יום הזיכרון הבינלאומי לשואה ולגבורה

גירוש קהילת סרענטש מבודפשט לכיוון תחנת הרכבת והשמדת 6 מיליון יהודים


27/1/2017
יום הזיכרון הבינלאומי לשואה ולגבורה
מתוך הספר שורשים תולדות משפחות ביליצר- קראוס שכתבה חוה זליקוביץ ביליצר בת דודה של אליהו קראוס האבא של רעייתי שושנה קראוס-הלל:
בספר " זיכרונות הרמ"ח " מאת מנשה בן חיים קניג, שהוא בן קהילת סרענטש בבודפשט, מביא המחבר את הוויכוח שהתנהל בין כותלי בית הכנסת בסרענטש, ערב גירושה של הקהילה מהעיר. מצאתי לנכון לרשום בקיצור את הדבר בספר, על מנת להמחיש את דרך מחשבתם, דרך חיפושם אחרי הסיבה שהביאה אותם למצב הקשה ביותר.
ויכוח שהתנהל מאפיין את דרך חשיבתם של מאות אלפי יהודים בהונגריה, יהודים תמימים שכל חייהם סובבו סביב הדת, התורה והאמונה בשם. הם לא הבינו את המתרחש, את האסון שפקד אותם ושם בבית הכנסת בלילה האחרון לפני הגירוש עשו חשבון נפש על החטאים שלפי דעתם הביא עליהם את האסון.
" דממת מוות שררה בבית הכנסת הגדול, מפעם לפעם בקע מתוך הדממה בכי חרישי קורע לב, נדלק אור קלוש באחת מפינות הבית, מחזה אימים נתגלה בעיני המסתכל. על ריצפת בית הכנסת, ישבה הקהילה כולה על מיטלטליה. בהגיע המשפחה האחרונה, נסגרו שערי החצר בחוץ על ידי המשטרה ודממה מוות השתררה באולם.
הרים ר' ירמיהו את קולו, שהדהד בחלל בית הכנסת "על מה עשה ד' לנו ככה? מה חרי האף הגדול הזה? לא הספיק הרב לסיים את טענתו וכל הקהילה באחת, פרצה בבכי מר. שעה ארוכה עברה עד שהקהל נרגע והשתרר שקט בבית הכנסת. אז נשמע קולו של רבי מנחם שפתח ואמר " ר' ירמיהו וכי חשיד הקב"ה דעביד דינא בלא דינא? ושלא קיבל מענה המשיך ואמר: מאז לימודי התורה בחדר, כתינוק בן עשר, חרוטים על לוח לבי הפסוקים: " הצור תמים פעלו, כי כל דבריו משפט, אל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא ".
לא היה לי בעבר ואין לי בהווה כל ספק, כי דין אמת דן אותנו הקב"ה, בעונשים כה גדולים ורבים. עברתי על רשימת החטאים העוונות והפשעים, שחז"ל סידרו לנו לפי א"ב בוידוי הנאמר אחרי שמונה עשרה-אשמנו, בגדנו- גזלנו עד האות ת'...
סיים ר' יהודה את דבריו והמשיך בתיקון חצות " עד אנא בכייה בציון ומספד בירושלים "...
השמש יצא על הארץ וקול בכי ילדי ישראל המתפרקים על חיק אמותיהם ומבקשים אוכל...עם צאת היהודי האחרון לכיוון תחנת הרכבת, שוב השתלטה דממת מוות על בית הכנסת. דממה זו נשארה שם לנצח! סוף ציתות.
בשם השואה אנו מציינים את יום חורבנה של יהדות אירופה, את השמדתם של יותר משש מליון יהודים, בהם מיליון וחצי ילדים, את חורבנן של אלפי קהילות ישראל, של רבבות רבות של מוסדות תרבות, בתי-כנסת ובתי מדרש, בתי-ספר, בתי-יתומים ובתי חולים, מעוני תינוקות ומושבי-זקנים, ואת עקירתם של חיי היהודים מארצות שברובן היו מושרשים במשך יותר מאלף שנה.
החורבן הקיף ארצות רבות בניהן, גרמניה ואוסטריה, פולין וליטא, בלטיה ואסטוניה, רוסיה הלבנה ואוקראינה, צ'כוסלובקיה והונגריה, רומניה ופינלנד. בכל הארצות האלה כמעט שלא הייתה קהילה שניצלה בשלמותה, לא הייתה אף קהילה אחת שיד הנאצים, גדודיהם ועוזריהם לא הגיע אליה. בארצות האלה חיו לפני השואה, קרוב לשמונה וחצי מיליון יהודים, ומהם נשארו בחיים כמיליון ושמונה מאות אלף.
כל זה נעשה בימי מלחמת העולם השנייה (1939-1945), אבל – לא בשדה הקרב ולא ע"י המון משתולל, אלא ע"י השמדה ורצח מתוכננים מראש ומאורגנים ע"י השלטונות, ע"י מנגנון של מדינה, ע"י משטר שהוקם בדרך חוקית כאילו והתקיים ע"י שיתופה של האומה הגרמנית וחברתה המאורגנת.
מעשי הרצח וההרג נעשו לאור השמש, לעיני העולם שידע על כך, לעיני העמים שבקרבם ובתוכם ישבו היהודים מאות על מאות שנים וכל זה היה מתוכנן לפי תוכנית השמדה מאורגנת, מתוך מזימות רשע, למחות את שם ישראל, תרבותו וזכרו מתחת השמים באכזריות שלא הייתה כדוגמתה, בשיטתיות מדעית, בשימוש בכל אמצעי המדע, כדי לאבד, להשמיד איש ואישה, נער וזקן, ילד וטף.
העברת יהודי לודז' לגטו: השמדת יהודי לודז' נמשכת והולכת בקצב מהיר, החורבן התחיל בפינוי בתים יהודים או חלקי רחובות מיושבים ביהודים. במשך רגעים גורשו היהודים ממעונותיהם ורק כסותם לעורם. הם הותקפו ע"י בריונים, שודדים והמסכנים הושלכו החוצה, הם נשיהם וילדיהם וכל רכושם נלקח מהם בבת-אחת.
אחר כך קיבל הדבר צורה אחרת שהדמיון האנושי אינו מסוגל לתארו: כל העיר לודז' נחלקה לגושי רחובות והיהודים היושבים בהם ניתן להם זמן של שעות אחדות לעבור לגטו המיוחד להם.
לפי הפקודה הותר לכל יהודי לקחת עמו מרכושו ככל אשר יוכל לשאת בידיו. נגזר עליהם להיפרד גם מכל החפצים שנרכשו בעמל רב והתרגלו אליהם כאילו היו חלק מנפשם. ופתאום נגזרה הגזרה לצאת ולקחת רק מה שיכול אדם לשאת עמו ויצר החיים הטבוע באדם יצר הקיום, פיתח מיד אפשרות להצלת חלק ולו הקטן ביותר, מן המיטלטלים.
השלג המזוהם בחוצות שימש אמצעי תחבורה להעביר עליו מעט מן הרכוש לאורך העיר בכיוון אל הגטו, הניחו היהודים על השלג את קצת המיטלטלים שעלה בידם להציל בחיפזון, קשרו עצמם בחבילות בחבלים, בסוסים הרתומים לעגלה וכך סחבו אלפי יהודים על גבי השלג, זה מאחורי זה, את כלי ביתם שהצליחו להצילם.
בזמן הנדידה הנוראה הזו עמדו הגרמנים והתקלסו והתעללו באומללים, התעללות שטנית. בדירה אחת מצאו יהודים אחדים, שאלו אחד מהם: "בן כמה אתה?" ענה: "בן עשרים-וחמש", אמרו: "זקן אתה" וירו בו מיד. השני ענה: "בן שמונה-עשרה", ענו: "צעיר יותר מידי" וירו בו. או באו ושאלו "מה מלאכתך?" כשענה היהודי חייט או אורג, אמרו מתוך לעג "אין צורך" וירו בו. או נגשו ליהודי ושאלו: "מה יש בפיך? פתח מהר!" וכשפתח האומלל את פיו ירו לתוכו.
מרד גטו וורשה בהנהגתו של מרדכי אנילוביץ', שבו קמו שרידים ומעטים נצורים בגטו, מנותקים מהעולם, בודדים ומבודדים, ללא ציוד, ללא נשק, ללא תקווה של הצלה וניצחון, ללא סיכוי של עזרה, מסמל את הגבורה את גבורת ישראל בימי השואה. רק עוז רצונם ונאמנותם, הכרתם ומריים, הם שהוליכו אותם לשים את נפשם בכף, נלחמו בגבורה עילאית ובנסיבות שאין דומה להם.
מרד זה על כל נסיבותיו יש בו לסמל את כל החורבן, את כל הפרשה האיומה הזו שדורות על דורות בישראל יזכרו אותה, ילמדו אותה ויחקרו אותה, כדי להבין אותה, לעמוד על משמעותה ולשנן את לקחה...



אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל