איך כתבתי על אבן?

על סנדוויצים, זקנה ומה שביניהם

"אסור לזרוק אוכל, את שומעת?"
כמה פעמים שמעתי את זה? עדיין איני יודעת לספור עד המספר הזה. דווקא ניסיתי, אבל כשאני מגיעה ל - 9999 אני לא זוכרת מה המספר הבא, וכל פעם כשאני שואלת את אבא , הוא עונה לי:
"כמה פעמים אני צריך להגיד לך? מה את לא יכולה לזכור מספר כזה פשוט?" ושוכח להגיד לי את המספר. אז, אני גם לא יכולה לספור כמה פעמים הוא ענה לי את התשובה הזאת.
אמא ניסתה לנחם אותי ואמרה:
" כשתגדלי ותעשי כסף, כבר תדעי בדיוק כמה זה 9999 ועוד 1. "
אני חושבת שיותר קל יהיה לי לא לעשות כל כך הרבה כסף כדי שלא אצטרך לענות על השאלה הזאת גם. אבל לא אמרתי לה את זה. לא רציתי להדאיג אותה, שאני גם לא יודעת "איך עושים כסף".
כשאני חושבת על זה, בא לי לבכות, כי אני מגלה שאני לא יודעת כל כך הרבה דברים.
מזל שאני כבר לומדת בכיתה א'. אבל גם לעלות לכיתה א' הייתה לי בעיה. הגננת, לא חשוב איך קוראים לה, כי זה לא יפה לרכל, אמרה לאימא, שאני לא יכולה לעלות לכיתה א' עם כל החברות שלי.
אימא התפלאה מאד כי היא חושבת שאני מאד חכמה, אז הגננת הסתכלה עלי, ואמרה, שאולי אני חכמה, אבל אני עדיין לא בשלה, וחוץ מזה אני רק בת חמש וחצי.
כשחזרנו הביתה, רצתי למקלחת והסתכלתי במראה, כדי לראות מה זה "לא בשלה".
דווקא הלחיים שלי היו אדומות ולא ירוקות. סתםםםםםםםם.. עבדתי עליכם. אני יודעת מה זה "לא בשלה" . אתם, יודעים מה זה? כי פתאום הבשלתי בבת אחת. עובדה שבסוף עליתי לכיתה א' עם כל החברות שלי.

... הכל התחיל מזה שלא אכלתי את הסנדוויץ שאמא הכינה לי לבית הספר. כבר היינו, נירה מיקי ואני בדרך הביתה, כשנזכרתי שגם היום לא אכלתי אותו. לפעמים אני רואה את יינטה בחוץ. זאת הזקנה עם הבגדים המלוכלכים והסנדלים, שעומדת ליד גדר ביה''ס בדיוק בסוף הלימודים.
היא עומדת כאילו מחכה לאיזה ילד. הילדים אומרים שהיא טרלללה, ולועגים לה שיש לה שש אצבעות ברגליים. פעם כשלא אכלתי את הסנדוויץ שמתי אותו על אבן שהייתה תקועה על הגדר. כשהתרחקתי, יינטה ניגשה, ולקחה אותו.. פתחה את נייר העטיפה, הסתכלה עליו, רחרחה קצת ואז נגסה בו ולעסה לאט בעיניים עצומות. אלה היו שתי פרוסות לחם לבן ורך מרוח בשכבה עבה של חמאה כדי ש"תשמיני קצת".. כך תמיד היו אומרים לי לפני שהגישו לי את האוכל.
מאז, כל פעם שנשאר לי סנדוויץ' הייתי משאירה אותו ליינטה על הגדר "שתשמין קצת"..
היום היא לא הגיעה, והסנדוויץ' עדיין בתיק... ואמא שוב תגיד: "כמה פעמים אני צריכה להגיד לך שאוכל לא זורקים?" בעוד אני מנסה להיזכר כמה זה 9999 ועוד 1 ..כשאימא תגלה אותו בתיק,.. שמעתי ליד שיח הביגונוויליה הסגול בחצר הסמוכה, בדרך חזרה מבי''הס, יללת גור חתולים.
- "שמעתם?" שאלתי את נירה ומיקי.
- " שמענו מה"?
- "את היללה"
- "איזו יללה?"
- "של גור, תקשיבו הנה עוד פעם".

הפעם גם הן שמעו.
"הוא בטח רעב", אמרתי.
" אני שמחה ששכחתי לאכול אותו." הוספתי.
-"לאכול את מי? " שאלה מיקי, שדעתה הייתה מרוכזת בפלסטלינה שבידיה. תמיד הידיים שלה היו עסוקות במשהו.
- "לא את מי, את מה, את הסנדוויץ' שלי"
- "אה"..

לא פשוט היה לפתות את גור החתולים להתקרב אלינו ולאכול מהסנדוויץ', גם לא פשוט היה להגיע אליו. הוא עמד רועד על רגליו, למרות החום, ומילל נואשות בתוך סבך השיח הקוצני. עברה שעה ארוכה. נירה הייתה כבר שרוטה לחלוטין בעקבות ניסיונותיה להיכנס לסבך..
אני הייתי עסוקה במשהו אחר, הייתי צריכה "פיפי" בדחיפות. רק מיקי בסבלנות ובעקשנות שלה הצליחה להגיע אליו להושיט יד עם חתיכת חמאה מרוחה ולהשוויץ שהוא מלקק לה את האצבע.
"יוהו, איזו לשון חדה. כמו סכין" אתן חייבות לנסות, אמרה.
בעוד נירה הייתה עסוקה בלמרוח רוק על אצבעה ובעזרתה למרוח אותו על השריטות המאדימות, ומיקי הצטחקקה לה עם הגור, אני התיישבתי לי על אבן, מתאפקת בכל כוחי לא להשתין בתחתונים,
..וזה הגיע.. סוף היכולת שלי להתאפק. הספקתי רק להסתיר את אבן מושבי עם החצאית שלי, והשתנתי בתחתונים.... אהההההההההה.... חמימות נעימה פשטה בכל גופי.....
המשכתי לשבת. כאילו דבר לא קרה.

... מרחוק ראיתי את אמא של מיקי באה לחפש אחרינו. קמתי מהר למראה פניה המודאגות של מיקי למראה אמה, כשמאחורי שמעתי את נירה פורצת בצחוק מתגלגל.
- "מה זה?! עשית פיפי בתחתונים?"
- "לא"! שיקרתי. לא הבנתי איך היא גילתה מה קרה לי תחת החצאית.
- "תסתכלי על האבן שישבת עליה, היא כולה רטובה."
כל כך התביישתי, אולי לזה התכוונה הגננת כשאמרה, שאני עדיין לא בשלה?
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל