השואה שלי

יום השואה הבינלאומי שחל ב-27.1 השנה, מוכיח שהשואה מוכרת בכל העולם כאירוע חשוב בתולדות האנושות. השואה חיה לא רק בלב היהודים, אלא בלב רוב בני האדם היום. היא מעלה שאלות קשות על מהותו הרוחנית של האדם. מבחינתי השואה היא דווקא אלמנט רוחני, שיכול להתרחש בלב כל אחד מאתנו.

זה קרה שבת אחת. יוסי היה באמצע עלעול בעיתוני סוף השבוע, כאשר ידיעה בעמוד פנימי לכדה את תשומת לבו. לא ברור מדוע הכותרת הקטנה קפצה לו מול העיניים. אבל פתאום מצא עצמו מביט כמהופנט בכותרת: "מהומה ברחוב בק, קבוצת בריונים שרפה חנות של יהודי". לשון ההודעה היה עוד יותר מפתיע ומרתיע, סופר שם על קבוצה של לובשי חולצות שחורות עם צלב קרס, שהתנפלו על חנות של יהודי ברחוב ושרפו אותה. הידיעה הייתה מנותקת כליל מכל שאר הידיעות בעיתון. היא נראתה לו אפילו מגוחכת. ובכל זאת, מן הרגשה רעה הציפה אותו וזיעה קרה ניגרה על ערפו. דווקא בגלל שהידיעה הייתה כל כך סתמית, היא נראתה מאיימת ומציאותית להחריד. יוסי ניגש מיד למחשב ופתח את אתרי החדשות, אבל לא מצאה שום ידיעה דומה. הוא החליט להתעלם וציין לעצמו לברר למחרת, בעבודה, את פשר הידיעה.
ביום ראשון, כמו בתחילת כל שבוע, הוא היה כל כך עסוק שכל העניין פרח ממוחו ובוודאי לא היה צץ שנית, לולא באותו שבוע, ביום שלישי, זה קרה שוב. באותו עיתון, בו עלעל לפנות ערב, אחרי העבודה, הופיעה שוב ידיעה פנימית מוזרה. הפעם הכותרת הייתה גדולה יותר, כך שאי אפשר היה לפספס אותה. "ליל הבדולח", היה כתוב שם. "המון פורע ניפץ חלונות של חנויות יהודים בכל רחבי המדינה!" הוא גיחך, לולא הרגיש שוב את הפחד והזיעה בעורפו, היה בוודאי צוחק בקול רם. מישהו שם במערכת העיתון מהתל בקוראים, יש שם כנראה איזה פסיכופט או אולי זאת פעולת חבלה של ממש! הוא יצא מביתו וניגש לקיוסק וקנה את העיתון. פתח אותו במקום ולא מצא את הידיעה, שהייתה בעיתון בבית. כשחזר הביתה, נדהם לגלות שעדיין הידיעה הייתה קיימת אצלו בעיתון!
אותו לילה הייתה שנתו טרופה. יוסי, רווק בן חמישים פלוס, חי בגפו בדירה שכורה. אמנם הייתה לו עבודה קבועה, אבל לא הצליח לחסוך כסף לקניית דירה. הוריו מתו זה מכבר וחלק גדול ממשפחתו נספה בשואה. היו לו כמה דודים וקרובי משפחה שונים בארץ, שלא היה בקשר ממשי אתם, חוץ מאשר באירועים מיוחדים ובעיקר בלוויות. בבוקר היה לו קשה להחליט אם היו לו סיוטים, או סתם חלומות מוזרים. בליל של חלומות, מוזרים ביותר, שנכנסו אלו באלו וצבעו את הלילה שלו בנופך דרמטי וסוער. במשרד התלבט שעה ארוכה אם להראות את קטע העיתון, שלקח אתו, לחבריו. לבסוף אזר אומץ ובמטבח, ליד מכונת הקפה, ניגש לחיים, חברו, ושלף את העיתון שלו, שהיה מקופל עם הדף של הידיעה על ליל הבדולח. "אתה לא תאמין", הוא אמר, תוך שהוא מושיט לו את העיתון, "תסתכל!". "מה?" חיים הסתכל ונראה כמי שלא מבין את העניין. "זה!" יוסי הצביע על הידיעה שראה אתמול בעיתון, אבל להפתעתו, הייתה שם ידיעה שונה לגמרי, משהו על תאונת דרכים. הוא חטף את העיתון מידיו של חיים ומיהר לשוב לחדרו, נבוך. הוא הרהר כל אותו יום, באפשרות שהכול היה פרי דמיונו.
כל אותו שבוע לא קנה ולא קרא עיתון. לשמחתו לא נתקל עוד בשום ידיעה מוזרה בשאר כלי התקשורת. בסוף אותו שבוע, אפילו התחיל לחשוב שהכול היה פרי דמיונו ורכש שוב עיתון, הפעם עיתון אחר, ליתר ביטחון. רק במוצאי שבת, כשחשב שהסיפור מאחוריו, הוא נתקל שוב בידיעה מוזרה ומקפיאת דם. זה היה הפעם בעמוד האחרון, ידיעה בולטת: "יהודי העיר קובצו והושמו במחנה הסגר". הוא לא העז לקרוא את הידיעה עצמה. ירד עם העיתון לעיר ושם רכש עיתון זהה. כשהשווה בין שני העיתונים גילה שבעיתון האחרון שקנה, הידיעה לא הופיעה כלל. "היי!" בעל הקיוסק פנה, אליו. "אתה קונה את העיתון, או רק רוצה לקרוא בחינם?!" הוא שלף את העיתון שלו ואמר: "אין צורך, כבר קניתי!" בלא אומר התרחק במהירות מהמקום. גם ככה הרגיש שהוא הופך להיות מוזר, מן תימהוני כזה. מצד אחד לא היה פה שום דבר חדש, הרי הדברים באמת קרו, אבל מצד שני, היה ברור שהכול דמיוני – הרי לא ייתכן שזה קורה עכשיו!
הוא החליט לא לחזור מיד הביתה. הרגיש שעליו להתאוורר קצת. התחיל לשוטט ברחבי העיר הגדולה. פתאום, מרחוק, הוא הבחין בהתרחשות מוזרה. כשהתקרב נדהם לגלות שם דמויות של לובשי מדי נאצים, ומסביב המון מריע, כאשר כמה יהודים מזוקנים, על ברכיהם, מקרצפים את הכביש. הוא עצר על מקומו נבעת. היה זה כאילו שהוא צופה בסרט כלשהו. אבל בתוך תוכו הרגיש שאם יעשה עוד צעד אחד, משהו נורא עלול לקרות. הוא עלול להישאב לתוך ההתרחשות האיומה שמול עיניו. הוא התרחק בצעדי ריצה מהמקום, שמח שאיש לא הבחין בו!
כשהגיע הביתה צלצל נרגש כולו לשירות 106 של העיריה וביקש לדעת אם ברחוב שבו ראה את ההתרחשות המוזרה, קרה איזה אירוע פלילי. המרכזנית הרגיעה אותו שלא קרה דבר. כל אותו לילה ניסה לשנן את דבריה, את הטון המרגיע שבקולה. אבל עדיין החלומות שלו הו מסויטים לגמרי. הוא הרגיש שהוא נקרע מהמציאות שלו למקום אחר, שההיגיון בוגד בו. השלווה הפנימית, הביטחון העצמי, הכול נעלם. הוא היה מוצף רגשות חרדה, שהתרכזו בנקודה במרכז החזה ולא הרפו ממנו כל הלילה.
למחרת התקשר לעבודה ואמר שהוא חולה. הוא קבע תור עם פסיכיאטר שפעם חבר המליץ לו עליו, אבל מעולם לא הלך אצלו לטיפול. דקות יקרות בתחילת השיחה בוזבזו על ניסיונותיו להיזכר מיהו החבר שהמליץ לו על הפסיכיאטר. לבסוף הבין שאם ימשיך בכך, הפסיכיאטר עוד יחשוב שבא אצלו בגלל בעיות זיכרון... "משהו מוזר קרה לי ואני רוצה להבין אם אני לא משתגע", אמר פתאום, מופתע מעצמו כיצד הצליח לבטא את מה שנראה לו בלתי ניתן לתיאור. הוא הרגיש שבמילים אלו פרץ את החומה שעוד נותרה בינו השפוי, לבינו שנמצא על סף שיגעון. אבל אצל הפסיכיאטר החליט לקחת סיכון....
"אני מבין" אמר הפסיכיאטר, וליוסי הייתה הרגשה שכבר שמע את המשפט הזה בכל הסרטים שראה על פסיכיאטרים. הוא כבר הרגיש שעשה טעות שהגיע אליו. "תראה", אמר, "אני רק רוצה שתגיד לי אם זה משהו שאתה יכול לאבחן בתור מחלה, או שיש פה אלמנטים שדורשים הסבר, או"... הפסיכיאטר היסה אותו: "אתה יכול לומר לי במה העניין, אני לא מתכוון להזמין לך אמבולנס או משהו..." הוא חייך ויוסי הרגיש שהקרח ביניהם נשבר.
"טוב, אז פשוט אני רואה בעיתונים ידיעות על השואה ואמש הגעתי למקום שממש ראיתי התרחשות כזאת, כמו בשואה"....
נראה היה בעליל שהפסיכיאטר מנסה להתעשת מהפתאומיות שדבריו של יוסי ניתכו עליו. "האם יש לך רקע אישי של שואה, כלומר, משפחה קרובה או קרבה אחרת".
"לא", יוסי היה נחוש לא לתת לשיחה לגלוש לתחום הזה. "מעולם לא ממש התעסקתי בנושא הזה, הוא נגע ולא נגע לי, דרך החוויה הישראלית הרגילה, לא יותר מזה".
"אני מבין", אמר הפסיכיאטר. "נראה לי שהשואה היא סימפטום של לחץ פנימי שאתה שרוי בו, אולי משבר מסוים. לפעמים חיים שלמים מובילים אדם לנקודה שבה הוא מגיע למסקנה שכל חייו היו אסון".
"לא, לא!" יוסי ענה בתקיפות. "אני רוצה שנדון בעניין הזה בלי קשר אליי. אני בטוח שמה שקורה לי זה לא משהו דמיוני או פנימי, אני רוצה להבין את העניין במהותו, במסר הכללי שלו".
"לא אוכל לדון אתך על זה אלא ככל שזה נוגע לך אישית ולפסיכולוגיה שלך", ענה הפסיכיאטר. "אם אתה באמת רוצה לדון בעניין מנקודת מבט מדעית אובייקטיבית, אתה צריך לפנות לאיש מקצוע אחר".
"טוב, הבנתי". יוסי קם על רגליו. בהחלטה של רגע הגיע למסקנה שהוא נמצא במקום הלא נכון.
כשיצא מהקליניקה של הפסיכיאטר, הבין שלמעשה הוא לא מעוניין לטפל בתופעה מנקודת המבט האישית, אלא שיש פה דבר שהוא מעבר לו, משהו שעליו לגלות את מהותו. לפתע נפל לו האסימון והבין מה עליו לעשות. הוא נזכר שבזמנו למד והתאמן ביוגה ואחר כך, אחרי שקרא ספרים בנושא, השתתף בחוגים של רוחניות ומיסטיקה. החוגים דווקא עזרו לו לשפר את הרגשתו לגבי החיים, אבל בשלב מסוים הרגיש שהוא נסחף יותר מדי לרוחניות ומאבד את האחיזה במציאות. אז עשה מהפך בחייו והחליט ליהנות מחיי החומר, מה שכינה בזמנו יין ופולקעס. אבל מעולם לא התערה ממש בעולם הבילויים ולא היו לו הרבה חברים או חברות. אחר כך נכנס לתקופה של עבודה מאומצת ולא היה לו יותר זמן לא לרוחניות ולא לבילויים. אבל עם הזמן מצא את עצמו שוב בלי מרץ והתלהבות ובקשיים חברתיים. מכל מקום שם אחד של מורה רוחני הוא זכר באופן מיוחד. היה זה יהודה, שקיים חוגי דמיון מודרך ובד בבד עם הספרים שקרא, יצר אצלו חיבור עמוק אל המהות הפנימית. כן יהודה, זה האיש שאני צריך לפנות אליו לייעוץ, חשב.
לקח לו שבוע שלם עד שהצליח למצוא את הטלפון של האיש. רק כעבור שבוע נוסף התקשר אליו. למרות ההקלה שחש כשנזכר בתקופה הרוחנית שלו, עדיין בלילות היו לו סיוטים ואף שלא קרא עיתונים, מדי פעם היה נדמה לו שהוא רואה, כשהסתובב בעיר, התרחשות מימי השואה. זאת למרות שהקפיד לצאת לעיר רק לצורך סידורים ונצמד למציאות החומרית. אבל הוא למד לא להתקרב למקום שבו ראה התרחשות כזאת, אלא לברוח מהאזור. מאידך חש שלאט לאט שטח המחיה השפוי, שמחוץ להתרחשויות השואה, הולך ומצטמצם.
כשהגיע לבסוף ליהודה, זיהה הלה מיד שהוא בבעיה. מפליא היה שהם זיהו אחד את השני למרות התקופה הארוכה שעברה. ביהודה אי אפשר היה לטעות. כבר ממרחק היה ניתן לחוש את הכריזמה של האיש, ששידר שלווה, נינוחות וטוב לב.
"הה יוסי!" יהודה הושיט לו את ידו. "אתה נראה מנותק וחיוור, מה עובר עליך?!"
"כן נראה שאני מנותק קשר כמו נתניהו", ניסה יוסי להתבדח ואכן יהודה פרץ בצחוק. "אל תגיד לי שאתה כבר לא מצביע ליכוד?!" "ואתה?!" שאל בעוקצנות. "כולנו מצביעים ובוכים", התוודה יהודה. לפתע הרצינו פניו.
"במה העניין, אתה באמת נראה לא טוב?"
"סיפור ארוך", יוסי התקשה לדבר. בחוגים שהשתתף בהם הייתה תמיד אווירה קבוצתית של רוחניות, שמיד קישרה אותו לרגשות הנעלים של שלווה ואושר ואף פעם לא הרגיש צורך להתלונן או לגלות לקבוצה את בעיותיו. תמיד האווירה והקישור אל הרוח, המלאכים כפי שיהודה כינה אותם, יצרו אווירה של שלווה ואושר נטולי דאגות. "יש לי משהו רע לספר לך!" אמר לבסוף. "אני לא בטוח שתבין את זה, מעולם לא דנו בקבוצה בצד האפל של הרוחניות. כוונתי בחיבור אל הרוע...."
"כן", יהודה הסכים אתו, "אני בדעה שאין רוע, כמו שאין חושך, במקום שיש אור. כל מה שאנו רואים בעולם הזה, שאינו אור, שלווה ואהבה, הוא חלום תעתועים ותו לא".
"אבל", מחה יוסי, "דברים רעים קרו וקורים, אי אפשר להתעלם מזה".
"למה כוונתך?" שאל יהודה.
"לשואה למשל..." ענה יוסי, מרגיש לפתע מטופש מול האיש השלו והרציונלי שמולו.
יהודה נראה מופתע. אולי אפילו קצת מזועזע. "שואה?! מה הקשר, אל תגיד לי שהפכת לניצול שואה חדש", ניסה להתבדח.
יוסי חייך. הוא שמח שיהודה לא קטלג אותו ישר כמשוגע, או סובל מבעיות אישיות, כמו הפסיכיאטר. עם יהודה הוא הרגיש מספיק ביטחון עצמי, להציג את דעתו, שכל העניין שקרה לו, היה משהו ממשי, ולא איזה חזיון תעתועים. הרי בסדנאות של הדמיון המודרך אנשים שונים העלו חזיונות מדהימים שראו. יהודה בעצמו אמר פעם: "הדמיון שלנו הוא כל מה שיש".
"לא, באמת, אני לא צוחק. כל העניין הזה נפל עליי בפתאומיות. בלי שהיו לי חזיונות או חלומות שווא. פתאום, לתוך המציאות שלי, נכנסו אירועים ממשיים שנלקחו ממש מהשואה. דוגמת שריפת ספרים, ניפוץ חלונות ראווה, השפלת יהודים, ובריונים לובשי מדי נאצים. וכול קרה באווירה כזאת קודרת, שבה כל ההתרחשות נראתה מציאות של פעם ולא התנהלות של ניאו-נאציים מטורפים".
יהודה הביט בו עמוקות, קשה היה לראות אם היה מופתע או שמא חשב אותו לאדם שדעתו נטרפה עליו. "אתה יודע", אמר מהורהר, "זה בעצם לא צריך להפתיע אותי, כל העניין של השואה הרי טבוע כל כך עמוק בחוויה שלנו... עד עכשיו יכולנו לקטלג את זה כזיכרונות טראומטיים של ניצולי שואה. אבל הרי השואה הפכה להיות חלק בלתי נפרד מהחוויה הישראלית, משהו שכנראה יישאר אתנו גם אחרי שאחרון ניצולי השואה יעלם מהעולם. כל אירוע טראומטי נחקק ונשאר בחוויה המשותפת של האנשים. קח למשל את סיפורי רוחות הרפאים בטירות האנגליות העתיקות. הייתי במקומות כאלה ומצאתי שיש שם התרחשות על טבעית אמתית."
יהודה שקע במחשבות ויוסי התחיל להרגיש טוב עם עצמו.
"תראה מה נעשה", אמר יהודה. "נקבע פגישה לעוד שבוע ובינתיים אנסה לחשוב על כל העניין, כי לומר את האמת די הפתעת אותי בהתחלה. בעצם לא חשבתי שאוכל בכלל לטפל בך, אבל ככל שאני חושב על זה יותר, זה נראה לי אפשרי."
יוסי יצא ממשרדו-ביתו של יהודה והרגיש הקלה. בימים הבאים ניסה כמה שאפשר להימנע מלהיזכר ב"חוויות השואה" שלו, תוך הימנעות מלשוטט סתם כך בעיר, בלי סיבה ממשית. אבל בלילות הסיוטים לא הרפו ממנו. הכול היה עדיין חי בתוך נפשו ורק שיגרת היומיום הצליחה להרגיע אותו. כשהיה מנסה לסדר את מחשבותיו בקשר לעניין, תוך שינון דבריו של יהודה, על השאריות האנרגטיות של השואה שיש בארץ, לא הצליח להירגע. הדברים לא ממש הסתדרו לו. יותר מכל חשש מיום השואה ואירועי הזיכרון, העתידיים להתרחש בעוד כמה חודשים.
בערך באמצע השבוע, כשלוש ימים לפני הפגישה המיועדת שלו עם יהודה, זה קרה לו שוב. הוא שם לב, אבל אחרי שגמר איזה סידור בעיר, החל לשוטט באזור ואז פתאום הבחין בחבורת אנשים עומדים במעגל, שבמרכזו הייתה מדורה בה השליכו ספרים. כמה אנשים, לבושים בבגדים חרדיים טיפוסיים, עמדו במרחק מה מהמקום ונראו חבולים, מביטים לעבר האש בעיניים מבועתות.
יוסי מיהר להתרחק מהמקום במהירות. למחרת, אחרי ליל סיוטים, עלה על מטוס לאילת, אחרי שהודיע לעבודה שיעדר כל סוף השבוע. כשעלה למטוס להתרחק מהעיר ומהאזור בכלל, חש פתאום רגשי אשמה, כאילו שהוא בוגד באחיו ונוטש אותם.... אותו סוף שבוע באילת, השתדל ללכת לכל פעילות בידור ותרבות שהיה במלון ובאזור והצליח להרגיש די משוחרר מהחרדות שלו.
ביום ראשון כשנחת שוב בעיר שלו, מיהר לפגישה עם יהודה.

כשנכנס לטיפול השני שלו אצל יהודה, הלה זיהה שיפור ניכר במצבו של יוסי. "אתה נראה רגוע יותר", אמר, "נראה שאנחנו בדרך הנכונה. רק אחרי שהלכת הבנתי שכל העניין הזה שלך, שנראה כל כך מוזר ומטורף, היה בעצם הגיוני ביותר מבחינה רוחנית. הרי לפי התפישה הרוחנית, הכול קורה בבת אחת ויש עולמות מקבילים רבים, על מנת שמציאות אחת לא תתנגש באחרת. כלומר לא רק שבנוסף לנו יש עולמות מקבילים, בהם התרחשויות מקבילות לשלנו מתפתחות לכיוונים אחרים לחלוטין, אלא יש עולמות מקבילים בהם מתרחשים דברים, שלנו נדמה שהם שייכים לעבר או לעתיד. למעשה, כפי שהמדע הוכיח, זמן וחלל הם מושגים פיזיים לא מוחלטים והם נוצרו בעולמנו כדי לאפשר לו להתנהל כפי שהוא מתנהל. מבחינתנו, כבני אדם, הכול תלוי בנשמה, כי העולם החומרי הוא אשליה של נשמת האדם. כל אחד מאתנו הוא עולם ומלואו וכל אחד בורא את עולמו הפרטי."
"מדהים", אמרתי, מופתע משטף הדברים של יהודה. "למען האמת, אני אמנם מרגיש יותר טוב, אבל לא השתחררתי לגמרי מהחרדות, רק עכשיו חזרתי מאילת, שם ניסיתי לברוח מהאפשרות שאתקל שוב במחזות מהשואה. אני מרגיש כאילו אני נמצא בסכנה להיסחף לתוך עולם אחר, גיהינום"...
"יש כאלה שמאמינים בגיהינום, יש כאלה שטועים לחשוב שהיטלר הגיע לגיהינום!" אמר יהודה בגיחוך.
נדהמתי, "מה אתה לא מאמין בעולם הבא?!" שאלתי.
"כמובן שאני מאמין", השיב יהודה. "אבל הגיהינום הוא לא בעולם הבא אלא פה. היטלר יצר את הגיהינום והוא נשאר פה אתנו!
"יש שחושבים שהגיהינום הוא בשמיים בעולם הבא ולא היא – הגיהינום הוא פה. יש מי שחושבים שהיטלר הגיע לגיהינום והוא נמצא שם – אבל הגיהינום הוא פה – ואנחנו יכולים בעצמנו להגיע לגיהינום, שהרי אנשים כמו היטלר יצרו את הגיהינום פה ואין שום גיהינום מעבר לעולם הזה.
"יש שחושבים שאין עולם הבא ואין גיהינום. נכון בחלקו – באמת אין גיהינום בעולם הבא!"
"אתה לא מאמין בשכר ועונש?" התרעמתי.
"כמובן שלא" השיב. "הרי כל הניגודים קיימים רק בעולם הזה. בעולם הבא אין שום ניגודים – אין שם רע אלא רק טוב!
"הרי היטלר בעצמו, ביום שחתם על הסכם אי התקפה עם רוסיה, סיפר שיצא ממרפסת ביתו והביט לשמיים. הוא הבחין שמזג האוויר השתנה בפתאומיות. השמיים קדרו בצבע בוצי מגעיל ורוח חזקה מלווה באווירה עכורה התחילה לנשוב. הוא עצמו הגדיר את המאורע כמבשר רעות וזוועתי ממש. אבל הוא ידע שאין מה לעשות, הפור כבר נפל ועליו לצאת למלחמה. כלומר הוא היה מודע להשפעות שיהיו למעשיו על היקום ועל העולם. כנראה שזה היה בדיוק ייעודו, לבער ולהשמיד את כל מה שקיים, כדי שעולם חדש יתקיים. עובדה היא שכל הזמן אנו חוזרים ומתעסקים במלחמת העולם השנייה, כתקופה של מהפך בכל החיים שלנו."
"אז אתה בעצם לא מאמין שיש לשנוא את הנאצים ואת שולחיהם?!"
לא" אמר יהודה, "אני פשוט מאמין בפתגם שאומר שטוב יותר להדליק נר מאשר לקלל את החושך. כלומר האור תמיד ינצח והחושך הוא זמני. אם אתה רוצה להילחם ברע – בבקשה, אבל להימנע מלעסוק בו, זאת לא הדרך הנכונה."
הייתי די המום, אבל בגלל שידעתי שיהודה הוא איש טוב וצדיק, דבריו לא הרתיעו אותי ודי הבנתי לכוונתו. יהודה הדריך אותי לנסות להירגע, להתחבר לכל הטוב שבי, על ידי דמיון מודרך וקבע שוב פגישה בעוד שבוע.
יצאתי החוצה והרגשתי שעדיין איני בשל להסתובב חופשי. הפחד קינן בי עדיין. עתה, משהייתי מודע לאפשרות הזאת להיתקל במחזות הזוועה, הרגשתי איכשהו שאני יותר מוגן וממוקד מכדי שהדבר יקרה לי בפתאומיות. כל אותו שבוע תפקדתי היטב בעבודה, אבל בערבים ובייחוד בלילות עדיין לא הייתי שקט. ציפיתי בקוצר רוח לפגישה הבאה עם יהודה.
ואכן כשיהודה ראה אותי, הבין היטב את מצבי. "כנראה הייתי פזיז מדי", אמר. "התלהבתי מעצמי שהצלחתי לפענח את הדברים המוזרים שסיפרת לי ופסחתי על הצד האישי, הכואב שלך. אני רוצה לנסות אתך דבר שונה, שחזור גלגולים".
די הופתעתי מדבריו. למרות שיהודה היה איש רוחני, וגם מן מדיום שכזה, שבסדנאות הדמיון המודרך שלו, התחבר למלאכים שונים, לא חשבתי שהוא עוסק ממש בשחזור גלגולים. הרי שמעתי שהעניין כרוך במיומנויות היפנוט, תחום שהוא די מסוכן.
"אתה לא תהיה הראשון שאני עושה לו את זה", הרגיע אותי יהודה, כמי שקורא את מחשבותיי. "אני מבטיח לך שלא ייגרם לך שום נזק".
חייכתי בהסכמה. ניגשנו ביחד לחדר הסמוך ושם נשכבתי על הספה והוא ישב לידי. הוא פתח בהדרכה הרגילה שלו, שבו הורה לי להרפות את גופי ולנקות את מחשבותיי, כך שיוכל להוביל אותי בדמיון מודרך למצבי תודעה חדשים. "זכור", אמר, "אינך צריך להילחם במחשבות שלך. לא אנחנו יוצרים אותן. המחשבות הן יצור עצמאי שמתהוות במוחנו. אנחנו רק מושכים את המחשבות אלינו, באמצעות האמונות והציפיות שלנו, כמו גם באמצעות התגובות הפיזיות והביולוגיות של גופנו. אני אנסה להוביל אותך מעבר לחמשת החושים שלך, ולחבר אותך עם הנשמה שלך, היודעת כל. ברגע שאגיע לנשמה שלך, אוכל לתקשר אתה ולהעמיק לאט לאט אל מעבר לגלגול הזה שלך".
ואכן באטיות, תוך כדי דיבור רך וטון מונוטוני, הוביל אותי יהודה אל המחוזות הרוחניים של הנשמה, אל השלווה שמעבר למחשבות.
כשהתעוררתי מהטרנס שבו הוא הכניס אותי, נוכחתי לדעת שעברו יותר משעתיים!
"מה שלומך", פנה אלי יהודה בפנים מאירות. "אני שמח לבשר לך שהצלחנו להגיע לשורשי הבעיה שלך!"
הייתי מופתע, לא הרגשתי שקרה משהו בכלל ובוודאי לא משהו דרמטי. אמנם הרגשתי רענן כמו אחרי שינה טובה, אבל לא שונה. "שורשי הבעיה שלי?" שאלתי ואז הבנתי. כנראה כוונתו שהבין לא רק ממה נובעים החזיונות והחרדות שלי, אלא גם מצא שיש להם שורשים בגלגול קודם.
"זה קשור לקארמה שלך", אמר יהודה. "בגלגול קודם נספתה בשואה, במחנה השמדה וחזרת לגלגול הזה מתוך מטרה להבהיר לעצמך את מהות החוויות הנוראות שעברת ולשתף אותם עם אחרים. זה משהו יוצא דופן, שלא מתעסקים אתו פה. אבל האמת שיש הרבה כמוך, שחזרו אחרי שנספו בשואה ונולדו בארץ.
"המטרה שלך בחיים האלה היא להביא את מודעות השואה לעולם. גלגלו עליך את האחריות הזאת, אבל בגלל שאינך עוסק בכך, המציאות הזאת רודפת אותך. כלומר עליך להתחיל לפעול בעניין המודעות לשואה בארץ. למשל תתנדב ליד ושם. כתוב מאמרים על זה..."
"די..." אמרתי המום. "אתה רוצה להגיד לי שאני בורח ממה שאני בעצם צריך לעשות. מן יונה הנביא כזה?"
"יונה הנביא כן", ענה יהודה, "המלט לא. כלומר ייעודך הוא להביא את הדבר מבחינת תיעודית ולא לנקום או לשנות את המציאות."
"אני מבין", אמרתי, "אנסה להתגבר על החרדות שלי ולעסוק בנושא, כמו שאתה אומר".
"בהחלט", אמר יהודה. "בטיפול שעברת הצלחתי להבהיר את העניין עם הנשמה שלך, כדי שתוכל לעסוק בנושא בלי לסבול מפחדים. הצלחתי לחבר אותך שוב לנשמה שלך ולשחרר אותך מהחרדות של ההתנתקות והבדידות, שחווית בשנים האחרונות. הנושא יספק לך גם מסגרת חברתית, מחוץ לעבודה".
יצאתי מיהודה עם הרגשה באמת טובה. הרגשתי בבירור שהצלחתי להשתחרר מהחרדות שלי. בימים הבאים הצלחתי ליצור קשר עם גופים שעסקו בשואה והסכימו לשתף אותי בשימור זכר השואה ועזרה לניצולים. גיליתי שאני אוזן קשבת מצוינת ועוזר מאוד לניצולים הללו.
מאז עשיתי פעולות רבות למען הנצחת זכר השואה. אני חבר אפילו בכמה דירקטוריונים של חברות ממשלתיות העוסקות בנושא.
גיליתי שככל שאני עוסק באופן מעשי בזה, ככה הפחדים והחרדות שלי מהשואה נעלמו.




אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל