ציפור של פורים - מעשה שהיה

כְּשֶׁהָיִיתִי בָּן שְׁלוֹשׁ וַחֲצִי וְחַג הַפּוּרִים הָיָה בַּפֶּתַח, אִמִּי לִמְּדָה אוֹתִי לְדַקְלֵם בְּאִידִישׁ שִׁיר פּוּרִים שָׂמֵחַ. שְׁלַּב אַחֵר שְׁלַּב, שׁוּרָה אַחֲרֵי שׁוּרָה לָמַדְתִּי לְדַקְלֵם אֶת הַשִּׁיר שלא הֵבַנְתִּי מִמֶּנּוּ אֲפִלּוּ מִלָּה אַחַת. בַּשַּׁבָּת בָּבֹקֶר אִימָּא הִלְבִּישָׁה אוֹתִי בְּבֶגֶד לֵיצָן שֶׁתָּפְרָה לי

מעשה בציפור של פורים - מעשה שהיה
יגאל בור - סיפור לפורים 2017
כְּשֶׁהָיִיתִי בֵּן שָׁלוֹשׁ כְּבָר הֵבַנְתִּי אֶת שְׂפַת הָאִידִישׁ שֶׁדֻּבְּרָה בֵּין הוֹרַי לְבֵין עַצְמָם, וּבֵין סָבְתָא מְנוֹּחָה וְכָל בְּנֵי מִשְׁפַּחְתָּהּ הַבּוֹגְרִים.
לֵצְּד הָאִידִישׁ לָמַדְתִּי לְדַבֵּר עִבְרִית הֵן עַל-יְדֵי הוֹרֵי וְהֵן בְּגַנֵּי הַיְּלָדִים.
כְּשֶׁהָיִיתִי בָּן שְׁלוֹשׁ וַחֲצִי וְחַג הַפּוּרִים הָיָה בַּפֶּתַח, אִמִּי לִמְּדָה אוֹתִי לְדַקְלֵם בְּאִידִישׁ שִׁיר פּוּרִים שָׂמֵחַ.
שְׁלַּב אַחֵר שְׁלַּב, שׁוּרָה אַחֲרֵי שׁוּרָה לָמַדְתִּי לְדַקְלֵם אֶת הַשִּׁיר שלא הֵבַנְתִּי מִמֶּנּוּ אֲפִלּוּ מִלָּה אַחַת.
בַּשַּׁבָּת בָּבֹקֶר אִימָּא הִלְבִּישָׁה אוֹתִי בְּבֶגֶד לֵיצָן שֶׁתָּפְרָה בְּמוֹ יָדָהּ, כְּשֶׁהִיא בּוֹחֶנֶת אוֹתִי בְּדִקְלוּם הַחֲרוּזִים. כָּל פַּעַם שֶׁסִּיַּמְתִּי לְדַקְלֵם בַּהַצְלָחָה הִיא קָרֲנָה מֵאֹשֶׁר וְשִׂמְחָה תּוֹךְ צְחוֹק מִתְגַּלְגֵּל. בְּתֹם לִבִּי הַצָּעִיר וְהַתָּמִים הֶאֱמַנְתִּי שֶׁאִמָּא שְׂמֵחָה עַל כִּשְׁרוֹנִי לְדַקְלֵם אֶת הַשִּׁיר שֶׁלָּהּ בְּלִי טָעֻיּוֹת.
לִקְרַאת צֵאתֵנוּ מֵהַבַּיִת הוֹרַי הִתְלַבְּשׁוּ בְּבִגְדֵי הַשַּׁבָּת, נָעֲלוּ לִי נַעֲלִים חֲדָשׁוֹת לִכְבוֹד פֶּסַח הַמִּתְקָרֵב, וְהָלַכְנוּ לְבֵית סָבְתָא שֵּ"בסִימְטַת החבשים" 101.
כשהגענו לבית סבתא ועלינו במדרגות לקומה השנייה הייתי כולי דרוך בציפייה לדקלום המיוחד לסבתא ולממתקים הרבים שהיא תרעיף עלי כִּבְכָל שבת.
בביתה של סבתא כבר היו דודה מרים ודוד מנחם מבית-ישראל שבירושלים, דודה רחל ודוד אהרון עם הבנות שלו מתלפיות, וכמובן הדודים אמנון יוסף ואליעזר, האחים של אבא שעדיין גרו בבית ההורים.
כמו תמיד התקבלתי בתרועות שמגיעות לנכד הצעיר ביותר, עד עכשיו , וכולם התפעלו מתחפושתי שלא הבנתי עדיין מה משמועתה ולמה אני צריך ללבוש את הבגד הירוק והכובע האדום שגרד לי כל הזמן על הראש, ורק אחרי פורים התברר שעם הכובע המושאל מידידים ירושלמיים קיבלתי במתנה משפחה דוקרנית של כינים ופשפש אחד.
סבתא הגישה "פיש אין ביטערן" (באידיש. דגים ברוטב חריף) וקוגל (פשטידת איטריות) שאמא שלי הביאה. טחינה ומלפפונים חמוצים, מרק בשר ובשר מבושל עם איטריות. סבתא אכלה את הדגים כשהיא טובלת ביין גוש שנקטף מחלת-שבת ובתיאבון רב דחפה אותו לפיה עמוס השיניים המקוריות שלה.
כשכולם גמרו לאכול וכלותיה של סבתא פינו את השולחן ורחצו את הכלים במטבח, סבתא זרקה על השולחן ערימה של תפוזים וסכינים ובמהרה השולחן היה מלא בקליפות זהב שרבים מהן נשרו לרצפה בלי שלמישהו היה איכפת מכך.
וכתוב ליבם מ"מה-טוב ומה-נעים שבת אחים גם יחד", אמא שלי קמה ממקומה וביקשה את סבתא לשבת בכיסאה, ואז היא הכריזה שיגאל'ה ידקלם לסבתא דקלום מיוחד באידיש. הסקרנות עשתה את שלה ושקט השתרר מסביב לשולחן הענקי של סבתא מנוחה. ואז אמנון תפס אותי במותני ושם אותי על השולחן הגדול ואמר "יגאל'ה עכשיו תראה לנו מה שאתה יודע באידיש".
הייתי נבוך ומתבייש. סביב היו לפחות ראשים של עשרים גדולים וקטנים ומה שראיתי היו ארבעים עיניים מכל הצבעים מסתכלות עלי בתהייה "מה התינוק יודע?"
אמא שלי הסתכלה בי בגאווה גדולה כאילו אינה רואה שהלשון תקועה בגרוני כמו עצם. ואז בלחש דק ועדין היא לחשה לי:
- "הגוטען פירם..." (פורים שמח...)
זה לא אמר לי שום דבר...
אמא נגשה אלי, נשקה לי ברוך ולחשה שנית:
- "הגוטען פירם..." (פורים שמח...)
-
פתחתי את פי ובקול צלול דקלמתי:

הַגוּטֶען פִּיִרֶם גוּטְס-גְּרִיס
אֵיךְ הוֹב אַפֵיִיגָלֶע צֵוֵוִיִשֶעְןְ דֵּה פִּיִס,
אוֹן אֵיֵבר איר קֶעְנט מִיר נִישְׁט גְלֶעֵּיִבן
גִיט מִיר אַטֶעלֶעֶר וְעל אִיךְ אַייךְ דּוֹס אַרֹויִס לעיגן...

שאגה עצומה של צחוק פרצה מפי כל המבוגרים...
מחיאות הכפים והצעקות הפילו את הסיד מהתקרה, זה היה מטורף.
קפצתי למטה על אמא שלי והטמנתי את ראשי החיוור באמצע חזה בתקווה שהכל יעלם.
פתאום אני שומע את סבתא מנוחה אומרת בקול:
יגאל'ה מיין קינד, נא דיר אטעלער, נא דיר אה טעלער...
הייתי המום, התנקתי מהחזה של אמא והסתכלתי בסבתא, פיה פעור בצחוק- מהדהד ועיניה דומעות בזרם אדיר מחמת התרגשותה...
"ריבונו של עולם, מי השתגע אני או הם???" הייתי אמור לחשוב, אבל איך חושב ילד בן שלוש וחצי שבגללו העולם מתפוצץ מצחוק...?
סבתא לא הרפתה ממני:
"נאדיר אשילינג און גיב ארויס דאינע פעיגאלע" היא אמרה עוד פעם ועוד פעם, ואני לא מבין, מה היא רוצה??? הבנתי שהיא רוצה ממני משהו אבל מה? ובשביל מה הצלחת הריקה שהיא מחזיקה מול פני ?

סוף ראשון
למי שהבין את האידיש אין צורך להמשיך בקריאה


עכשיו אתרגם מאידיש לעברית שנמנעתי למעלה מלעשות כדי שלא לקלקל את הרצף..

אני מעתיק את הטכסט המצריך תרגום ושם אני מתרגם הכול.

המשך עם תרגום לעברית
פתאום נשרה המבוכה ונעלמה הביישנות, ופתחתי את פי ובקול צלול דקלמתי:

אַגוּטֶע פִּיִרֶם גוּטְס-גְּרִיס
אֵיךְ הוֹב אַפֵיִיגָלֶע צֵוֵוִיִשֶעְן דֵּה פִּיִס,
אוֹן אֵיֵבר איר קֶנְעט-נִישְׁט מִיר גְלֶיִבֵּען
גִיט מִיר אַטֶלֶעֶר אוֹן אִיךְ אַייךְ דּוֹס אַרֹויִיס גֶעֵיִבֵּען...

תרגום לעברית:

פּוּרִים שָׂמֵחַ וּבִרְכַּת הָאֵל
בֵּין שְׁתֵּי רַגְלֵי שׁוֹכֶנֶת צִפּוֹר
וּמִי שֶׁמַּכְחִישׁ וּבִי יְזַלְזֵל
עַל צַלַּחַת אַגִּישׁ לוֹ אֵבְרִי הַגִּבּוֹר


שאגה עצומה של צחוק פרצה מפי כל המבוגרים...
מחיאות הכפים והצעקות הפילו את הסיד מהתקרה, זה היה מטורף.
קפצתי למטה על אמא שלי והטמנתי את ראשי החיוור באמצע חזה בתקווה שהכול יעלם.
פתאום אני שומע את סבתא מנוחה אומרת בקול:
יגאל'ה מַיֵּן קִינְד, נָא דִּיר אָה טלער, נָא דִּיר אָה טלער...
תרגום: "יגאל'ה נערי, קח לך צלחת , קח לך צלחת".
הייתי המום, התנקתי מהחזה של אמא והסתכלתי בסבתא, פיה פעור בצחוק מהדהד ועיניה דומעות בזרם אדיר מחמת התרגשותה...
"ריבונו של עולם, מי השתגע אני או הם???" הייתי אמור לחשוב, אבל איך חושב ילד בן שלוש וחצי שהעולם שלו מתפוצץ בגללו מצחוק...?

סבתא לא הרפתה ממני:
"נא-דיער השילנג און גיב ארויס דיינע פייגלע" היא אמרה עוד פעם ועוד פעם, ואני לא מבין, מה היא רוצה??? הבנתי שהיא רוצה ממני משהו אבל מה? ובשביל מה הצלחת ריקה שהיא מחזיקה מול פני ?

סוף שני – כולל תרגום עברית מאידיש.





מנותק מהסיפור ומיוחד לפורים

אַגוּטֶע פִּיִרֶם גוּטְס-גְּרִיס
אֵיךְ הוֹב אַפֵיִיגָלֶע צֵוֵוִיִשֶעְןְ דֵּה פִּיִס,
אוֹן אֵיֵבר איר קֶנְעט נִישְׁט מִיר גְלֶיִבֵּען
גִיט מִיר אַטֶלֶעֶר אוֹן אִיךְ אַייךְ דּוֹס אַרֹויִיס גֶעֵיִבֵּען...

התרגום אינו מילה במילה והשינוי לצורך החריזה

פּוּרִים שָׂמֵחַ וּבִרְכַּת הָאֵל
בֵּין שְׁתֵּי רַגְלֵי שׁוֹכֶנֶת צִפּוֹר
וּמִי שֶׁמַּכְחִישׁ וּבִי יְזַלְזֵל
עַל צַלַּחַת אַגִּישׁ לוֹ אֵבְרִי הַגִּבּוֹר



התרגום המילולי בלי חריזה:

פורים שמח – ברכת האל
בין שתי רגלי יש לי ציפור
ומי שאינו מאמין לי
תן לי צלחת ואשים 'את-זה' לפניך...

אני מתנצל בפני אנשים שעשויים לחשוב שמדובר בשטויות שחבל לפרסמן - זה לא כך לטעמי.

הסיפור הוא אמיתי עד כמה שאדם מעל גיל 70 יכול לזכור בפרטי הפרטים.
את הדיקלום הביאה אימא שלי מהעיירה בורשא שבהרי הקרפטים.
בעיירה הייתה קהילה בת 20 אלף נפש. למעלה מחמשת אלפים בתי אב.
בעיירה היו 10 בתי כנסת שפעלו כל השבוע והיו פתוחים 24 שעות ביממה.
הרוב המכריע של התושבים היו חרדים עם אמונה ציונית. הם איפשרו הרבה לפני מלחמת העולם השנייה
לכל המפלגות הציוניות להקים סניפים ולהפעיל את הצעירים.
רוב קורבנות השואה היו אנשים מבוגרים שלא היו להם סרטפיקטים ולא כסף לעלייה לישראל ורוב האוכלוסיה הושמדה בשואה.
הדיקלום המשעשע באידיש עבר מדור לדור כאשר בכל דור לימדו אותו את הפעוטות ממין זכר לדקלם לפני שהם הבינו את מ שמעות המילים.
אמא שלי, שהייתה חלוצה בירושלים, לימדה את הדיקלום לילד שלמד עברית ואידיש הייתה השפה שמבוגרים השתמשו בה בסביבתו אבל לא לימו אותו את השפה.
זהו. זאת בדיחה שעברה בפורים מדור לדור. לא יותר, לא לחפש כאן מוסר וטעם טוב, יותר מזה אין לי מה להוסיף להגנת הסיפור והדיקלום התמים..





אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל