הבוגד

את היום ההוא לעולם לא אשכח.

הבוגד

את היום ההוא לעולם לא אשכח. זה לא שלא הייתה לי הרגשה לא טובה, אלא שקיננה בי אמונה. עד לאותו הרגע שהפצצה נפלה, ניסיתי לשמור על אופטימיות שיקרית. היו אלו לילות נטולי שינה, וימים של עצבים פנימיים. לכאורה, תיפקדתי כרגיל, אבל בפנים, בלב, התחוללה סערה. האינסטינקט ידע, החוש השישי התריע ללא הפסקה, אבל אני בשלי, מאמין. לי זה לא יקרה, אני חסין, כאילו שונה מכולם.

״שב״, הוא אמר, וליבי החסיר פעימה. שקלתי אם לברוח משם לפני שיהיה מאוחר. אם להעמיד פנים שקיבלתי שיחה חשובה, לצאת באלגנטיות מחדרו, ולמחוק את מספר הטלפון שלו. פיק ברכיים השתלט עלי, ומיסמר אותי משותק, לכסא הפלסטיק הישן. חזות פני הביעה רגיעה, אולם המבט שלי הפליל את אותי מיד. והוא, מתעלם מהתקף החרדה שהרעיד אותי, אחז קלות בעט הנובע שלו, הקריא מלים בשפה זרה, מטלטל את רוחי בעוצמה. לא זוכר, אם כשדיבר, חייכתי כמו אדיוט, או שהרצנתי במין קפאון, אולם זוכר את עצמי טורף מחשבות. תחילה כעס הציף אותי, אבל זה עד מיהרה נדחק, ופחד השתלט על כל תאי המוח שלי. ובתוך הכיאוס שנוצר, הדאגה התדפקה והזכירה לי כמה אנשים תלויים בי. מעולם לא הייתי אדם אגואיסט, אבל לרגע אחד, באותו יום קיץ חם, רציתי לחשוב רק על עצמי. וגם אז, מצפוני הטיח בי והזכיר לי, שאני אדם מבוגר, אינטליגנט, מפרנס משפחה, עובדי משרד, ומשתדל להיות בן אוהב להורי. ״אז מה החוצפה הזו, להתמרמר על עצמי, כשאני מודע לכאב שאחרים יסבלו בגללי״, הטחתי בעצמי. או אז המבוכה צפה ועלתה בי, לא צפויה, אך איתנה. רתיעה מוזרה הטרידה אותי, כאילו שמאותו הרגע אני אדם מסומן, מדבק, מפגע לסביבה. כן, ידעתי שאני גורס מחשבות לא הגיוניות, אבל לקבל רחמים ואמפתיה מכל העולם, זה כבר בלתי נסבל. מריר, שאלתי חד וחלק, ״כמה זמן?״. והוא, מבלי לקחת זמן למחשבה, ירה מהמותן את התשובה. לסיום, הגיש לי ניירת לחתימה, ולי זה הרגיש שהגיש לי את חבל התלייה. אני זוכר את לחלוחית עיני. את המלחמה לא להכנע לחולשה, ולעמוד גברי ואיתן, פנים אל פנים עם הגזירה. לא שמעתי מה הוא אמר, לא הקשבתי כבר, מוחי החליט חד משמעית שהרופא הזה שקרן, אין אמת בדבריו. לראיה, אני חזק כמו שור, מקפיד על תזונה בריאה, מבקר את חדר הכושר בכל הזדמנות מצויה, וכלום לא כואב לי, כמעט, בכלל. דווקא אז, כשניסיתי לשאוב אמונה, הוא שלף מהתיק הרפואי שלי הוכחה. בדיקות דם, והכל שחור על גבי לבן, באותיות קידוש לבנה. אמנם במקצועי אני עוסק במספרים, אולם לא של תוצאות מעבדה, אלא של דוחות בורסה. כמוודא הריגה, הניח שיקוף, והצביע, מראה לי את הגרורות. אני זוכר שהדחתי אגלי זיעה מפניי. אני זוכר לשון דבוקה לחיכה. גם מגע כוס פלסטיק בשפתיי, ואת טעם מי השתיה, שמשום מה נחרט בפרוטוקול זכרוני כפרט יקר.

שעה קלה חלפה בטרם יצאתי את חדרו. יחדיו, גוף אחד, צעדנו במסדרון המוביל למעלית הבניין, אני והמחלה שלי. אנשים מחייכים שחלפו על פני, הכעיסו אותי נורא. ״למה איש אינו עוצר אותי, מחבק, שואל לשלומי. למה לפתע, כולם מלבדי, נראים כה שמחים?״, שאלתי את עצמי. דלת המעלית נפתחה, וערב רב פנימה נדחק. הזרים לצידי, הם לא יודעים, הם עסוקים ברכילויות ופיטפוטים. ואני איני כמותם, כי נפשי בעוד זמן מה, תהיה חסרת בית, ותנדוד לאי-שם. דלת המעלית שוב נפתחה, ״מי לחץ קומה שניה?״, שאל צעיר נחפז, שעתידו לפניו. פילסתי דרכי, ונפלטתי משם, תר אחר שלט עליו הודפסה המילה ׳מעבדה׳. הפקידה, עדינה ונעימה, אספה את הניירת מידי. אחר תלתה בי זוג עיניים, שנשקפה מהן נחמה. .סוף סוף, רחמים, הבנה, רציתי לחבק אותה, להתלות מפוחד על צווארה, רציתי להגיד לה כמה חסר-אונים זה מרגיש עכשיו, לשאול אם היא יכולה להחזיק לי את היד, אולם היא כבר תיקיה מסמכים, הסתובבה ונעלמה.

איני יודע כמה זמן חלף בטרם יצאתי את הבניין, אפוף ריח המרקחה. צעדתי לאיטי, לא נחפז כדרכי. גלגלי המחשבה שלי נזקקו לזמן, גם אם שעון החול שלי כבר רץ. במרחק קצר מהחניה, עיני צדו ספסל מבודד. קרסתי עליו, כבד גוף, ומנוכר. שוב קינחתי זיעה, או שאולי הייתה זו דמעה סוררת שפילסה דרכה אל לחיי. אני לא לבד בשדה הקרב, התנחמתי באירוניה, המחלה הארורה, מלווה אותי ללא הפוגה. מרירות או אכזבה, נקבו ללא הפסקה, שאלתי ולא הייתה תשובה, רציתי לדעת איך ייתכן הדבר, שגופי שלי, זה שאמור להיות לי למקלט, לא עמד על המשמר, והניח לחולי להשתכן לבטח בתוכי. איך ייתכן שבגד?!, רציתי לצרוח בטרוניה. מיום שהתהוויתי שמרתי עליו, והוא, קשר קשר נגדי, רקח מזימה, ועשה עצמו סומה, בשעה שהיא עצמאית, התהוותה בתוכי. חוויתי בגידות בחיי, אולם בגידת גופי בי, זו עלתה על כולן. כמה זמן היא חלק מחיי?, שומעת הכל, נכנסת איתי למיטה, באה גם לעבודה, יושבת איתי בשולחן השבת, כמה זמן?, נבעתתי מהמחשבה. צמרמורת עלתה וטיפסה, על אף שהשרב כבד היה. באחת, טרקתי את דלת המחשבה הזו, כי הרגשתי שאני מגדיש את שיאי, וזה לא מה שיעזור לי עכשיו. דלת מחשבה חדשה נפרצה. ניסיתי לדחוק, אולי המחשבה תתייאש ותעזוב. אפס, כי היא כבר התגנבה, מביאה איתה התחבטות חדשה. ואשתי, מה אומר לה?, כיצד אפיל עליה את פצצת האטום, שעתידה לפרק את כל מה ששנים בנינו יחדיו. הרגשתי אוזלת יד, וחרון מילא כל תא בריא או חולה בגופי שבגד. זה היה שלב המשבר, הרגע הכואב מכל, הרגע בו שאלתי את עצמי מה אומר לה, מה היא אשמה בבגידה. הרופא הסביר שיש קבוצות תמיכה לבני המשפחה, אך האם קיימות מילות נחמה שיפיגו את הסבל הרב?. על הילדים לא העזתי לחשוב, ועד כמה שנמנעתי מכך, התהפכו מעיי. יוצאי חלצי, איך אומר להם שגופי סרח, שהפקיר אותי בידי מחלה ארורה?, אולי במילון אבן שושן אמצא מילות הסבר פשוטות, כאלו שאינן מרתיעות, או מפחידות. פרץ גועש של הרהורים ומחשבות, חששות וחיפוש מיואש אחר נחמות. החולצה, מרגיזה גם היא, דבקה לגיווי, מטרידה מנוחתי. ואימי, ואבי, אלו שבחירוף גידלו אותי, האם יד להם במחדל שנוצר בתאים שלי, ומה הם אשמים?, איך יכלו לדעת זאת כשהולידו אותי. שוב מחשבות על אישתי והילדים, על סכנת ההתרסקות שחשופים ליקירי ואהובי. שוב גאות וגלים של פחדים. הייתכן שבתורשה העברתי גנים סרוחים למי מהילדים?, שומו שמיים, אלוהים תחוס על פירותי. אבל גם לי לא מגיע האטרף הזה. אמנם איני שומר שבת, אולם תרומה תמיד אני מחלק לכל נזקק, והכל ביד נדיבה, מבלי לשפוט או להביע דיעה. אלוהים ישמור, כיצד העזתי להתלונן על היעדרותה של המזכירה הראשית, כשלקחה חופשות לסיים טיפולים כימוטראפיים. איזה סוציומט, בלתי מתחשב, ומגעיל הייתי. כעת בא לי לחבק אותה, לבקש סליחה, לספר לה כמה הייתי חסר התחשבות ואטום. לא, לא רוצה לחשוב עליה, כי אולי היא זו ששכנעה את התת מודע שלי, שכדאי גם לו לפתח את המחלה, ואולי זה עונשי על חוסר ההתחשבות שלי. די!! מספיק לחשוב!! אני רוצה לישון, ולהתעורר רק כשכל זה יתגלה כחלום בלהות מוזר. שוב מרחיק זיעה, והפעם מורח אותה על שרוול החולצה. אז מה עכשיו?, אדם במצבי, מוטב לו שיכין לעצמו רשימת פרידה, סוג של ׳בקט ליסט׳. אולי אצא לטיול סביב לעולם, ועלי גם לסיים דחוף את הצוואה. ומה עם המשרד, העסק שבזיעת אפי, בניתי לבנה על לבנה, מה יעלה בגורלו. כלום מכל אלו אינו הגיוני. אם לפחות היו לי כאבים גופניים עכשיו, אולי אז היה לי קל יותר לעכל את הטראומה. אלוהים, אתה שומע?,אתה איתי? אל תשאיר אותי איתה לבד, עם המחלה הזו, היא מפחידה אותי.

שלוש שנים חלפו מאז אותו היום, והנה, אני כותב את סיפורי עכשיו. אני עדיין חי. במוחי צרובים זכרונות של לילות נטולי שינה, של הקאות, מחטים מחטטות ורידים, רופאים לבושים בלבן, וריח מבחיל של סמי הרגעה. גם על גופי נחרטו סימנים. צלקות, שהעצבים סביבם מתו ולא יקומו לתחיה. אבל העיקר, אני חי וקיים, ומתכנן להזדקן ויהי מה. כן, הרופא ההוא התבדה, ואני ניצחתי את המחלה. גם אם נכון לשעה זו, רק הרדמתי אותה, והסידור הזה הוא רק תנאי, והמחלה עלולה להתדפק על דלתות חיי בעוצמה, אני אצא מזה חי.

ומה למדתי רבותיי?, ראשית, שאמנם כבודה של הרפואה מונח במקומה, אולם אין היא לבדה יכולה לנצח את המחלה. שחשוב להתייחס בכבוד לתת המודע, שכן משקנן האלוהים הפרטי נמצא שם. מצאתי שאלוהים חי בתוכי, שהוא שומע אותי, שהכל אפשר, ושקיבלתי את חיי חזרה במתנה. שכשאדם מצוי בצער, אסור לו שיתחפר בעצמו, ויגזור על עצמו שתיקה, אלא שיספר וישתף, כי אז יגלה שהוא לא לבד. שרבים האנשים שסובלים מסיוטים בדיוק כמו כמותו, והכל מצוי והרשות נתונה. שאמונה לבדה אינה מספיקה, כי דרושים לה הכוונה, ידיעה, מטרה והתמדה. שקיצוניות מזיקה, ואין זה משנה אם זה בנתינה או בלקיחה, חשוב למצוא את האיזון בכל דבר.

ביום בו החלטתי כי חיי אינם הפקר. שאני לוקח על עצמי את האחריות לגורל שלי, ביום הזה שיניתי את גזר דין המוות שלי. חקרתי, שאלתי, למדתי, שיניתי אורכות חיים, שיפרתי את סדרי עדיפויות שלי. בימים שהייתי כבול למיטה, ביליתי שעות מול המסך, צופה בקומדיות שהצחיקו אותי עד דמעות. וכשיצאתי לסיבוב בגינה, שאפתי לתוכי את ניחוח העצים והפרחים.

אני אדם שנולד מחדש. מאז, כל יום בחיי, הפך ליום חג. כל יומולדת מתקבל בברכה, ובקול תרועה. אני מוקיר תודה, כי זה יכול להיות יום מסוג אחר לגמרי, יום עצוב, יום ציון השנה למותי. על הנרות הצבעוניים, שמקשטים את העוגה, אני מביט בהנאה, אלו בקלות עלולים היו להיות נרות נשמה. היום אני כבר לא מפחד, וחי כל רגע, כאילו הוא אחרון בחיי.

סיפורי האמיתי, מוקדש באהבה לכל מי שנלחם על חייו.
על החתום, משיח בן גל


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל