אברהם אבינו בהיסטוריה היהודית מעקדת-יצחק ועד היום.

הַחֵלֶק הַשְּׁלִישִׁי שֶׁל הַמַּאֲמָר עוֹסֵק בַּמֵּידָע שֶׁהַתּוֹרָה מְבִיאָה לָּנוּ בֵּין הַשּׁוּרוֹת עַל הַיְּחָסִים בְּתוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, עַל הַסִּבּוֹת שֶׁאַבְרָהָם נִצְטַוֶּה לְהָבִיא אֶת יִצְחַק לַאֲתַר הַר הַמּוֹרִיָה בַּתּוֹאֲנָה שֶׁשָּׁם הוּא יַעֲלֶה כַּקָּרְבָּן, וְעַד לַקֹּר הָרוּחַ שֶׁל אַבְרָהָם לעקדה.

אברהם אבינו בהיסטוריה היהודית מעקדת-יצחק ועד היום.
חלק ג' מתוך שלושה חלקים
המחבר: יגאל בור
הַחֵלֶק הַשְּׁלִישִׁי שֶׁל הַמַּאֲמָר עוֹסֵק בַּמֵּידָע שֶׁהַתּוֹרָה מְבִיאָה לָּנוּ בֵּין הַשּׁוּרוֹת עַל הַיְּחָסִים בְּתוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, עַל הַסִּבּוֹת שֶׁאַבְרָהָם נִצְטַוֶּה לְהָבִיא אֶת יִצְחַק לַאֲתַר הַר הַמּוֹרִיָה בַּתּוֹאֲנָה שֶׁשָּׁם הוּא יַעֲלֶה כַּקָּרְבָּן, וְעַד לַקֹּר הָרוּחַ שֶׁל אַבְרָהָם בְּצֵאתוֹ אַל טֵכֵּס עָקֵדַתוֹ שֶׁל בָּנוּ הָאָהוּב.
צִוּוּי הָעֲקֵדָה, נִסּוּי יִחוּדוּ שֶׁל אַבְרָהָם עַל-יְדֵי הַאֵל
מבוא: לְאַחֵר שֶׁהֵבֵאנוּ אֶת תַּקְצִיר תּוֹלְדוֹת הָאֻמָּה הַיְּהוּדִית מִצֵּאת אַבְרָם וּמִשְׁפַּחְתּוֹ לְאֶרֶץ כְּנַעַן וְעַד לְהַגָּעַת הַעָם הַיּוֹצֵא מִמִּצְרַיִם לְשַׁעֲרֵי כְּנַעַן, נַעֲסֹק בַּכַּמָּה פַּרְשִׁיּוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהֵן הַשְׁפָּעָה הִיסְטוֹרִית עַד הַיּוֹם הַזֶּה.
אנו חוזרים לספר בראשית בפרקים העוסקים בתולדות אבינו יצחק.
סיפורו האישי של אברה-אבינו בספר בראשית מתחיל בפרקים טו', טז', בנקודה זאת נציין כי לאחר עיסוק בנושאים אחרים, פרק כב' חוזר לספר על המתרחש במשפחתו של אברהם. בנקודה זאת מתחילה ההיסטוריה האמיתית של הקשר הנצחי בין האלוקים,
העם היהודי וארץ ישראל.
זה מתחיל בפסוק המכיל "התראה-מראש":
ספר בראשית פרק כב'
(א) וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו: "אַבְרָהָם". וַיֹּאמֶר: "הִנֵּנִי":
הקורא לראשונה את פסוק א' לעיל, מבין שאלוקים ניסה את אברהם באופן פתאומי ללא התראה מוקדמת.
בו-זמנית, ההודעה פונה גם לקורא: "קורא יקר, כאן מתחיל הסיפור על ניסיון שהאלוקים ניסה את אברהם".
אבל לקורא שהתורה היא בתחום ידיעתו, ההכרזה צריכה להיות מוזרה:
על-פי עקרונות הדת-היהודית "האלוקים יודע מראש את כל העתיד."
אם כך "האלוקים עושה ניסוי שאת התוצאות שלו הוא יודע מראש..." מוזר מאד.
אכן, מוזר. אבל מותר להניח: אלוקים רוצה להביא לצאצאי אברהם אירוע שישפיע עליהם כל-עוד יהיו להם צאצאים עם פני האדמה.
אבל ישנה עוד אפשרות שנובעת מהתכונות שבהם האלוקים נחון: הוא מכיר את אברהם והוא בטוח מראש שאברהם יעמוד יפה בניסוי...
אולי. אבל הרי ברור לפי הנוסח, שרק הקורא יודע בדיעבד שמדובר בניסיון שבו אלוקים בוחן את אברהם, ובשעת הניסיון אברהם לא מקבל מידע מפי האל כי הציווי שהוא שהולך לקבל יהיה ניסוי שהוא בעצם מבחן אמינותו-הדתית של אברהם!
שאלה דידקטית של הכותב אל הקורא: "מדוע ההרצאה מביאה את השאלה המוזרה:
"למה אלוקים מעמיד את אברהם בניסיון שהאל יודע תוצאותיו מראש?"
תשובה הגיונית שעשויה לבוא מקורא נבון:
"אכן אלוקים יודע מראש שאברהם יעמוד בניסוי, ולכן הניסוי הוא לא של אברהם אלא לקח חשוב אל הדורות הבאים של צאצאי אברהם".
השואל מְרֻצֶּה: הוא קיבל תשובה נבונה:
הרהור: האם כאשר אברהם מקבל את הציווי העקדה, הוא מבין מראש שהאל בוחן אותו, הוא שאינו מבין זאת מראש?
הבה ונראה את ההמשך:

ספר בראשית פרק כב
(א) וַיֹּאמֶר (אלוקים) קַח נָא אֶת בִּנְךָ, אֶת יְחִידְךָ, אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, אֶת יִצְחָק (! ) וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ:
הצו ניתן. המשימה ברורה?
ספר בראשית פרק כב
כן, המשימה ברורה והנכונות במקומה:
(ב) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים:

שלושת הפסוקים הבאים:
ספר בראשית פרק כב
(ד) בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק :
(ה) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם (!!!)
(ו) וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו:
הצו האלוקי ברור ואברהם לא משתהה. לפניו דרך ארוכה להולכי-רגלי. הוא קם מוקדם בבוקר, חוטב עצים להעלאת קורבן, חובש את החמור ולוקח שני נערים מהשבט כדי שיעזרו לו לבצע את המשימה. אבל למה בקצה הדרך אברהם מוותר על החמור?. למה הוא מטעין את עצי הבעירה על גב בנו ומשאיר את החמור עם נערי הליווי?.
הרהור:, בשביל מה הוא היה צריך את החמור? את עצים הוא שם על גבו של יצחק, ובשום מקום לא נאמר שאברהם רוכב עליו... בשביל מה אברהם צריך חמור?
כאשר האב והבן הגיעו לקרבת מקום התפילה, הבן נושא את העצים על הגב והחמור שבא לחינם, זוכה לשמירה של שני נערי ראש-השבט...
אה... הנה החמור חוזר לסיפור, ופתאום יש לו תפקיד... הוא צריך שהנערים ישמרו עליו. למה הוא לא לוקח מהם את החמור? "פן יחשבו הנערים שהעצים והאש נלקחו כדי להקריב את החמור לאלוקים" אם ככה אז למה באמת צריך את החמור?
פשוט:
להפרדה בין הנערים ולאברהם עם בנו יש כמה משמעויות:
האחת: לאברהם ברור שהוא הולך למפגש עם האלוקים. הוא לא בטוח את אשר יתרחש במפגש והוא סבור שאינו צריך עדים למפגש.
המשמעות השנייה: נמצאת בהבטחה של אברהם לנערים שאחרי התפילה שלו, הוא חוזר עם יצחק וכולם יחזרו הביתה ביחד. לו אברהם לא היה בטוח שהוא חוזר עם יצחק הוא היה מסתפק הוראה להישאר עם החמור ולהמתין.
בעצם, בעיני הנערים זה צריך להיות משונה מאד, ארבע אנשים הולכים שלושה ימים עם חמור אחד, כדי להגיע לאיזה שהוא מקום רחוק. יש מטען, אבל הוא לא על החמור אלא על הבן של בוס...
קורא יקר: לכאורה אברהם לוקח את יצחק כדי להקריבו כקורבן לאלוקים, אבל לנערים הוא מבטיח שיחזור עם יצחק לאחר שישתחוו...
הסיפור הקטן על שלושה נערים וחמור המלווים את ראש-השבט ובנו נראה מסובך ומפותל כאשר שמים לב רק לפשט. אבל באמת נראה שהדמויות הנלוות והבהמה הם העדים שאברהם הבין מראש שציווי העקדה לא יגמר באופן טרגי.
לכולנו ידוע מה היה בסופו של המסע אל הר המוריה: פרשת העקדה, התגלות אלוקים כדי לעצור את העלאת הקורבן האנושי והחלפתו בקורבן איל שנאחז בסבך.
קירוב של הסכין לראשו של יצחק אינו מתרחש בחיפזון כאשר האב והבן מגיעים להר המוריה. כאשר אברהם ויצחק בנו הגיעו לראש הר המוריה, אברהם חיפש בשטח אבנים מתאימות למזבח, נשא אותם אחד אחד למקום שבחר, ושם הוא בנה מזבח-אבנים. אחר-כך הוא לקח את העצים וערך אותם על המזבח, ולבסוף הוא עקד עלו את בנו. בכל התהליך הארוך הזה הוא לא ראה שום אייל, אבל כאשר בנו שוחרר מלהיות הקורבן, פתאום הוא גילה איל המוכן לו עוד מימי בראשית
כל השאר, ידוע.

גמרתי עם הציטוטים ועם סגנון בלשי. עכשיו אתרכז במטרה שלשמה התחלתי בעבודה זאת:
במשך אלפי שנים סיפור העקדה הוא חלק ממורשת צאצאי אברהם, יצחק ויעקב. מתקופת-האבות ועד חורבן-המקדש, במזרח-התיכון הייתה מקובלת העלאת-קורבנות של בעלי-חיים ולפעמים של בני-אדם, ולכן סיפור העקדה לא עבר ביקורת רצינית. הרי בסביבה שבה העמים השכנים (ולפעמים גם צאצאי העברים) הקריבו קורבנות לאלילים של כל העמים שמסביב. בתנאים אלה הסיפור שלנו יכול להישמע כאילו הוא רק סיפור מיתולוגי של היהדות.
אֲבָל בַּתְּקוּפָה הַמּוֹדֶרְנִית, בַּצִּבּוּר הָרָחָב נִשְׁאַלְתְּ שְׁאֵלָה: "אֵיזֶה מַן אָדָם הָיָה אַבְרָהָם שֶׁהִסְכִּים לַעֲלוֹת אֶת בְנוֹ לַקָּרְבָּן עַל מִזְבֵּחַ, עֵצִים וָאֵשׁ?"
בזמננו בתקשורת-החזותית מופיעים כל מיני מראיינים משלנו שמנסים להביך את נאמני הדת היהודית בשאלות מוסר-חברתי, תוך גילוי בורות מחרידה בתוכנה האמיתי של התורה.
לְמַעֲשֶׂה, אִם אָנוּ רוֹצִים לְהָבִין בָּאֱמֶת מָּה הַתּוֹרָה מַצִּיגָה לְפָנֵינוּ בַּסִּפּוּר הָעֲקֵדָה, יֵשׁ צוֹרֵךְ לְהִכָּנֵס אֶל בֵּין הַשּׁוּרוֹת וּבֵין הַמִּלִּים וְהָאוֹתִיּוֹת כְּדֵי לַחֲשֹׂף אֶת הַמִּסְתַּתֵּר בַּקְּפָלִים שֶׁל הַסִּפּוּר הַמְּיֻחָד שֶׁלָּנוּ, שֶׁמּוֹפִיעַ בַּסֵּפֶר-הַסְּפָרִים שֶׁל הָאֱנוֹשׁוּת כֻּלָּהּ.

ניתוח מעמיק בתוכן הכתוב על אירוע עקדת-יצחק
מָבוֹא:
מִדֵּי שָׁנָה בִּסְמִיכוּת לְחַגֵי תַּשְׁרִי, נוֹשֵׂא אֵרוּעַ "עֲקֵדַת-יִצְחַק" עוֹלֶה בְּכָל סוּגֵי הַתִּקְשׁורֶת שֶׁטּוֹרְחִים לִמְצֹא מְרֻאֲיָנִים שֶׁיַּעֲנוּ עַל הַשְּׁאֵלָה:
"אַבְרָהָם זוֹכֶה לְמִפְגָּשׁ עִם הָאֱלֹקִים, וּבְלִי הקְדָּמָה הָאֱלֹהִים מְצַוֶּה עָלָיו לָלֶכֶת לֶאֱזֹר הַר-הַמּוֹרִיָה וּלְהַעֲלוֹת שָׂם אֶת יִצְחַק לְעוֹלָה. אַבְרָהָם מְצַיֵּת בְּדַיְקָנוּת. לָמָּה? מָּה הוּא מַרְגִּישׁ כַאֲשֶׁר הָאֱלֹקִים מְבַקֵּשׁ מִמֶּנוּ לְהַקְרִיב אֶת הַבֵּן שֶׁאָמוּר לִהְיוֹת אָב-הָמוֹן גּוֹיִים שֶׁל הַשֵּׁבֶט?".

כָּאן, בִּמְקוֹם אַבְרָהָם אָבִינוּ, אֲנָחְנוּ צְרִיכִים לָתֵת אֶת הַתְּשׁוּבָה:

אפשר לנסות ולהעריך מכמה נקודות מוצא את האפשרויות למצבו הנפשי של אברהם בעומדו לפני המבחן הנורא:
לפנינו מספר אפשרויות:
א. אַבְרָהָם הָמוּם. הוּא בֵּן מֵאָה פְּלוּס. לַמְרוֹת כָּל הַמִּגְבָּלוֹת הַנְּעוּצוֹת בְּגִילוֹ וְגִיל אִשְׁתּוֹ, נוֹלָד הַיֶּלֶד הַנִכְסַף. עַכְשָׁו, כַּאֲשֶׁר הַתִּינוֹק כִּמְעַט גֶּבֶר, אַבְרָהָם מְּאֹד מְאֻכְזָב מֵהַצַּו הָאֱלוֹקִי. הוּא חוֹשֵׁשׁ שֶׁהָאֱלֹקִים הִגִּיעַ לַמַּסְקָנָה שֶׁהַהַבְטָחָה לְדוֹרֵי-דּוֹרוֹת שֶׁל צֶאֱצָאִים מִשֵּׁבֶט אַבְרָהָם-הָעִבְרִי, לֹא נִתֶּנֶת לְהַגְשָׁמָה וּמִשּׁוּם כָּךְ הַאֵל פּוֹתֵר אֶת הַבְּעָיָה עַל-יְדֵי הוֹרָאָה שֶׁיִּצְחַק יוֹעַלֶה לְקֹרְבָּן.

ב. אַבְרָהָם מַאֲמִין מֻחְלָט בְּצִדְקָתוֹ שֶׁל הָאֱלֹקִים וְהוּא סוֹמֵךְ עָלָיו בָּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת. הוּא לֹא נוֹטֶה לְעַרְעֵר עַל דְבַר הָאֱלֹקִים. הוּא לּא מִתְוַכֵּחַ עִם הָאֱלֹקִים וּמִשּׁוּם כָּךְ הוּא מַפְעִיל אֶת עָצְמוֹ בָּאֹפֶן אוֹטוֹמָטִי לְבַצֵּעַ אֶת כָּל מֶה שֶׁנִּדְרַשׁ לַעֲשׂוֹת.

ג. אַבְרָהָם מַאֲמִין שֶׁאֱלֹקִים יַעֲשֶׂה לוֹ נֵס. הוא מאמין שהאלוקים רציני בדרישתו, והוא מקווה שֵיִצְחַק יִשְׂרֹד אֶת תַּהֲלִיךְ הַקָּרְבָּן מִפְּנֵי שֶׁהָאֱלֹקִים הוּא כָּל-יָכוֹל.

ד. אַבְרָהָם שׁוֹקֵל אֶת הַבַּקָּשָׁה הָאֱלֹקִית וּמַחְלִיט שֶׁאֵין בְּעָיָה, "אֱלֹקִים מְבַקֵּשׁ, אֱלֹקִים מְקַבֵּל".

אבל הכתוב מביא רמזים רבים שלא היה מקום לחשוש לחייו של יצחק.

ה. אַבְרָהָם זוֹכֵר שֶׁהָאֱלֹקִים הִבְטִיחַ לוֹ כַּמֶּה פְּעָמִים "כִי בְּיִצְחָק יִקְרָא לֵךָ זָרַע", וְהוּא בּוֹטֵחַ בְּהַשֵׁם שֶׁהוּא לֹא יָפֵר הַבְטָחָתוֹ.
ניתוח האפשרויות:
אברהם איננו המום. הוא כבר עבר כמה הפתעות שכאלה:
א.הההפתעה הראשונה:
(1) ספר בראשית פרק יב
(א) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ:
ומה עושה אברהם? הוא מופתע? הוא מתמרמר? הוא מתנגד? לא, הוּא מְבַצֵּעַ"
(ה) וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן:
אברהם לא מופתע, בעבר, הוא כבר התכונן לעלות לארץ כנען והמסע נדחה: צריך לזכור שהסיפור על הוֹפַעַתְּ עַם-צֶאֱצָאֵי אַבְרָהָם, יִצְחַק וְיַעֲקֹב לא מתחיל בפרשת "לֶךְ לְךָ" הוא מתחיל בסוף הפרשה הקודמת:
ספר בראשית פרק יא
(לא) וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם:

ב. ההפתעה השנייה:
ספר בראשית פרק טו
(יב) וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו:
(יג) וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה:
את ההפתעה השנייה אפשר להגדיר כ-"הלם": אברהם מתבקש מאלוקים להכין את טכס "ברית-בין-הבתרים" שבו ייחתם חוזה שהאלוקים מתחייב להוריש לצאצאי אברהם את ארץ-כנען.
והנה כאשר סוף-כל-סוף אלוקים מדבר, בלי כל הקדמות שהן, הוא מבשר לאברהם שצאצאיו יהיו עבדים בארץ נוכריה ארבע-מאות שנים...
אברהם שמע את הבשורה המרה. האם אברהם שאל למה? האם התווכח? או עמד על המקח?
לְפִי הַכָּתוּב אַבְרָהָם לֹא הֵגִיב עַל-כֹּל אֲשֶׁר נֶאֱמַר "בַּבְּרִית-בֵּין-הַבְּתָרִים". אַבְרָהָם הָיָה מְבֻגָּר וְחָכַם בִּזְמַן הַהִתְרַחֲשׁוּת וְיִתָּכֵן שֶׁהוּא הֵבִין שֶׁהַדֶּרֶךְ לַיִּשּׁוּב אֶרֶץ-כְּנַעַן מְחַיֵּב "תְּקוּפַת הַכְשָׁרָה כְּדֵי לִהְיוֹת עִם שֶׁיּוֹשֵׁב עַל אַדְמָתוֹ".
לעומת השתיקה שבה אברהם מקבל את תוכן "ברית-בין-הבתרים", הבה ונראה מה קרה כאשר בשיחת פנים-אל-פנים, האלוקים אומר לאברהם כי הוא הולך להפוך את סדום:

ספר בראשית פרק יח
(כ) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד:
(כא) אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי (הַ)עָשׂוּ כָּלָה וְאִם לֹא אֵדָעָה:
(כב) וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי יְהֹוָה:
(כג) וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע(?):
אברהם מתמקח עם האלוקים(!)ומנסה למצוא דרך להציל את אנשי סדום:
(כד) אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ(?):
(כה) חָלִילָה לְּךָ מֵעֲשׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע(.) חָלִילָה לָּךְ, הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט(?): אברהם, עבד אלוקים מטיף מוסר לאדונו!

(כו) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם:
אברהם ממשיך במיקוח, הוא מבקש רחמים על סדום אם יש בהם ארבעים, שלושים, עשרים או עשרה צדיקים שבזכותם כל תושבי סדום ינצלו.
אלוקים מסכים להציל את סדום גם ימצאו שם רק עשרה צדיקים, ואז אברהם מבין שהאלוקים כבר בדק ומצא שבסדום אין אפילו צדיק אחד ופגישת אלוקים עם אברהם מסתיימת.
השיחה בין אלוקים ואברהם על מידת-רחמים כלפי תושבי סדום מעידה שכאשר אברהם יודע שהאלוקים רוצה להעניש בני-אדם, הוא מוכן להתווכח ואפילו להטיף לבורא העולם.
אַבְרָהָם מוֹכִיחַ כִי הוּא "עֶבֶד הַאֵל", אֲבָל עִם אֹמֶץ לְבִקֹּרֶת עַל הַצֶּדֶק הָאֱלוֹקִי.
אַבְרָהָם הוּא "לֹא עֶבֶד-נִרְצָע"! כאשר אלוקים חוזר ומבטיח לו שלמרות גילו הגבוה הוא יביא לעולם ילד שירש את ארץ כנען, אַבְרָהָם לֹא מִתְחַבֵּא תָּחַת יָרֵאתָ הָאֱלֹקִים וְשׁוֹאֵל:

(11) ספר בראשית פרק טו
(ח) וַיֹּאמַר(: (אֲדֹנָי יֱהֹוִה (אלוקים) בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה (?)
בשאלתו של אברהם יש שמץ של חוצפה: "בן-אדם, אלוקים מבטיח לך משהו ואתה מבקש התחייבותו לקיום ההבטחה?"
אבל אלוקים לא נעלב והוא מעניק לאברהם את שבועת "ברית-בין-הבתרים".
וְעַכְשָׁו נַעֲשֶׂה בֵּרוּר אֵיזֶה מִין אָדָם הוּא הָאִישׁ שֶׁלּוֹקֵחַ אֶת בְּנוֹ כְּדֵי לַעֲקֹד אוֹתוֹ עַל מִזְבֵּחַ לָאֱלֹקִים? לַצּוֹרֵךְ הַבָּרוּר נִשְׁאָל מִסְפָּר שְׁאֵלוֹת:
1. האם אברהם מוכן בעיניים, מוח ולב נעולים בפני רגשות, למלא כל הוראה של האלוקים?
תשובה: לא. אברהם הוא רחמן מטבעו, הוא הוכיח את זה כאשר שרה רצתה לגרש את הגר וישמעאל וכאשר שמע על התוכנית להשמיד את סדום, הוא סרב לקבל שלל מלחמתו לשחרור לוט. הוא ישר בפני אדם והאלוקים.
2. האם אברהם מפחד לקחת סיכונים?
תשובה: לא. כאשר נודע לו שלוט בן-דודו, נלקח בשבי עם משפחתו ורכושו, הוא לקח את שלוש-מאות הלוחמים של השבט שלו ויצא להלחם במלכים שבאו מצפון ושדדו את סדום ותושביה. אברהם השיג את המלכים המנצחים, נלחם בהם ושחרר את כל שבויי סדום.
3. האם אברהם חשב שהאלוקים לא יכול למלא את הבטחת הירושה ולכן הוא רוצה להשמיד את יצחק?
תשובה: לא. אברהם בטח בהבטחות של האלוקים והוא זכר את ההתחייבות הרב-פעמית שהיורש שלו יהיה רק יצחק בן-שרה.
4. האם אברהם בטח בהבטחות של האלוקים שבנו יהיה היורש הישיר של ארץ כנען, ומשום כך הסכים להתכונן לטכס העלאת קורבן?
תשובה: כן. כאשר האלוקים נתן לאברהם הבטחה ברורה שצאצאיו מיצחק ירשו את ארץ-כנען, הוא לא ניסה למנוע את העתיד שלהם כעבדים במשך ארבע-מאות שנה, הוא לא התווכח על-כך. אלוקים מבטיח לו שאכן תהייה ירושה של כל ארץ כנען, אבל בארבעת הדורות הבאים מפני שהזמן לא מתאים לכך, ואברהם בוטח באל שאכן אי-אפשר להקדים את לוח-הזמנים.
נשאלת שאלה טבעית: מה חשב אברהם כאשר הוא השכים בבוקר, קיצץ עצי-בעירה, חבש את החמור, ויצא לדרך עם שני מלווים?
לפי כל החומר שמונח לפנינו אפשר להגיע למסקנה:
א. אברהם אינו פחדן. כאשר הוא צריך לסכן משהו כדי להצליח, שום דבר לא עוצר בעדו.
ב. אברהם למד לדעת שהאלוקים המדבר אליו הוא אמיתי, הוא ישר, הוא יכול לעשות כל מה שהוא רוצה. הוא יודע לראות מחשבות האדם, הוא יכול לראות מי ישר ומי פושע, והוא יכול להפוך ארץ פורייה לשממה.
ג. אברהם בטח בהבטחות האלוקים בלי שום ספק.

נראה לנו שברגע שאברהם שמע שהאלוקים מבקש ממנו לקחת את בנו לארץ המוריה להעלות אותו שם כקורבן, אברהם היה סקרן לדעת את פשר הבקשה הזאת. הוא היה בטוח ללא צל של ספק שהאלוקים לא ירשה את מותו של יצחק, שהרי הוא כרת ברית עם אברהם שהבן הזה ייוולד למרות הגיל הגבוה של שני הוריו. האלוקים הבטיח חזור והבטח, גם כאשר אברהם היה סקפטי לגבי הסיכוי שהוא ושרה יביאו ילד, והוא הציע שישמעאל יהיה "הצאצא שירש את כנען":
ספר בראשית פרק יז
(יח) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ:
אבל אלוקים מסרב להצעתו של אברהם:
ט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו:
לאברהם לא היה ספק שהאלוקים אינו מתכוון לסלק מהחיים את בנו יצחק. לא הייתה לו סיבה לחשד כזה, האל המתגלה לו מעולם לא הונה אותו.
לאברהם היה את הסבלנות והכוח לשחק את משחק העקדה כאשר אין כל סימן מוקדם שהאל עומד להתחרט ולוותר על הקורבן האנושי.
בהכנות המוקדמות של אברהם בשטח העקדה אנו יכולים להרגיש שאברהם מותח-את-הזמן כדי לראות מה האלוקים רוצה להשיג בבקשה המוזרה של המתת הצאצא היחיד שאמור לרשת את כנען. אבל גם לאלוקים יש סבלנות והוא מאפשר לאברהם לעשות את כל ההכנות הארוכות של: איסוף אבנים למזבח, בניית המזבח, עריכת העצים על המזבח, ועקדת הקורבן על עצי-הבעירה.
במשך ההכנות לעקדת יצחק, כל הזמן השקט השמימי שורר על השמים והארץ. רק כאשר המאכלת מתקרבת לגרונו של יצחק מלאך קורא מהשמים:
"אֶל תִּשְׁלַח יָדֶךָ אַל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה".

קורא יקר, שים נא לב עד כמה סיפור העקדה הוא חשוב. על-פני שלושת-אלפים וחמש-מאות שנה כל-מי שקרא את ספר "בראשית", ולא דילג על הסיפור, תהה: "איך זה שהאבא הזקן היה יכול לעקוד את בנו על מזבח ולהכין אותו לקורבן לאלוקים?".
הנה, במאמר הזה למדנו שבעיון מדוקדק בכתוב, כל אחד יכול להגיע למסקנה שכאשר אתה מאמין באלוקים, אתה בוטח בו ללא כל גבול ואין ספק שבסוף לא תתאכזב .
.
סוף חלק ג' של המאמר
המחבר: יגאל בור
גבעון 28 צור-יגאל כוכב-יאיר
לטלפון 09-7733424
נספח א' –
הַהַשְׁלָכָה הַהִיסְטוֹרִית שֶׁל הַבְטָחַת הָאֱלֹקִים
לְאַבְרָהם שֶׁצֶּאֱצָאָיו יִרְשׁוּ לָעַד אֶת אֶרֶץ כְנַעַן .
הַיַּהֲדוּת יָלְדָה אֶת הַנַּצְרוּת וְהָאִסְלָאם שֶׁמִּסְפָּר הַמַּאֲמִינִים שֶׁלָּהֶם בְּיַחַד הוּא כִּשְׁנַיִם וָחֵצִי מִילְיַארְד נֶּפֶשׁ.
הַמְּיַסְּדִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁל הַנַּצְרוּת וְהָאִסְלָאם, כָּל אַחַת בְּנִפְרָד, רָדְפוּ אֶת הַיְּהוּדִים בַּמַּטָּרָה לִגְרֹם שֶׁיִּתְחַבְּרוּ לַדָּתוֹת שֶׁלָּהֶם כְּדֵי שֶׁהַיְּהוּדִים יָבִיאוּ אִתָּם אֶת הַתֹּאַר "הַעָם הַנִּבְחָר שֶׁל הָאֱלֹקִים".
בְּמֶשֶׁךְ אַלְפַּיִם הַשָּׁנִים הָאַחֲרוֹנוֹת, זֶרַע הָרֹעַ בִּשְׁתֵּי הַדָּתוֹת הַלְּלוּ גָּרַם לְמוֹתָם שֶׁל אֵין-סְפֹר יְהוּדִים בְּכָל אֲרָצוֹת הַפְּזוּרָה.
לַמַּרְבֶּה הַצַּעַר, גַּם בְּיָמֵינוּ מַנְהִיגֵיִ שְׁתֵּי הַדָּתוֹת הַאֵלֶּה לּא קָרְאוּ הֵיטֵב אֶת סֵפֶר הַתּוֹרָה. לוּ הָיוּ קוֹרְאִים וּמַפְנִימִים אֶת הַתֹּכֶן, הֲרֵי כְּמִי שֶׁמַּאֲמִינִים בְּרִבּוֹן-עוֹלָם שֶׁנָּתַן אֶת הַתּוֹרָה וַעֲשֶׂרֶת-הַדִּבְּרוֹת לָעַם הַיְּהוּדִי, הֵם הָיוּ צְרִיכִים לְהָבִין שֶׁאָכֵן הַיְּהוּדִים חָטְאוּ לֶאֱלֹקִים אֲבָל הוּא הוֹדִיעַ מֵרֹאשׁ "בְּסֵפֶר בַּמִּדְבָּר", כִי הוּא יִסְלַח לָהֶם וְיַחְזִיר אוֹתָם לְמוֹלַדְתָּם. בְּכָל הַתּוֹרָה וּבַסְּפָרִים הַמְּאֻחָרִים, אֵין אֲפִלּוּ רֶמֶז אֶחָד שֶׁהָאֱלֹקִים יִקַּח מֵהַיְּהוּדִים אֶת הַתֹּאַר "נִבְחָרֵי-אֱלֹקִים" וְיִתֵּן אוֹתָם כִּבְכָל, לַטּוֹבִים מֵהֵם.
עַל רֶקַע הִתְגַּשְּׁמוּת חֵלֶק גָּדוֹל מֵהַנְּבוּאוֹת שֶׁאֱלֹקִים הִכְנִיס לְסִפְרֵי הַתּוֹרָה, הַנַּצְרוּת וְהָאִסְלָאם חַיָּבוֹת לְהַשְׁלִים עִם חֲזָרָתוֹ שֶׁל הָעָם הַיְּהוּדִי לְמוֹלַדְתּוֹ הָעַתִּיקָה. אֵין זֶה מַשֶּׁהוּ שֶׁמַּטְּרָתוֹ לַעֲשׂוֹת-טוֹב לַיְּהוּדִים.
הַיְּהוּדִים לּא זְקוּקִים שֶׁהָאֻמּוֹת הָאֲחֵרוֹת יַכִּירוּ בְּהַגְשָׁמַת הַהַבְטָחוֹת הָאֵלוֹקִיוֹת שֶׁכָּל אֶחָד יָכוֹל לִמְצֹא וּלְהָבִין. מִי שֶׁזָּקוּק לְכָךְ הֵם עַמֵּי הָעוֹלָם הָעֲסוּקִים כָּל כָּךְ בְּהֶישָׁרְדוּתַם שֶׁל הָאִסְלָאם וְהַנַּצְרוּת זֹו עַל חֶשְׁבּוֹן זֹאת.
שִׂנְאַת הַנַּצְרוּת וְהָאִסְלָאם לַיְּהוּדִים הִיא חָלַק מֵהַתְּפִיסָה הַדָּתִית שֹׁל הַמִמְסַדִים הַדָּתִיִים בִּשְׁתֵּי הַדָּתוֹת. אֲבָל הַשִּׂנְאָה הַזֹּאת פּוֹגַעַת יוֹתֵר בַּשׁוֹנְאִים מֵאֲשֶׁר בַּיְּהוּדִים.
הָעֻבְדָּה שֶׁחֲמִשִּׁים אָחוּז מֵהָעָם הַיְּהוּדִי שֶׁחַי בְּעוֹלָם חַיִּים בְּמדינת יִשְׂרָאֵל, מַפְחִידָה אֶת הַמִמְסַדִים הָאֵלֶּה. תּוֹסִיפוּ לְזֶה אֶת הַכֹּחוֹת הַכַּלְכָּלִיִּים, הַבִּיטְחוֹנִיִים, הַמַּדָּעִיִּים, שֶׁהַמְּדִינָה הֵקִימָה וּמַחֲזִיקָה, מוֹכִיחִים כִי הַהַבְטָחָה לְהַחְזָרַת הַפְּזוּרָה הַיְּהוּדִית לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא לּא פְּרִי הַקּוֹמְבִּינוֹת שֹׁל הַצִּיּוֹנוּת אֵלָא קִיּוּם הַהַבְטָחָה הָאֱלֹקִית.
תּוֹסִיפוּ לְזֶה אֶת הַהִתְמוֹטְטוּת שֶׁל הַמִּשְׁטָרִים בְּאַרְצוֹת עָרַב, אֶת הַהֲגִירָה הָעֲנָקִית שֶׁל עֲרָבִים לְאֵירוֹפָּה וְלִמְקוֹמוֹת נוֹסָפִים, וְתָבִינוּ שֶׁלַּמְּדִינַת יִשְׂרָאֵל אֵין הַשְׁפָּעָה עַל אֵרוּעִים אֵלֶּה וְהַכֹּל מַצְבִּיעַ שֶׁרִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם חָפֵץ "בַּחֲזַרַת הַעָם הַיְּהוּדִי לְאַרְצוֹ.
בְּמֶשֶׁךְ כָּל הַהִיסְטוֹרְיָה שֶׁל הַמִּלְחָמוֹת הַמַּגֵּפוֹת, וְאֲסוֹנוֹת-הַטֶּבַע בְּאֵירוֹפָּה, אַסְיָה וְאַפְרִיקָה, הַנּוֹצְרִים וְהַמֻּסְלְמִים תּוֹלִים אָשַׁם-גְרִימֲתַם בַּיְּהוּדִים . בָּאַשְׁמָה זֹּאת מִילְיוֹנִים שֶׁל יְהוּדִים נֶהֶרְגוּ בְּכָל סוּגֵי הַפְרָעוֹת הַאֶפְשָׁרִיִים בְּאַרְצוֹת הַגָּלוּת, וְלַכֵן יֵשׁ לֵאמוֹר שֶׁהַהִתְפַּתְּחוּת הַפּוֹלִיטִית הַהִיסְטוֹרִית קְשׁוּרָה קֶשֶׁר הָדוּק לָעֻבְדָּה שֶׁהַיְּהוּדִים נֶחְשָׁבוּ לַכֹּחַ שֶׁבֵּיֵכֹלְותוֹ לְהָנִיעַ אֶת גַּלְגְּלֵי הַמִּלְחָמָה שֶׁמְּשַׁנִּים אֶת פְנֵי הָעוֹלָם.
הַיּוֹם הִגִּיעַ הַזְּמַן שֶׁהָעוֹלָם יִוָּכַח שֶׁהַיְּהוּדִים הֵם הַכֹּחַ הַמַּשְׁפִּיעַ אֶת הַמּוּסָר הָאֱנוֹשִׁי עַל הָאוּמּוֹת בָּעוֹלָם, וְכִי הַכְלָלַת חֻקֵּי עֲשֶׂרֶת-הַדִּבְּרוֹת בְּחוּקּוֹת הַלְּאֻמִּיּוּת בְּכָל הָאֲרָצוֹת, הוּא הַכְּלִי שֶׁיָּבִיא אֶת הַשָּׁלוֹם הַמְּצֻפֶּה בְּסִיּוּעַ מְדִינַת הַיְּהוּדִים וְיַהֲדוּת הָעוֹלָם.
הֶעָרָה: הַמַּסְקָנָה כִי הַתְּרוּפָה לַמַּחֲלוֹת-הַחֶבְרָתִיּוֹת בֶּאֲרָצוֹת הָעוֹלָם הִיא הִכְלַלְתְּ עֲשֶׂרֶת-הַדִּבְּרוֹת בְּחוּקּוֹת אֶזְרָחִיּוֹת בְּכָל אֲרָצוֹת הָעוֹלָם, היא תוצאה של ההיסטוריה הבין-לאומית בעולם המוכיחה כי הרוע האנושי בכל העולם הגיע לדרגה כה קשה, שיש לעקורו מהשורש, במבצע בין-לאומי מקיף.
הפעלת חוקה שכזאת חייבת להיות עַל-פִּי אֲמָנָה בֵּין לְאֻמִּית שֶׁמְּחַיֶּבֶת אֶת ההָנְהָגֹוֹת הַלְּאֻמִּיּוֹת בְּכָל הַמְּדִינוֹת שֶׁרוֹצוֹת לִהְיוֹת מֵאוּגַדוֹת בַּחוֹזֶה שָׁלוֹם וְשִׁתּוּף-פְּעֻלָּה עוֹלָמִי, לִרְאוֹת בְּחוּקֵּי הַתּוֹרָה אֶת הַבָּסִיס שֶׁעָלָיו תִבָּנֵנָה הַקְּהִלּוֹת-הַחֶבְרָתִיּוֹת שֶׁל כָּל מְדִינָה וּמְדִינָה.

סוף נספח א'.
יגאל בור
נובמבר 2016







נספח ב'
מערת המכפלה היא נכס יהודי לאומי שנרכש רשמית
ספר בראשית מבהיר באופן משולש שמערת-המכפלה בחברון נרכשה למטרת "בית-העולם" של אבות העם היהודי. ויש להזכיר, שהגר, אימו של ישמעאל, אינה קבורה ליד אברהם, אלא שרה, שהיא אימו של יצחק.

הצוואה המפורטת על מערת-המכפלה בספר בראשית פרק כג
ברוח הרצון להנציח עובדות היסטוריות עד לדור אחרון, יש ניסוח גדול ומורחב בקשר "לרכישת-עולם" של מערת-המכפלה למטרת היותה מקום המנוחה הנצחי של שלושת האבות וארבעת האמהות.
כל פרק כג' דן במותה וקבורתה של שרה. לנושא הקבורה הוקצב פרק שלם מפני שהוא מכיל מידע לאומי לכל דורות בניהם של אברהם יצחק ויעקב, שרה, רבקה, רחל ולאה,אבות ואמהות של שנים-עשר שבטי בני-ישראל.
החלק המשמעותי ביותר הם חמשת הפסוקים האחרונים שבהם יש הדגשה כפולה ומשולשת למי יש את הבעלות העולמית על השדה, המערה והעצים שלפניה,עד-עולם:
(טז) וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר:

(יז) וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא: הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ וְכָל הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר בְּכָל גְּבֻלוֹ סָבִיב:
(יח) לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה לְעֵינֵי בְנֵי חֵת בְּכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ:
(יט) וְאַחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֶל מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה עַל פְּנֵי מַמְרֵא הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן:
כ) וַיָּקָם הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְאַבְרָהָם לַאֲחֻזַּת קָבֶר מֵאֵת בְּנֵי חֵת:
(כל חמשת הפסוקים: מ-טו עד כ', הם האישור הרשמי של ביצוע ההבטחה על הגשמת המוצהר
על-ידי אברהם ועפרון החתי, שהמקום הנודע בשם "מערת-המכפלה" נועד לקבורה, ואכן הנקברת הראשונה נקברה לעיני הרוכשים שהם שבטו של אברהם, והמוכרים שהם בני חת).
ההבטחה שאברהם ושרה יהיו הורים ליורש כנען התקיימה. היורש נולד וביום השמיני כבר עושים את הברית הראשון על פי הצו האלוקי שילוד זכר ימול ביום השמיני.


סוף נספח ב'.




אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל