ישמעאל נכונה, לא כל מילה, כל אות ואות מעידים מראש את החוויות המצמררות של הנבואה הזאת.
בפסוק י' אומר המלאך להגר שצאצאי בנה ירבו מאד מאד, לא יספרו מרב. נדמה שנבואה התורנית הזאת קוימה לכל הדעות... היום מספר המוסלמים בעולם מתקרב לאלף וחמש מאות מיליון נפש.
בפסוק יא' אומר המלאך להגר שהיא בהריון ובנה שיולד יקרא בשם ישמע-אל כי האלוקים שמע את מצוקתה.
בפסוק יב' מנבא המלאך שצאצאיו של הוולד שבבטן הגר יהיו פראי-אדם, "ידם-בכול ויד-כל בם". נו, דיוק כל-כך גדול זה ממש לא יאומן...
ועכשיו אני קורא לכל המדענים, החוקרים, המדינאים, והשמאלנים לבחון האם סיפורי התורה הם רק סיפורים או גם ספר-החינוך של האנושות כולה?
הרי כבר דוד המלך בספר תהילים כותב:
ספר תהילים פרק פג
(א) שִׁיר מִזְמוֹר לְאָסָף:
(ב) אֱלֹהִים אַל דֳּמִי לָךְ, אַל תֶּחֱרַשׁ וְאַל תִּשְׁקֹט אֵל:
(ג) כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ:
(ד) עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ:
(ה) אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד:
(ו) כִּי נוֹעֲצוּ לֵב יַחְדָּו עָלֶיךָ בְּרִית יִכְרֹתוּ:
(ז) אָהֳלֵי אֱדוֹם וְיִשְׁמְעֵאלִים מוֹאָב וְהַגְרִים
(ח) גְּבָל וְעַמּוֹן וַעֲמָלֵק פְּלֶשֶׁת עִם יֹשְׁבֵי צוֹר:
כל מילה נוספת היא מיֹותרת. כולנו קוראי עיתונים וצופי טלוויזיה.
אם יש לכם רצון לדעת מה היא דעתי: "בשביל מה היה צריך קבוצת עמים-שהרבה מנפשותיו הם "פראי-אדם ידם בכל ויד כל בם"? הנה היא לפניכם:
תורת-משה היא נכס האנושות באחריותו של עם צאצאי-אברהם.
המוסר האנושי הטבעי אינו הומאני כלל וכלל. בעצם המוסר הוא": "כל דאלים – גבר" . המוסר הטבעי חיוני בחברה הנמצאת כל הזמן במלחמת הישרדות במרחבי הטבע הקדמון שבתוכו נולד הגזע האנושי. במוסר הומאני שניתן היה למסוך במערכת הגנטית, האנושות לא הייתה שורדת. משום כך המערכת הגנטית כוללת בתוכה את היצרים ששומרים על הישרדות.
מתוך ידיעה שהמערכת הגנטית של האנושות מכילה "תוכנה..." להתפתחות מהירה של כל הכישורים האפשריים, היה צורך ליצור קבוצת-כלים שינתבו את האנושות למערכת-חברות-אנושיות שיש להם מוסר אנושי גבוה.
הסיבה: אם אנושות שפיתחה את כל הכלים הטכנולוגיים האפשריים אבל היא לא פיתחה ומקיימת מוסר חברתי שנשען על שוויון מוחלט בין כל בני האדם, דווקא המוסר הטבעי הבסיסי יגרום להשמדתה כי אין גבול לכוח שאדם יכול לצבור, ואם יש מערכת של "חברות אנושיות שיש ביניהן תחרות שליטה בעולם", הכוח-הטכנולוגי העצום שנמצא בכל החברות על הפלנטה, יביא להשמדת כל החי על כדור-הארץ שלנו.
משום כך הופיע "פתאום..." ספר התורה, כאילו יש מאין, ובמשך שלושת-אלפי שנים ההנהגה הדתית היהודית פיתחה ספרות קודש שלפחות חמישים אחוז מהיקפה עוסק בחוקים חברתיים על בסיס שוויון זכויות, יושר, צדק ואהבת הזולת.
כאשר הריבון יודע ומכיר את היתרונות והחסרונות בתכונות שהוא מעניק לעולם שהוא בורא, הוא גם יודע כיצד אפשר להכניס גורמים צדדיים שיסעו לקידום המטרות הראשוניות שלו.
מהו הרגע הנכון להורדת ספר ההדרכה האמיתית של בורא העולם?
מדוע התורה ניתנה דווקא בתקופת-הזמן של היציאה ממצרים?
להערכתי יום מתן תורה נקבע עוד לפני שהאלוקים נקבע הרבה-מאד לפני טכס "ברית-בין-הבתרים" .
הגדרה: "ההיסטוריה היא תוצאת תהליך-רציף של התרחשויות שחותרות למילוי מטרה עתידית".
וידוי...: נוסח ההגדרה לעיל נולד ברגע שבו הייתי צריך אותו לפני כמה דקות. מאידך הרעיון עצמו שההיסטוריה אינה רצף של אירועים מזדמנים היא תפיסת עולם שלי הנשענת על עיון בתהליכים היסטוריים כמו:
1. לקראת שתי מלחמות העולם, התהליכים של ההיסטוריה המדינית בגרמניה מחד, ובאירופה מאידך, חתרו כולם להתנגשות אלימה בין גרמניה והארצות השכונות לגבולותיה.

2. התהליכים המדיניים באירופה מחד, ובמזרח-התיכון מאידך החל מאמצע המאה התשע-עשרה והמאה העשרים, חתרו כולם לחלוקת הלבנט למדינות ערביות ולמדינה יהודית. והם הושפעו מהמאמץ היהודי הגדול להקמת מדינה-יהודית. עם זאת, בשנת 1947 בשלה תחרות השפעה על המזרח התיכון בין הגוש המערבי והגוש הקומוניסטי, ותחרות זאת היא שקבעה את התוצאות.

3. התהליכים הפנימיים במצרים ובמדינת ישראל חתרו להסכם שלום בין המדינות. חתירה זאת הייתה כרוכה בתנאי שמצרים תקבל הזדמנות להגיע למשא-ומתן על שלום מתוך עמדה של כבוד הכרוך בהרגשה שהם ניצחו את ישראל בשדה הקרב.
הוויכוחים הרבים של עיתונאים, פוליטיקאים וחוקרי-היסטוריה על המחדלים שמדינת ישראל אשמה בהם ושהביאו להפסד בשדה הקרב הם "רוח-זועמת-בערמת אבק".
הסיבה: ההיסטוריה של הקיום הישראלי במזרח התיכון הצריכה ניצחון סמוי של מצרים, כשהמצרים יכולים לנכס לעצמם ניצחון מרשים על ישראל.
העובדה: הנזק של מצרים במלחמת יום הכיפורים עולה על הנזק שנגרם לה במלחמת ששת-הימים. מספר האבדות בשדה הקרב ומספר השבויים גדול יותר, והמצור על הארמיה השנייה שנשארה מכותרת על חצי-האי סיני היא מפלה בשדה הקרב. עיקר הנצחות של הצבא הישראלי זאת העובדה שבסערת הקרבות, ישראל פלשה לתוך מצרים והגיעה למרחק של מאה קילומטר מקהיר, ומי שביקש הפוגה בקרבות הייתה מצרים...
ההערכה שטכס "ברית-בין-הבתרים" היה מתוכנן מראש וכמוהו "טכס מתן-תורה" נשענת על העובדות:
1. אברהם קיבל הודעה על ירידת השבט העברי של יעקב מכנען למצרים למשך ארבע-מאות שנות עבדות, נמסרת לאברהם כאירוע שיתרחש לאחר מותו.

2. הגלות למצרים נוצרה כדי שצאצאי יצחק יקבלו חינוך-הישרדות ארוך שבסופו יצאו מעבדות לחירות, למען האנושות בעתיד.

3. הבורא יצר מצב שהדרך ממצרים לכנען תמשך ארבעים שנה. המטרה: הנחלת כנען במלחמה נגד יושביה, לא הייתה יכולה להתבצע עם עבדים משוחררים. העם היוצא ממצרים גידל דור חדש שלחופש-נולד, וצעיריו לומדו-מלחמה במשך ארבעים שנה. לא פלא שהם פלשו בהצלחה לכנען, השמידו את יושביה והתיישבו עליה לעולם.

4. הדור החדש של יוצאי מצריים חווה את טכס מתן תורה. רשמי הטכס הם נכס של שלושת הדתות המונותיאיסטיות כבר למעלה משלושת אלפי שנים והם יישארו כאלה לנצח.

מדוע מתן-התורה בסיני הייתה צריכה להינתן בדיוק בזמן המתאים:
1. התורה הייתה צריכה להימסר לעם (ולא לשבט), שנהנה מהנהגה טובה. הסיבה: כשהעם בדרך לעצמאות מלאה הוא זקוק למנהיגים צעירים שנושאים אידיאולוגיה מוסרית מעולה.

2. העם שיוצא ממצרים למדינה העברית, זקוק לחוקה שתאפשר לו להתפתח ולשרוד במקום הנורא שהוא ירש. הוא קיבל שטח אדמה צר וארוך. מצד מערב קיים ים קטן שלחופף כמה מדינות דלות קרקע חקלאית. ומצד מזרח כנען נמצאת מול אזור מדבריות. ידיעת ההסטוריה של המלחמות על כנען מלמדת שהמיקום האסטרטגי קשה, והוא מתאים רק לעם שיודע להגן על עצמו. מאז שחר ההיסטוריה כנען נמצאת בדיוק בין צפון גדול וחזק ובין הדרום המצרי הגדול והחזק. ויש בכנען שני נתיבי מעבר בין העולם הצפוני ובין העולם הדרומי.
הבחירה האלוקית בכנען עבור העם היהודי נבעה מהשיקול שהמיקום הגיאוגרפי איפשר לתורה היהודית להיות מוכרת לעמים שמסביבה, ולהשפיע על הקמת הדתות המונותיאיסטיות הקלות, כדי לדחוק החוצה את הדתות האליליות.
עובדה, הדתות ההודית, הסינית והיפנית שגם הן דתות מוסריות-אליליות, לא הגיעו כלל למזרח התיכון.

3. המיקום האסטרטגי כלל גם את כל הרוע האפשרי. כנען הייתה מדינת-מעבר שגירתה את תיאבון-הכיבוש של עמים רבים משחר-ההיסטוריה ועד היום הזה.

4. ההתפתחות ההיסטורית לקראת אנושות שמחזיקה "בספר-ההדרכה לאנושות שורדת", מילא את תפקידו ואכן שתי דתות אלליות יושבות על מוסר עשרת-הדיברות, ומהוות ביחד כמעט ממחצית יושבי-תבל, כפי שהמלאך ואלוקים מבשרים לאברהם, שרה והגר.

5. לו התורה הייתה ניתנת בזמן העבדות במצרים, היא לא הייתה נקלטת כי לעבדים לא הייתה מערכת שלטונית שתוכל לקבל ולהפעיל את החינוך הלאומי שטמון בתורה.

6. לו התורה הייתה ניתנת בתקופת שאול המלך, אין ספק שהמלך היה משתדל להסתיר אותה מהעם מפני שהתורה אינה מזכירה שלטון מלוכני.

מסקנה: זמן לא ארוך אחרי שהעם-העברי יצא ממצרים עם רכוש גדול מחד. ומאידך, עם מורל של עם-עבדים שחווה את המאבק לשחרור, את חציית ים סוף, ואת המן והשלו שהאלוקים עצמו נתן לו, והוא חווה את המנהיגות המדהימה של משה, הוזמן לחזות בטכס חד-פעמי של הר-אפוף אש ועשן, רעמים וברקים וקול מסתורי מדבר וכולם שומעים. כאשר משה מקדים ואת הטכס בהודעה על העומד להתרחש ואת העובדה שהעם עומד לקבל חוקה חדשה לדורי-דורות, במצב זה העם העברי קיבל את התורה במילים היסטוריות: "נעשה ונשמע". היינו: נבצע את הנדרש ונלמד את החוקים המושמעים לנו".
היסטורית, ההתחייבות לקיים את מצוות התורה על-ידי העם, מתקיימת על-ידי היהדות הדתית עד היום. מיום מתן התורה ועד היום, היהדות של כל הדורות לא פקפקה כלל באמת-התורה.

למעשה, המוסר של החברה האנושית מעוגן בעשרת-הדיברות ובחוקים אחרים שהאלוהים מצווה בתורה.
לעומת ההשפעה המוגבלת של מצוות התורה על הדתות הנוצרית והמוסלמית, המוסר היהודי מרחיק לכת: הוא מציית לשינויים ולתיקונים שהחכמים לדורותיהם ביצעו במסורת הישראלית-יהודית כדי לעשותה ל"תורת-חיים" שאפשר בהם לקיים את כל החוקים ללא פגיעה בתהליכים הבריאים והטובים של היהדות.
מיוחדות הניסיון שהאלוקים העמיד בו את אברהם בצווי העקדה
לאחר עיסוק בנושאים אחרים, פרק כב' חוזר לספר על המתרחש במשפחתו של אברהם. זה מתחיל בפסוק "התראה-מראש":

ספר בראשית פרק כב'
(א) וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו: "אַבְרָהָם". וַיֹּאמֶר: "הִנֵּנִי":
לקורא לראשונה את פסוק א' לעיל, הוא קורא שאלוקים ניסה את אברהם באופן פתאומי וללא התראה מוקדמת. הודעה לקורא שכאן מתחיל סיפור על ניסיון שהאלוקים ניסה את אברהם. אבל לקורא שהתורה היא בתחום ידיעתו, ההכרזה צריכה להיות מוזרה:
עלפי עקרונות הדת-היהודית האלוקים יודע מראש את כל העתיד, אם כך האלוקים עושה ניסוי שאת התוצאות שלו הוא יודע מראש...מוזר מאד.
אכן, מוזר. אבל נניח: אלוקים רוצה להביא לצאצאי אברהם ניסוי שישפיע עליהם כול עוד יהיו להם צאצאים עם פני האדמה.
אבל ישנה עוד אפשרות שנובעת מהתכונות שבהם האלוקים נחון. למשל: הוא מכיר את אברהם והוא בטוח מראש שאברהם יעמוד יפה בניסוי...
אולי. אבל הרי ברור לפי הנוסח, שרק הקורא יודע בדיעבד שמדובר בניסיון שבו אלוקים בוחן את אברהם, ובשעת הניסיון אברהם לא מקבל מידע מפי האל כי הציווי שהוא שהולך לקבל יהיה ניסוי שהוא בעצם מבחן אמינותו-הדתית של אברהם!
שאלה דידקטית של הכותב אל הקורא: "מדוע ההרצאה מביאה את השאלה המוזרה: "למה אלוקים מעמיד את אברהם בניסיון שהאל יודע תוצאותיו מראש?"
תשובה הגיונית שעשויה לבוא מקורא נבון: "אכן אלוקים יודע מראש שאברהם יעמוד בניסוי, ולכן הניסוי הוא לא של אברהם אלא של הדורות הבאים של אברהם".
הכותב מרוצה, הוא קיבל תשובה נבונה: "זה נכון. אלוקים מבצע ניסוי שהוא יודע מראש את תוצאותיו אבל הוא לא רוצה לבחון את מידת האימון של אברהם באל, אלה לבצע פעולה שתוצאותיה ישפיעו על האנושות לאלפי שנים ! ! !".
הרהור: האם כאשר אברהם מקבל את הציווי העקדה, הוא מבין מראש שהאל בוחן אותו, הוא שאינו מבין זאת מראש?
הבה וראה את ההמשך:

ספר בראשית פרק כב
(ב) וַיֹּאמֶר (אלוקים) קַח נָא אֶת בִּנְךָ, אֶת יְחִידְךָ, אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, אֶת יִצְחָק (!) וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ:
הצו ניתן. המשימה ברורה?
ספר בראשית פרק כב
(ג) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים:
לדעתי, הצו ברור ואברהם לא משתהה. לפניו דרך ארוכה להולכי-רגלי. הוא קם מוקדם בבוקר, חוטב עצים להעלאת קורבן, חובש את החמור עליו ירכב ולוקח שני נערים מהשבט כדי שיעזרו לו לבצע את המשימה.
הרהור: רגע, רגע, רגע, בשביל מה הוא צריך את החמור? את עצים הוא שם על גבו של יצחק, ובשום מקום לא נאמר שאברהם רוכב עליו... בשביל מה אברהם צריך חמור?
שני הפסוקים הבאים:
ספר בראשית פרק כב
(ד) בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק :
(ה) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם:
כאשר האב והבן הגיעו לקרבת מקום התפילה, הבן עדיין נושא את העצים על הגב, והחמור שבא לחינם, זוכה לשמירה של שני נערי ראש-השבט...
אה... הנה החמור חוזר לסיפור, ופתאום יש לו תפקיד... הוא צריך שהנערים ישמרו עליו. למה הוא לא לוקח מהם את החמור? "פן יחשבו הנערים שהעצים והאש נלקחו כדי להקריב את החמור לאלוקים".
להפרדה בין הנערים ואברהם עם בנו יש כמה משמעויות: לאברהם ברור שהוא הולך למפגש עם האלוקים. הוא לא יודע מה יהיה במפגש והוא סבור שאינו צריך עדים למפגש.
המשמעות השנייה נמצאת בהבטחה של אברהם לנערים שאחרי התפילה שלו, הוא חוזר עם יצחק וכולם יחזרו הביתה ביחד. לו אברהם לא היה בטוח שהוא חוזר עם יצחק הוא היה מסתפק הוראה להישאר עם החמור ולהמתין.
בעצם, בעיני הנערים זה צריך להיות משונה מאד, שלושה ימים, ארבע אנשים הולכים עם חמור כדי להגיע לאיזה שהוא מקום רחוק. יש מטען, אבל הוא לא על החמור אלא על הבן של בוס...
קורא יקר שים לב בקפדנות: לכאורה אברהם לוקח את יצחק כדי להקריבו כקורבן לאלוקים, אבל לנערים הוא מבטיח שיחזור עם יצחק לאחר שישתחוו...
עכשיו נעשה דילוג על המשך של המסע אל הר המוריה ופרשת העקדה והתגלות אלוקים כדי לעצור את העלאת הקורבן האנושי והחלפתו בקורבן איל שנאחז בסבך אבל אברהם לא ראה אותו כאשר הוא הגיע אל הר המוריה, בנה שם מזבח אבנים, ערך עליו את עצי הבעירה ועקד עליהם את בנו. בכל התהליך הארוך הזה הוא לא ראה שום אייל, אבל כאשר בנו שוחרר מלהיות הקורבן, פתאום הוא גילה איל מוכן לו עוד מימי בראשית (על-פי אגדה תלמודית).
גמרתי עם הציטוטים ועם סגנון בלשי. עכשיו אתרכז במטרה שלשמה התחלתי בעבודה זאת:
במשך אלפי שנים סיפור העקדה הוא חלק ממורשת צאצאי אברהם, יצחק ויעקב. אני מניח שמתקופת-האבות ועד חורבן-המקדש, במזרח התיכון הייתה מקובלת העלאת-קורבנות של בעלי-חיים ולפעמים של בני-אדם, ולכן סיפור העקדה לא עבר ביקורת ידועה כל שהיא, מפני שבסביבה שבה העמים השכנים (ולפעמים גם צאצאי העברים) הקריבו קורבנות לאלילים של העמים מסביב ובתנאים אלה הסיפור יכול להישמע כסיפור מיתולוגי של היהדות.
אבל בתקופה המודרנית נשאלת שאלה איזה מן אדם היה אברהם שהסכים לעלות את בנו לקורבן על מזבח, עצים ואש?
בזמננו בתקשורת-החזותית מופיעים כל מיני מראיינים משלנו שמנסים להביך את נאמני הדת היהודית בשאלות מוסר-חברתי, תוך גילוי בורות מחרידה בתוכנה האמיתי של התורה.
למעשה, אם אנו רוצים להבין באמת מה התורה מציגה לפנינו בסיפור העקדה, יש צורך להיכנס אל בין השורות ובין המילים והאותיות כדי לחשוף את המסתתר בקפלים של הסיפור המיוחד שלנו, שמופיע בספר-הספרים של האנושות כולה.
מבוא:
בשנים האחרונות קראתי וראיתי בטלוויזיה ראיונות שבהם המראיין מדבר עם מרואיין על האדם שמסתתר בתוך דמותו של אבינו אברהם-העברי. ככלל, המרואיין צריך להתמודד עם מראיין-וכחן שמשתדל לענות על שאלות-עצמו במקום המרואיין, או משתדל להעמיד את המרואיין במקום מגוחך. אבל יש גם מראיינים מעולים שמחפשים תשובה במגזרים שונים של היהדות.
בראיונות מסוג זה מוגדרת השאלה בעקביות אצל כל המראיינים:
"אברהם זוכה למפגש עם האלוקים, ובלי אקדמה האלוהים מצווה עליו ללכת לאזור ירושלים ולהעלות שם את יצחק לעולה. אברהם מציית בדייקנות. למה?, מה הוא מרגיש כאשר האלוקים מבקש ממנו להקריב את הבן שאמור להיות אב-המון גויים של השבט?".
אין צורך לנסות ולצטט את המרואיינים. אנחנו צריכים לתת את התשובה.

אפשר לנסות ולהעריך מכמה נקודות מוצא את האפשרויות למצבו הנפשי של אברהם בעומדו לפני המבחן הנורא:
א. אברהם המום. הוא בן מאה פלוס. למרות כל המגבלות הנעוצות בגילו וגיל אשתו, נולד הילד הנכסף. אברהם מאד מאוכזב מהצו האלוקי. הוא חושב שהאלוקים הגיע למסקנה שההבטחה לדורי דורות של צאצאים משבט אברהם-העברי, לא ניתנת להגשמה ומשום כך האל פותר את הבעיה על-ידי בקשה שיצחק יועלה לקורבן.

ב. אברהם הוא מאמין מוחלט בצדקתו של האלוקים והוא סומך עליו בעיניים עצומות. הוא לא נוטה לערער על דבר האלוקים. הוא לא מתווכח עם האלוקים ומשום כך הוא מפעיל את עצמו באופן אוטומטי לבצע את כל מה שנדרש לעשות.

ג. אברהם מאמין שאלוקים יעשה לו נס, ויצחק ישרוד את תהליך הקורבן מפני שהאלוקים הוא כל יכול.

ד. אברהם שוקל את הבקשה האלוקית ומחליט שאין בעיה, "אלוקים מבקש, אלוקים מקבל".

ה. אברהם זוכר שהאלוקים הבטיח לו כמה פעמים "כי ביצחק יקרא לך זרע", והוא בוטח בהשם שהוא לא יפר הבטחתו.
ניתוח האפשרויות:
א. אברהם איננו המום. הוא כבר עבר כמה הפתעות שכאלה:
(1) ספר בראשית פרק יב
(ג) (א) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ:
ומה עושה אברהם? הוא מופתע? הוא מתמרמר? הוא מתנגד? לא, הוא מדבצע"
(ד) (ה) וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן:
אברהם לא מופתע, התכנון לעלות לארץ כנען כבר היה ונדחה: הסיפור על הופעת עם-צאצאי אברהם, יצחק ויעקב לא מתחיל בפרשת "לֶךְ לְךָ" הוא מתחיל בסוף הפרשה הקודמת:
ספר בראשית פרק יא
(לא) וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם:

ב. ההפתעה השנייה:
ספר בראשית פרק טו
(יב) וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו:
(יג) וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה:
את ההפתעה השנייה אפשר להגדיר כ-"הלם": אברהם מתבקש מאלוקים להכין את טכס "ברית-בין-הבתרים" שבו ייחתם חוזה שהאלוקים מתחייב להוריש לצאצאי אברהם את ארץ-כנען.
והנה כאשר סוף-כל-סוף אלוקים מדבר, הוא מבשר שצאצאי אברהם יהיו עבדים בארץ נוכריה ארבע-מאות שנים...
אברהם שמע את הבשורה המרה. האם אברהם שאל? התווכח? עמד על המקח? לפי הכתוב אברהם לא הגיב על-כל אשר נאמר בברית-בין-הבתרים. אברהם היה מבוגר וחכם בזמן ההתרחשות ויתכן שהוא הבין שהדרך ליישוב ארץ כנען מחייב "תקופת הכשרה להיות עָם שיושב על אדמתו".
לעומת השתיקה שבה אברהם מקבל את תוכן "ברית-בין-הבתרים", הבה ונראה מה קרה כאשר בשיחת פנים-אל-פנים אלוקים אומר לאברהם כי הוא הולך להפוך את סדום:

ספר בראשית פרק יח
(כ) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד:
(כא) אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם לֹא אֵדָעָה:
(כב) וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי יְהֹוָה:
(כג) וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע(?):
אברהם מתמקח עם האלוקים(!) ומנסה למצוא דרך להציל את אנשי סדום.
(כד) אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ(?):
(כה) חָלִילָה לְּךָ מֵעֲשׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע(.) חָלִילָה לָּךְ, הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט(!): אברהם, עבד אלוקים מטיף מוסר לאדונו!

(כו) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם:
אברהם ממשיך במיקוח, הוא מבקש רחמים על סדום אם יש בהם ארבעים, שלושים, עשרים או עשרה צדיקים שבזכותם כל תושבי סדום ינצלו.
אלוקים מסכים להציל את סדום גם ימצאו שם עשרה צדיקים, ואז אברהם מבין שהאלוקים כבר בדק ומצא שבסדום אין אפילו צדיק אחד והפגישה אלוקים עם אברהם מסתיימת.
השיחה בין אלוקים ואברהם על מידת הרחמים על תושבי סדום מעידה שכאשר אברהם יודע שהאלוקים רוצה להעניש בני-אדם, הוא מוכן להתווכח ואפילו להטיף לבורא העולם.
אברהם מוכיח כי הוא עבד האל, אבל עם זכות ביקורת על הצדק האלוקי.
אברהם הוא "לא עבד-נרצע"! כאשר אלוקים חוזר ומבטיח לו שלמרות גילו הגבוה, הוא יביא לעולם ילד שירש את ארץ כנען, אברהם לא מתחבא תחת יראת האלוקים ושואל:

(1) ספר בראשית פרק טו
(ח) וַיֹּאמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה (?)
לדעתי בשאלה יש לפחות שמץ של חוצפה. בן-אדם, אלוקים מבטיח לך משהו ואתה מבקש התחייבותו לקיום ההבטחה?
אבל אלוקים לא נעלב והוא מעניק לאברהם את שבועת "ברית-בין-הבתרים".
ועכשיו ניגש לברר איזה מין אדם הוא האיש שלוקח את בנו כדי לעקוד אותו על מזבח לאלוקים?
1. האם אברהם מוכן בעיניים, מוח ולב סגורים, למלא כל הוראה של האלוקים?
לא. אברהם הוא רחמן מטבעו, הוא הוכיח את זה כאשר שרה רצתה לגרש את הגר וישמעאל וכאשר שמע על התוכנית להשמיד את סדום.
2. האם אברהם מפחד לקחת סיכונים?
לא. כאשר נודע לו שלוט בן-דודו, נלקח בשבי עם משפחתו ורכושו, הוא לקח את תשעים הלוחמים של השבט שלו ויצא להלחם במלכים שבאו מצפון ושדדו את סדום ותושביה. אברהם השיג את המלכים המנצחים, נלחם בהם ושחרר את כל שבויי סדום.
3. האם אברהם בטח בהבטחות של האלוקים, ומשום כך הסכים להתכונן לטכס העלאת קורבן?
כן. כאשר האלוקים נתן לאברהם הבטחה ברורה שצאצאיו מיצחק ירשו את ארץ-כנען, הוא לא ניסה למנוע את העתיד שלהם כעבדים במשך ארבע-מאות שנה, הוא לא התווכח על-כך. אלוקים מבטיח לו שאכן תהייה ירושה של כל ארץ כנען, אבל בארבעת הדורות הבאים מפני שהזמן לא מתאים לכך, ואברהם בוטח באל שאכן אי-אפשר להקדים את לוח-הזמנים.
4. האם אברהם חשב שהאלוקים לא יכול למלא את הבטחת ההורשה ולכן הוא רוצה להשמיד את יצחק?
לא. אברהם בטח בהבטחות של האלוקים והוא זכר את ההתחייבות הרב-פעמית שהיורש שלו יהיה רק יצחק בן-שרה.

נשאלת שאלה טבעית: מה חשב אברהם כאשר הוא השכים בבוקר, קיצץ עצי-בעירה, חבש את החמור, ויצא לדרך עם שני מלווים?
לפי כל החומר שמונח לפנינו אפשר להגיע למסקה:
א. אברהם אינו פחדן. כאשר הוא צריך לסכן משהו כדי להצליח, שום דבר לא עוצר בעדו.
ב. אברהם למד לדעת שהאלוקים המדבר אליו הוא אמיתי, הוא ישר, הוא יכול לעשות כל מה שהוא רוצה. הוא יודע לראות מחשבות האדם, הוא יכול לראות מי ישר ומי פושע, והוא יכול להפוך ארץ פורייה לשממה.
ג. אברהם בטח בהבטחות האלוקים בלי שום ספק.

ברגע שאברהם שמע שהאלוקים מבקש ממנו לקחת את בנו לארץ המוריה להעלות אותו שם כקורבן, אברהם היה סקרן לדעת את פשר הבקשה הזאת. הוא היה בטוח ללא צל של ספק שהאלוקים לא ירשה את מותו של יצחק, שהרי הוא כרת ברית עם אברהם שהבן הזה ייוולד למרות הגיל הגבוה של שני הוריו. האלוקים הבטיח חזור והבטח:
ספר בראשית פרק יז
(יח) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ:
ט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו:
לאברהם היה את הסבלנות והכוח לשחק את משחק העקדה כאשר אין כל סימן מוקדם שהאל עומד להתחרט ולוותר על הקורבן האנושי.
בהכנות המוקדמות של אברהם בשטח העקדה אנו יכולים להרגיש שאברהם מותח-את-הזמן כדי לראות מה האלוקים רוצה להשיג בבקשה המוזרה של המתת הצאצא היחיד שאמור לרשת את כנען. אבל גם לאלוקים יש סבלנות והוא מאפשר לאברהם לעשות את כל ההכנות הארוכות של: איסוף אבנים למזבח, בניית המזבח, עריכת העצים על המזבח, ועקדת הקורבן על העצים.
כל הזמן השקט השמימי שורר. רק כאשר המאכלת מתקרבת לגרונו של יצחק מלאך קורא מהשמים: "אל תיגע בנער ואל תעש לו מאומה".
קורא יקר, שים נא לב עד כמה סיפור העקדה הוא חשוב. שלושת-אלפים וחמש-מאות שנה כל-מי שקרא את ספר "בראשית" ולא דילג על הסיפור, אחד תהה: איך זה שהאבא הזקן היה כול לעקוד את בנו על מזבח ולהכין אותו לקורבן לאלוקים?
הנה למדנו שבעיון מדוקדק בכתוב, כל אחד יכול להגיע למסקנה שכאשר אתה מאמין באלוקים, אתה בוטח בו ללא כל גבול ואין ספק שבסוף לא תתאכזב .
סוף המאמר.
המחבר: יגאל בור
גבעון 28 צור-יגאל כוכב-יאיר
לטלפון 09-7733424




אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל