אבד עליהם הכלח - המעבר האכזרי מנכס לנטל

כמעט מיליון איש ואישה מהווים כיום את בני הגיל המבוגר, כלומר מעל גיל 65. המאמר סוקר את הפיחות הדרמטי במעמדם בחברה הישראלית של ימינו. הם הפכו שקופים, לא נחשבים, מהווים נטל כלכלי. מבט מנקודת מבט קשישה ועצובה.

אבד עליהם הכלח או המעבר האכזרי מ'נכס' ל'נטל' /אברהם אלון
זמן, החיים והמוות/ גבריאל רעם, 4/10/15
"הזמן של ההיריון עובר לאט
זמן הינקות מהר יותר
זמן הנעורים עוד יותר מהר
זמן הצעירים ממהר עוד
זמן הבגרות מהיר עד למאוד
זמן הזיקנה עובר במהירות הרבה ביותר.
המת כאילו נזרק מחוץ לממד הזמן.
אדם שמת אתמול כאילו מת 1000 שנה
בעצם למוות אין זמן
הנה רק אתמול מת האדם וכבר עברו מיליון שנה
למת, דקה אחת זה מיליון שנה."
ואני מוסיף: גם הזקן נזרק מחוץ לממד הזמן. 75 או 80 שנה הן הזמן שלוקח לו לאדם לעבור מיישות לשקיפות, בה ישהה שנים אחדות עד כלותו מן העולם.
דקות, אולי ימים ולעיתים שבועות עוד תהלך דמותו בזיכרונם של מקורביו עד שתימוג כליל וישתכח גם העוול הכבד שעשו לו בימי קשישותו, עת היה ולא היה, מעין נוכח/נפקד במעמד תושב ארעי.
המרוץ המטורף הזה של העולם בן זמננו אינו מתאים עוד להולכים לאט. הטכנולוגיה המתוחכמת היא מהם והלאה, מכניסה אותם לחרדות, לאי שקט, לבושה המביאה את דבר קלונם ברבים.
אפשר לקרוא להם "מי שהיו – ואינם" אחרי שסיימו למלא את תפקידם בנתיב החברתי, הכלכלי, הפוליטי, המשפחתי, ומה לא, מתאיידת נוכחותם בהדרגה עד להגיעה לרמת שקיפות טוטאלית. או אז רואים דרכם אבל אין רואים אותם. מדברים עליהם בגוף שלישי, מדברים בשמם אצל הרופא, דוחקים אותם מהתורים בחנות, בבית המרקחת, בהמתנה לרופא, מגחכים את דמותם ומלעיגים עליהם בהנחה שממילא לא יבינו כי מדובר בהם.
זהו עולם זר ומוזר עבורם, מביש ומייאש כאחד, כאשר כבודם נרמס בראש חוצות וקלונם תלוי על דגליה של החברה המודרנית, הפתוחה, התוססת, הדוהרת קדימה.
פעם, בעולם האתמול שלהם, הם היו 'הקהילה הגאה'. פורצי דרך, מבקיעי מחסומים, מתווי כיוון, מעצבי הווי חיים, מפיחי רוח החזון והאמונה, לוחמי השוויון והצדק. כל אלה חלפו מן העולם והיו לעפר ואפר.
כמו ברווז צולע בגיגית לוהטת הם מדדים את דרכם בישורת האחרונה, משתרכים מאחור על מקלותיהם, הליכוניהם וכסאות הגלגלים שלהם. זיכרונם ההולך והופך קלוש עוזר להם בלי משים לשכוח את העלבונות, הביזוי, ההתעלמות, ההתעמרות.
הם חווים את חוסר הסבלנות הקיצוני בעת שיפנו בשאלה או בבקשה, את ההערות הסרקסטיות לגבי שיחם, זיכרונם, שמיעתם, נהיגתם, דרך התנהלותם במרחב הציבורי.
הם נתונים בלפיתה הכואבת בין קצבת הזקנה העלובה שלא עודכנה כבר שנים לבין היוקר המאמיר של תרופות ומוצרי מזון בסיסיים וחייבים להחליט: אוכל או תרופות, כאילו חרב דמוקלס הוצבה מעל ראשיהם.
לעיתים הופכים הם מחפצי חיים לחפצי מוות בעת שיאבדו צלם אנוש או יתהפכו על משכבם בייסורי מכאוביהם, ולא פעם בבדידות מוחלטת.
וכבר נאמר במקורותינו:
" מי האיש החפץ חיים,
אוהב ימים
אוהב ימים לראות טוב..."
האם נותר מאן דהוא שיפיח רוח בגחלת החמלה ההיא, שמהבהבת כאן היום בקול לחישה רפה וקרוב קיצה להיעלם? האם יעז מישהו להילחם על כבודם האבוד? האם יגיע אי פעם היום שהחברה תראה בהם שוב 'נכס': אנושי, חברתי, לאומי?



אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל