שלא תגידי שלא הזהרתי אותך

על הגבר, על האישה ועל מה שלא קיים ביניהם...

שלא תגידי שלא הזהרתי אותך

כל השבוע ירד גשם חזק, אבל בשבת הוא הפסיק. השמש הציצה אלי מדי פעם מבין העננים. בהתחלה חשבתי לשחק איתה מחבואים, אבל מהר מאד העננים התעופפו להם כמו עפיפונים.
"שבת יפה" אמר אבא והוציא את הווספה עם ה"סירה" מתחת לברזנט.
"שתתייבש קצת" הוסיף. אבא הוציא את ארגז הכלים ומגבת והתחיל להתעסק עם הווספה. ארגז הכלים נשאר כרגיל סגור, אלא אם כן דודי יהודה מגיע. .. אבל את הוספה הוא ייבש..
אמא הציצה מהחלון ואמרה, שאם היה מטפל בה כמו שהוא מטפל בווספה, היא לא הייתה מתלוננת. נו טוב, האמת, שאמא לא אמרה את זה, אלא אני חשבתי את זה לעצמי. קנאתי בווספה. רציתי שאבא יבלה איתי ולא איתה... ובדיוק כשרציתי להגיד לו את זה, הגיע יהודה אח של אבא בווספה שלו, כשיגאל בן דודי יושב מאחוריו.
יגאל ירד מהווספה והתמתח.
"יו כמה גבהת, מה זה? רק שבוע לא ראיתי אותך" אמר אבא. יגאל לא ענה וגם לא ידע בדיוק מה לעשות עם הידיים שלו. הוא באמת גבה, וכשהתקרב אלינו שמתי לב שמתחיל לצמוח לו שפם.
"שלום יגאל" אמרתי.
"שלום תינוקת" ענה. הוא ידע, שזה מרגיז אותי, שהוא קורא לי ככה. נשמתי עמוק ואמרתי לעצמי, שהפעם לא אראה לו, שזה מרגיז אותי. יהודה ואבא נכנסו הביתה ויהודה ניגש לווספה של אבא.
"אבא שלי נותן לי לנהוג בווספה בשדות" אמר.
לא האמנתי לו. יהודה לא יעשה דברים כאלה.
נזכרתי, שפעם כשנסעתי איתו באוטובוס והנהג שאל אותי בת כמה אני, אמרתי "ארבע וחצי" כמו שאמא אמרה לי להגיד, כדי לא לשלם כרטיס, אבל יהודה בפנים רציניות תיקן אותי ואמר שאני כבר בת חמש, ושילם כרטיס נוסף.
מצד אחד שמחתי, שכולם שמעו שאני כבר בת חמש, אבל מצד שני התביישתי, כי הם חשבו שאני לא יודעת בת כמה אני.
" אני גם יודע לנהוג בווספה עם סירה" הוסיף יגאל. שוב לא האמנתי לו, ובדיוק כשרציתי להגיד לו, שהוא ממש שקרן, הוא שאל אותי:
" את רוצה שאקח אותך סיבוב בוספה של אבא שלך?" הפסקתי לנשום.
"בווספה של אבא שלי"? חזרתי אחריו בלי נשימה.
"כן, אמרתי לך, שאני יודע לנהוג בווספה עם סירה. תינוקת"!? אמר ונחר בבוז,
"את רוצה לבוא או לא"? שאל וליטף בחמדנות את המפתח שהיה תקוע במקומו.בקושי הצלחתי להמשיך לנשום.
"בטח" עניתי, אבל באמת רציתי להגיד לו:
" אתה יודע מה אבא שלי יעשה לך אם תיגע לו בווספה המפונקת שלו" ?
לפני שהספקתי לחשוב, יגאל התחיל לדחוף את הווספה מחוץ לחצר דרך השער האחורי. כשהיגיע לכביש התיישב על המושב ואמר לי להיכנס לסירה. נכנסתי לסירה לאט קפואה מפחד.
"נו.........." זרז אותי . יגאל התניע את הווספה והתחיל לעלות במעלה הגבעה.
ואז מעבר לגבעה בירידה, יגאל הגביר מהירות, צווח וילל משמחה. הסתכלתי עליו, מעולם לא ראיתי אותו מאושר כל כך. יפה כל כך.
פתאום, הוספה עלתה על אבן שהייתה בשולי הכביש, נשמעה מכה חדה - והסירה נותקה מהווספה...
הסירה המשיכה לקרטע על גלגל אחד כמשוגעת ולדהור בירידה בלי שליטה כמו נצח .
צווחתי בכל כוחי מתחרה בקול חריקת וחריצת היצול בכביש. ניסיתי לקום ולקפוץ , אבל, הרגליים שלי לא נשמעו לי, והסירה בטירופה נטתה על צידה, פגעה בערימת חול והתהפכה בדיוק עליה.
יותר משפחדתי למראה הדם שנזל מפני, פחדתי מאבא ויהודה, שראיתי דוהרים לעברי במורד הגבעה .. יותר לא זכרתי, התעלפתי מפחד.
"יגאל עוד המשיך זמן רב לנסוע ולא הרגיש כלל בחסרונך..." סיפר לי אבא בפעם המאה בזעם ועלבון את המשך האירוע, ולא נירגע.

"יגאל עוד המשיך זמן רב לנסוע ולא הרגיש כלל בחסרונה... " סיפר אבא גם לכלתו של יגאל ביום כלולותיהם...
" שלא תגידי בעוד כמה שנים שלא הזהרתי אותך"...
 
תמונה: Lars-Göran Lindgren Sweden

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל