קול חמות וקול כלה

קול חמות וקול כלה באחד מהקורסים שהעברתי, שמתי לב ששתי נשים שישבו זו ליד זו, ישבו במשך שלוש שעות המפגש כשהן שלובות ידיים. הדבר משך את תשומת לבי במידה כזו ששאלתי אותן אם הן אם ובת. הן צחקו באומרן: חמות וכלה. מדוע הופתעתי כ"כ? מדוע רווחת האמונה על קשר מאתגר בין חמות וכלה? האם זה מחויב המציאות?

בס"ד

באחד מהקורסים שהעברתי, שמתי לב ששתי נשים שישבו זו ליד זו, ישבו במשך שלוש שעות המפגש כשהן שלובות ידיים. הדבר משך את תשומת לבי במידה כזו שבאחת ההפסקות כשהן ניגשו לשאול איזו שאלה, התעניינתי באומרי: "שמתי לב שאתן כל כך מחוברות, זה ממש יפה לראות את הקשר ביניכן, אתן בטח אמא ובת". שתיהן הביטו אחת בשניה וצחקו, וכל אחת אמרה "זו חמותי", "זו כלתי". אני מודה ומתוודה שהופתעתי, וההפתעה הזו הטרידה את מחשבתי. מדוע אני כ"כ מופתעת מקשר קרוב וחם בין חמות וכלה?

מתברר שקשר זה הינו אחת ממערכות היחסים הטעונות ביותר*, ומהווה למעשה משולש הכולל בתוכו אם, בן ובת זוגו.
תחת החופה עומדים החתן והכלה, הוריהם הנרגשים וכל הקהל מסביבם וכולם נושאים תפילה להצלחת הזוגיות הטריה בברכת "בניין עדי-עד". למראה ההתרגשות , האהבה והעונג המרחפים באוויר, ישנה תחושה חזקה שבני הזוג מצאו זה את זו ומעתה – הכל ורוד. ברגעים נשגבים אלו, כמעט אין אדם החושב על המכשולים העלולים לצוץ בהמשך החיים.

לשמחתנו, הסיפור בו פתחנו אינו נדיר, אולם גם אינו שכיח. בתרבות בה אנו חיים, רווחים הבדיחות והסיפורים על החמות "הקלפט'ע", וכל חמות בכח ובפועל נאלצת להתמודד עם התדמית השלילית של תפקידה, בין אם בצדק ובין אם לאו.

בניסיון להבין את הסבך ביחסים טעונים אלו, ננסה לתת קול לכל אחת מן הדמויות.

נבחין באותה אם המגדלת את בנה או בתה, עובר עליה מה שעובר, קשיים בזוגיות, פרנסה, חינוך ילדים, מאבקים לביטוי עצמי, והנה – מגיע סוף סוף הרגע בו הבן מוצא את בחירת לבו והוא עומד לפרוח מן הקן ולהקים בית באופן עצמאי. בליל של חששות מלווה אותה: 'האם אשתו תכבד אותי? תתן לי דריסת רגל בביתם? או שאני עומדת לאבד את הבן שלי שגידלתי בעמל כה רב? מה יהיה מקומי בעיניהם? האם הם ישתפו אותי בחייהם? כל כך השקעתי בילד הזה, האם גם היא תשקיע? האם היא תרחיק אותו ממני?' האם הזו, עוברת יחד עם בני הזוג את פרקי חייהם, מעברי דירה, הולדת ילדים וגידולם ועוד, ולעתים היא רואה דברים מן הצד שאינם עולים בקנה אחד עם תפישות עולמה והפחדים שלה צפים ומציפים בה מחשבות ורגשות העלולים לעורר קונפליקטים עם בני הזוג. סיפרה לי שכנה מבוגרת אשר בנה ומשפחתו חיים בעיר דתית ומחנכים את ילדיהם לחיי תורה ומצוות, שנכדתה כבת 15 החלה להתלבש בחוסר צניעות. היא הביעה כעס כה רב על כלתה שאינה מחנכת את בתה בצורה הראויה, ונותנת לבת כסף לרכישת בגדים לא ראויים "מאחורי הגב של הבן שלי". היא החליטה להפסיק להגיע אליהם לשבתות, להחמיץ להם פנים ולהתרחק. תהיתי למה היא מטילה את כל כובד האחריות לדבר רק על הכלה, האם לבנה אין כל אחריות?

הבה נשמע את דבריה של הכלה: 'בעלי כל כך מכבד את אמו וקשור אליה, האם גם אלי הוא יהיה קשור? אני זקוקה לתשומת הלב שלו, מה יקרה אם אני אצטרך אותו וגם היא באותה עת? בטח אני לא אהיה במקום הראשון בעיניו. היא תאהב אותי כמו בת, או שתמיד ארגיש נטע זר במשפחה הזו? (במקרים בהם בולט השוני התרבותי, מדברים בשפה זרה אחרת – החששות הולכים ומתעצמים), לא מוצא חן בעיני איך שהיא מדברת עם הנכדים שלי!'

סיפרה לי אשה במהלך אימון זוגי: "הפסקתי ללכת להורים שלו לסעודת שבת. הם מתעלמים ממני לחלוטין. הוא מדבר כל הזמן עם אחיו התאום ומשתף אותו בכל פרט בחיים שלנו, אני מרגישה בצד, לא קשורה לאף אחד, שילך לבד להורים שלו, אני אלך להורים שלי'.

נשמע את החתן הצעיר: 'נכון שאמי ביקורתית ומתערבת בכל דבר, אבל סה"כ היא גם עוזרת, למה היא לא מסוגלת להעריך את מה שהיא מקבלת ממנה? היא הרבה יותר מבוגרת ממנה, מה הבעיה שלה לכבד אותה? אין לי כבר כח להיות בין הפטיש לסדן, הן לא מפסיקות לריב ולהתווכח! לא יודע מה עוד לעשות'.

תקצר היריעה מלהיכנס לעובי הקורה בסוגיה זו, רק נציין נתון מעניין העולה מהמחקרים והוא: ראייתן השונה כל כך של החמיות והכלות על מערכת היחסים ביניהן. בעוד ש-75% מהכלות ציינו שהיחסים עם חמיותיהן בעיתיים, רק 25% מהחמיות ציינו שהיחסים בעיתיים, 79% מהחמיות העריכו את היחסים כקרובים או קרובים מאוד לעומת 51% מהכלות (מחקרה של ד"ר שרה ברסלרמן). האם נתונים אלו מבטאים את פערי הדורות? האם הדבר מעיד על צורך או רצון של החמיות לבניית יחסים קרובים, יותר מאשר לכלותיהן?

לאור החשיבות הרבה שיש לקשר המתרקם בין הדמויות הנשיות במשפחה ולהשלכה שיש לו על מרקם היחסים בין בני המשפחה בכלל, ובמשפחה הגרעינית בפרט, עלינו לתת את הדעת על נושא זה ולבחון כיצד נוכל לשפר את רווחתם של ילדינו ושלנו.

ניסיוני לימד אותי עקרון חיים שאין לנו שום יכולת לשנות את האחר והמוצא היחיד לשינוי הוא להתבונן בדפוסי החשיבה וההתנהגות שלנו. אם ברצוננו לחיות את האמת, מהר מאוד נגלה כמה לנו קשה להשתנות, אם כך מה נוכל לדרוש מהאחרים? הדרך היחידה היא להיות עסוקים בהתבוננות בחיינו שלנו, במקום לבקר ולשפוט את חיי האחר. לפי הבנתי, כמעט אין אמא שרוצה לחבל בכוונה תחילה בחיי ילדיה. ההיפך הוא הנכון. היא דואגת ורוצה בטובתם, אם כי לא תמיד היא יודעת איך. גם הכלה בסתרי ליבה רוצה שחמותה תאהב אותה ותקבל אותה, כך היא תרגיש חלק בלתי נפרד מהמשפחה. החיים מציפים התמודדויות אין ספור, וכאשר היחסים מבוססים היטב וכל צד יודע שהשני רוצה בטובתו באמת, לא מנהל אתו קרבות ומלחמות על טריטוריה ושליטה, הוא עצמו מרפה מגישותיו המלחמתיות ונפתח לראות את השני באור חיובי. איך שלא מסתכלים על זה, וזה נכון לגבי כל דבר ועניין, העבודה האמיתית היא העבודה שאדם עושה עם תפישותיו שלו, כי הכל בראש שלנו ולכן הכל תלוי בראיה שלנו. אם נתייחס באהבה, בכבוד, בראיית הזכות והמקום של השני, נצפה ונקבל את אותו היחס בדיוק. ישנם מקרים יוצאים מן הכלל הדורשים התערבות עם חשיבה יצירתית, אך הם נדירים יותר והם אלו המעידים על הכלל.

"הוגד לי כל אשר עשית את חמותך" (רות פרק ב', י) : שזה מורה על טיב מידתך וטיב ליבך שלרוב הכלה שונאת את חמותה (מלב"ים)


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל