לכבוש

בנות לאבא ובנים לאימא האם יש אמת בדבר ??

לכבוש זאת תכונה גברית במיוחד... אנחנו נולדים עם גן כזה, גן שרוצה בכל רגע נתון לכבוש... לכבוש את הגבעה, להילחם על מה ששלך, לכבוש עוד לב, לכבוש את היצרים. אנו עסוקים רק בלכבוש ולכבוש ולכבוש... לאחרונה, מתעורר בי הצורך לכבוש- אך הפעם, את ליבו של הקטן בבית את ילד הזקונים .

זהו צורך לכבוש את המאחז האחרון המאחז הבלתי חוקי הזה, הילד שהולך אחרי אמו לכל מקום, הילד שמתעורר והמילה הראשונה שהוא מוציא מהפה היא "אימי, אימי״, הילד שלא מוכן לרגע שאאכיל אותו, ובדרך קבע מסובב את הראש ומצביע על אמו, וכל רצונו זה ללכת אחריה, לחבק ולנשק אותה כאילו הייתה מזוזה .אז נכון שהמילה הראשונה שלו הייתה "אבא", אך בזה זה הסתיים ומאותו הרגע הכול זה אמא... הכול רק אמא!!!

אני מסתכל עליו הולך בבית בהליכת הברווז העצבני הוא מתהלך כמלך בחזה נפוח ורגלים פסוקות מעט , מתהלך כמו צל אחריה, ולעומת זאת, כשאני עובר לידו הוא רק מעיף בי חצי מבט וממשיך לדרכו, כאילו אני איזה משרת או עציץ נינוח. אני לא מבין, הוא שלי או לא?! אם לא, מבחינתי שיארוז וילך... אבל אם כן, שייתן גם לי קצת יחס... מגיע לי, אני לא נמצא בבית על תקן אורח! הדבר שהכי מרגיז הוא כשבלילה הוא הולך בשקט ונכנס למיטה של אימא שלו ומחבק אותה כפיות... פה בכלל משתחרר לי משהו בסעיף... מתחשק לי לומר לו "הלו! גם אני פה!!! אולי תבוא קצת לבקר אותי? גם אני נחמד! גם לי בא להתחבק איתך בכפיות. מה אכפת לך לנסות משהו אחר?!"

במהלך היום אני עושה כל מיני נסיונות להוציא ממנו יחס לפעמים פונה אליו בנחמדות, ומבקש ממנו להביא לי נשיקה,או חיבוק אבל אין תגובה... ולעומת זאת, אם היא רק מבקשת ממנו חיבוק, נשיקה, משהו קטן- הוא מיד רץ... העיקר שלי הוא בקושי מרים את היד לשלום כשאני יוצא מהדלת בדרכי לעבודה כדאי לדאוג שיהיה לו דיסה וחיתולים אז לפחות בי מה כבר ביקשתי רק אחרי שאני מתחנן על נפשי לטיפת יחס הוא מתנהג כאילו הוא עושה לי טובה ומרים יד לכיווני.

אז אחרי הכול, החלטתי ללכת על הכיבוש, ואני במסע לכבוש את לבו של הילד. זוהי מלחמה ללא כפפות וללא פשרות, עד שאכבוש את הלב הקטן שלו. בשלב הראשון, החלטתי לחכות לו ער עד השעות הקטנות של הלילה, וידעתי שברגע שהוא יתעורר וישמיע קול אני אזנק ולא אתן לו ללכת לאף מקום מלבד לידיים שלי, ואז בעדינות וברוגע אכניס אותו למיטה איתי ונישן ביחד כפיות...

המלחמה החלה, ובשעה שלוש לפנות בוקר הרגשתי את העייפות מנצחת אותי, אבל אז זה הגיע. הילד התיישב על המיטה וקרא "אימי, אימי", ותוך כדי שאני שומע שהוא קם לכיוון היציאה מהחדר שלו ,קפצתי מהמיטה רצתי כמו מטורף, נעמדתי מולו ולחשתי באוזנו "בוא מאמי..." ניסיתי לפתות אותו "בוא חבר, אני פה...". הילד נעמד- הסתכל עליי בעיניים מלאות שינה ופתח בריצת עמוק לכיווני. הלב שלי פעם במהירות כאילו רצתי מרתון, ומיד הושטתי ידיים לצדדים מחכה לחבק את המתוק עם הליכת הברווז. אבל לא!!! הוא המשיך לרוץ, נכנס בין הרגליים שלי והגיע היישר למיטת אימו, ושוב התחבק איתה כאילו הוא רוצה לחזור למקום שממנו יצא .

במהלך הלילה הייאוש התגבר אצלי, אבל אני לא אדם שנכנע מהר. הרהרתי וחשבתי מה אוכל לעשות ואז הבריק בראשי רעיון ועברתי לשלב השני... החלטתי שביום למחרת, אני אקח אותו לטיול. אני יודע שהוא אוהב בעלי חיים, זה בטוח יכבוש אותו... מיד אחרי שהבאתי אותו מהגן, עצרתי להראות לו סוסים. לאחר מכן, לקחתי אותו לרפת ובמהלך הטיול עצרנו לחפש חתולים, כלבים וציפורים. אפילו צעקתי "ציף ציף" לשמיים לכל ציפור שעברה במרכז היישוב, רק בשביל שהילד יהיה מאושר. העוברים והשבים הביטו בי כאילו נפלתי מהירח, כשראו אותי עושה זאת, אבל בשביל לכבוש את הקטן אני מוכן גם לעמוד עירום במרכז העיר ולצעוק "ציף ציף!"

תוך כדי שאני רץ איתו ומחפש ציפורים בשמיים, התחלתי ללחוש באוזנו "אבא חבר שלך, רק אבא הולך איתך לחפש ציפורים כמו משוגע...מי אוהב את אבא ??? מי ???"

באותו הרגע, הרגשתי כאילו הקטנצ'יק גילה אותי. הוא נתן לי יד, והלך איתי כמו שדמיינתי ורציתי. הוא אפילו חיבק אותי חיבוק חם ואוהב (אמנם זה קרה כשנבהל מחתול או מכלב) אבל עדיין התרגשתי. וככה, טיילנו לנו על המדרכה במושב, אבא ובן... הוא מצביע ואני כמו איזה מטורף מבצע את התנועות שלו(פקודות שלו ). אפילו עשינו פרצופים אחד לשני- הוצאתי לשון והוא החזיר לי, עשיתי קולות של כלב והוא חיקה אותי. באותו הרגע, חשתי שאין מאושר ממני, ובשנייה הזו ידעתי שהילד גילה אותי ועכשיו יש בנינו בונד סודי מעכשיו הסדר בבית משתנה גם אבא פה .

אחרי שעות של ריצה אחרי ציפורים (כי לא בכולם הבחנתי) ובעלי חיים אחרים, החזרתי אותו הביתה. פתחתי את הדלת, והחזקתי אותו על הידיים שלי, וחייכתי מאוזן לאוזן. הייתי מאושר, והרגשתי שאני מחזיק בידיים את הגביע הכי חשוב בחיי, בחזה נפוח ומלא בגאווה. אבל אז, הוא קיפץ לי מהידיים והתחיל לברוח ממני אחוז אימה כאילו הייתי מצורע!!! ברגע אחד הוא רץ היישר לזרועות אמו, והכי מצחיק שהיא אפילו לא התאמצה לקרוא לו!!! היא חיבקה אותו כאילו היה זה מרקו שמצא את אימא ואמרה לו ״חיים שלי, אהבה שלי..." הוא שמע את קולה, והניח את ראשו על כתפה, תוך שהביט בי במבט זנוח, סובב את הראש ונמרח כמו שוקולד על לחם. הרגשתי מופסד, לקחתי את רגליי ופרשתי בייאוש לחדר והבנתי שהקרב הזה אבוד מראש. בין כל המחשבות, ניסיתי לשכנע את עצמי שבנות הולכות לאבא ובנים לאמא... אבל זה לא נכון, כי בנות הולכות עם אמא ונשארות שם, כי רק אמא יכולה לקחת אותם לקנות בגדי נשים, רק אמא תסביר להם על תהליכים נשיים ועוד ועוד... ואז הגברים נשארים עם הבנים, אבל גם איתם אלו רק ימי חסד קטנים ומזה אנו חייבים למצות כל רגע ורגע כי זה עובר מהר. הרגעים הללו מתכווצים וגם הבנים בסוף עוברים לאמא כדי לבקש את הבקשות הקטנות שהם יודעים שעליהם מראש אבא לא יסכים , אז בואו נמשיך לנסות לגנוב לנו כמה רגעים של נחת וחום בשקט בשקט ונזכור כל רגע כזה כי הם נדרים אצלנו האבות .


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל