בשולי חיי היום יום

הילדה עם השיער הגולש שהיא בעצם ילד. הפרחים בערוגה המאכזבים בגלל העדר ריח. מבקש הנדבות בפינת הרחוב המנחש מי מהצועדים ייתן לו נדבה. הברז הדולף בכיכר העיר המשקה את להקת הדרורים הצמאה.

זוטות. חיי השוליים
שיער גולש
במסיבת פורים כולם מחופשים. ילדה כבת שנתיים ומשהו, עם שיער גולש יושבת על ברכי אביה. אני מחייך אליה והיא משיבה חיוך. מסמן לה שתיגש אלי והיא מתיישבת על ברכיי.
'רוצה עוגה?' היא מהנהנת בראשה ואני נותן לה אוזן המן מאובקת סוכר.
'טעים?', עיניה קורנות. 'מה שמך ילדה?' איננה עונה. אני פונה לאביה ושואל לשמה.
'דני' הוא משיב. 'דני?!' אני תוהה.
'בהחלט. הוא בן שנתיים וחצי ורק בגיל שלוש נספר אותו'.
'חבל' אני חושב בלבי.

פרחים בערוגה
ערוגה מטופחת במדרכה שליד הכניסה לבית הקפה. פרחי אמנון ותמר מככבים בה. הילדה, לבושת מעיל צמר עם רקמה שמעטרת אותו וכובע אדום, מתרוצצת סביב הערוגה הקטנה. מדי פעם כופפת קומתה עד שאפה מנסה להריח את הפרחים.
'אבל אין להם ריח' היא אומרת במעין תלונה להוריה.
'אלה פרחים בלי ריח' מסבירה האם.
'אז מי לקח מהם את הריח?' מתריסה הקטנה.
'אף אחד לא לקח, ככה הם צמחו' מוסיפה האם 'קוראים להם אמנון ותמר'.
הילדה מתבוננת באמה. משהו לא מתקבל על דעתה.
'אז לפחות תמר יכלה להיות עם ריח...'

בפינת הרחוב
בחר לו את הפינה והפך אותה למשכנו הקבוע. מגבעת הפוכה הניח לפניו כדי ללקט את מטבעותיהן של הבריות. רבים חלפו על פניו מבלי שאפילו הבחינו בו. לא חש כל כעס ביודעו שזו דרכו של עולם בימינו.
ברבות הימים פותחה בו מיומנות ניחוש נדירה. לפי אורח הילוכם של האנשים, רוחב צעדם ולבושם ידע לנחש מי מהם ייתן מנדבת לבו. רק פעמים מעטות טעה.
באחד הימים, כאשר גשם זלעפות עטף את הרחוב, השתופף מתחת ליריעת הבד הקטנה ששימשה לו מסתור מהגשם.
בקושי הצליח לראות רק את קצות רגליהם ואת נעליהם של העוברים ושבים.
לפתע הבחין בזוג נעליים מגושמות ומכוסות בוץ, ולידן זוג נעליים קטנות, כדרכם של ילדים. הנעליים הגדולות פסחו עליו אבל הקטנות נעצרו לידו. לא העז להרים את מבטו אבל שמע מלמולים חרישיים בין שני זוגות הנעליים. לבסוף שמע את צלצול המטבעות הנוחתות בכובעו וידע שיד הנעליים הקטנות על העליונה...

הברז דולף...
ברז נשכח עמד לו בקצה הכיכר וטפטף להנאתו. מזה זמן לא ראה יד לוטפת או מתחזקת. דומה שלאיש לא היה אכפת. וכי מה כבר משנה אם ברז דולף?
כל חבריו נצרו את מימיהם והקפידו על משמעת מים הדוקה. לא פעם תהה מי משרת טוב יותר את סביבתו, עד שהתוודע לצבא הדרורים שקינן בסמוך.
אלה היו מרחפים סביבו במשק כנפיהם וברגע המתאים מושיטים את מקוריהם כדי ללכוד את הטיפה בטרם תנחת על הקרקע.
כך ניהלו מעין אורח חיים משותף ומועיל: הוא לא שיחת את מימיו לריק, והם לא נותרו צמאים למים והכירו לו תודה בצפצופיהם ובשריקותיהם העליזות.
יום אחד הגיע האחראי לתחזוקת הכיכר ובמפתח השוודי הענק סגר ואטם את דליפת הברז.
לא ידע הברז אם יש בכן תיקון או עוול...


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל