אמא שלי נפטרה - "למי אני אקרא אימא?"

את הטור הזה כתבתי בימים הקשים ביותר בחיי, הימים שבהם נשארתי יתום מאם, הימים שבהם התגלה לי שחיינו פה קצרים ומהירים, הימים שאמא הלכה לעולמה ואנחנו נשארנו לבכות מול אבן אפורה גדולה שתחתיה שוכבת אמא שלי.

במהלך כל השבעה חשבתי מה לכתוב פה ביום שאחרי. לילות שלמים פחדתי מהרגע הזה שאני אצטרך לכתוב עליך ביום שאחרי, והנה הוא הגיע, היום שאחרי.
עמדתי בלוויה שלך (לוויה, אני לא יכול אפילו להגיד את המילה ) שבור ומרוסק משפיל עיני על תוך האדמה, בזמן שאת אימא שלי מכסים באדמה, את האישה האדירה הזאת שנשמה רק לפני כמה שעות, שדיברה רק לפני כמה שעות. לראשונה בחיי בכיתי בכל רועם, צעקתי לשמיים הגשומים למה?? אנשים עוברים מולי נוגעים בי, הקפוצ'ון שעל ראשי מסתיר את פניהם, מסתיר אותי והם לוחשים לי "אימא שלך מתה מות צדיקים, ביסורים זה צדיק" כשארובות השמיים נפתחות בזמן לוויה זה קדושים ואני נקרע בתוכי וליבי צועק לשמיים למה?? אם היא כזאת צדיקה למה ככה? למה עכשיו? למה? למה??

אוי אוי אימא איך אני אתחיל? אני רק אומר אימא ומתחיל לבכות, אני לא מצליח להוציא אות שלא תלווה בדימעה. אני מסתכל עליך בתמונה מחייכת אלי וליבי נקרע לגזרים, למי אני אקרא אימא למי?? לא ידעתי שהמילה הזאת זמנית, אימא מי היה מאמין שאני אאלץ להיפרד ממך, אוי מי היה מאמין ?

התקופה האחרונה של המחלה העבירה אותך למצב של סעודי, לא יכולת ללכת וכמעט כל הפעולות שנראות רגילות לנו, לאנשים הלא חולים, הפכו אצלך למצב בלתי אפשרי. בכדי להגיע לשרותים היית צריכה שני אנשים וכנ"ל למקלחת ומי שליווה אותך יודע שאצלך מקלחת זה חובה ולא משנה באיזה מצב גופני או נפשי את נמצאת. כמה נלחמת על המקלחת, על השיגרה, אבל מי שמכיר אותך כמוני יודע שאת וסעודית זה לא הולך ביחד ובכל פעם שהיית צריכה עזרה ועוד מילדייך היית נקרעת ….לעולם לא אשכח את היום שנאלצתי להעביר אותך מהמקלחת לכיסא הגלגלים לחשת באוזני "גלגל אותי מהמדרגות ארז' גלגל אותי וגאל אותי" ...הבושה הרגה אותך הרבה לפני המחלה. הגאווה והאצילות שלך נרמסו עלידי המחלה הנוראית .

הימים האחרונים שלך היו קשים. המבט שלך התחיל להיות עייף' ראיתי עמוק בתוך ענייך שאת כבר לא נלחמת שאת כבר לא יכולה יותר, אבל בכל זאת האמנתי שיקרה הנס, כולנו האמנו.
בחודשים שחלפו' היו ימים שבהם יצאתי מחדרך שבור לאחר שראיתי שמצבך הופך להיות קשה מרגע לרגע, ואת לא מצליחה להתאושש, אבל בכל פעם בבוקר כאשר חזרנו היית מקבלת את פנינו מהמיטה מחוייכת, פניך היו חיוורים עינייך שקועות, אבל בשביל שאנחנו נרגע היית מנופפת ניפנוף קל בידיך (שבאותה זמן היו כבדות ומלאות נוזלים) ומחייכת בשבילנו.

היום כשנגמרה השבעה אני מתחיל להבין את השיחות של יום שישי, את כל הסיפורים. העברת לי את תקציר חייך, סיפרת לי על הילדות שלך, כמה קשה היה לחיות בקרית שמונה בשנות החמישים, בתוך משפחה של שמונה נפשות. סיפרת לי על הוריך על חיי הנישואים שלך ושל אבא ועל ערך המשפחתיות, על כיבוד אב ואם, על מעשי צדקה וכוחם ואפילו ביקשת ממני דברים שאעשה בימים הקרובים, רק לא דמינתי שאני אעשה אותם אחרי מותך... אימא כל מה שאמרת לי עשיתי וצדקת, את יתר הדברים אני אשלים. מבטיח.

"ארז אני לא חייה ולא מתה" לחשת לי, אוי כמה זה היה נכון. אבל את היית כזאת גיבורה נלחמת כמו לביאה, לא נתת למחלה לנצח אותך במאבק קצר, אלה במאבק עיקש וללא פשרות. הבטחתי לך ברגע הפרידה שאני אספר לכולם שאת גיבורה, אז כולם, תדעו שאימא שלי גיבורה, היא נלחמה על מקומה בעולם, על המשפחה שלה, על ביתה ומול הנוראה מכולן, מחלת הסרטן.

ביום האחרון לחייך, הוזעקנו בבוקר כי השינוי שממנו פחדנו קרה; הדיבור שלך השתבש וזה היה הדבר היחיד שאצלך היה מטוקטק וחד כסכין לאורך כל ההתמודות עם המחלה, ידענו שכשזה יקרה, הסוף כבר פה. האישה שמהמיטה אירגנה מסיבות הפתעה לחברים, משפחה ונכדים, נתנה שירות פסיכולגי לאחיות המחלקה, לבני המשפחה, דאגה שכל האוכל שאנחנו מביאים לה יחולק לכל הרופאים, לסניטארים, לאחיות וכל הסובבים, לאורך כל ימי המחלה והאישפוז ואם הדיבור נפגע והחדות נפגעה, אז אנחנו בצרות.

נכנסתי אל תוך המחלקה שהפכה אצלנו לבית שני לצערנו והפעם אף אחת מהאחיות לא הסתכלה לי בעיניים, למעט הילה (האחות) שישבה שם בקצה החדר ועיניה דומעות, זהו ידעתי שאני נמצא ביום שממנו פחדנו יותר מכול.
נכנסנו כל האחים (ילדייך) לחדר, נעמדנו בוכים מולך (אוי כמה דמעות הטור הזה מושך ממני ), הסתכלת עלינו, מנסה לדבר והמילים לא יוצאים מפיך "אימא אימא" לחשתי, אבל לא ענית, העיניים שלך חגו סביבנו במהירות ואחרי יומים שלא דיברת ברור סיננת בשקט "למה אתם בוכים למה?" "בגללך" התפרצתי לעברך, "כי כואב לך אז אנחנו בוכים", שוב חזרת לדבר לא ברור ונראה שהקשר שלך למציאות נותק, אבל כאשר שוב נעמדנו מולך כולנו, היישרת מבטך אלינו וסיננת "אוהבת אותכם ילדים שלי…" (גם אני אותך אימא ).

הוחלט להרדימך לבקשתך למקרה שהמוות קרוב וככה עשתה האחות. התבקשתי להיכנס להיפרד ממך ראשון, נכנסתי לחדר  ואת כבר לא היגבת, בכיתי, התקשתי לדבר. העיניים שלך היו פתוחות ודומעות, אמרתי לך שאני אוהב אותך, הבטחתי לך שאני אשמור על אחיי ועוד דברים שאני לא ארחיב. ניסית להגיד דברים אבל לא הבנתי שאלתי, "מה אימא? מה אימא?" כמה פעמים, אבל המילים היו קטועות. הצלחתי להבין "תשמור עליהם" ,"אני אוהבת", אבל יתר המילים לא היו ברורות. העיניים שלך נעצמו והפרידה הסתיימה, זאת היתה פרידה חפוזה, לא ככה נפרדים מאימא. זה לא פאייר .

אחיי כבר נפרדו ממך כשאת מורדמת אבל עדין בחיים, נשימות כבדות עוברות בך.
יום שלם חיכינו למלאך המוות (אכזרי ), את מבינה, אנחנו מחכים לו. איפה זה כתוב, באיזה ספר כתבו שילדים עומדים שבורים ליד מיטת הוריהם ומחכים למלאך המוות? אבל אימא לא עלתה לשמיים בנוכחות ילדיה, כמה שאת אצילית. חיכית לרגע שכולנו לא נעמוד בחדר, שזה היה לקראת חצות, ואז נתת את נשמתך לבורא. 7 שנים אחרי אחותך, באותו תאריך שממנו פחדת כל כך, מאותה מחלה ובאותו הגיל. בשניה שנשארת אם אבא לבד עזבת את העולם בדממה.
אני יכול לכתוב על היום הזה שהתחיל ב-7 בבוקר ונגמר ברבע לפני חצות, דפים על גבי דפים, אבל את יודעת מה היה שם.

אימא עברו שבעה ימים ואני כבר מתגעגע, כבר חולם עליך, כבר מחפש פירושים לחלומות, כבר שואל מתי תחבקי אותי שוב? מתי תנשקי אותי שוב? איך אני אדע אם עשיתי טוב או רע? איך?? אימא אני מתגעגע.
אימא אני מבטיח לעשות כל שביקשת אני אשמור עליהם אני אגדל את ילדי כמו שלימדת אותי. אני אלחם בעולם בקושי כמו שנלחמת. אני אנחם ואעזור לאנשים כמו שעזרת. אני אעשה את כל מה שלימדת אותי וזה הרבה .
אימא אני מצטער. אני מצטער שניסינו, אני מצטער שנכשלנו, אני מצטער. אני מצטער.
אימא אני אוהב אותך ומחכה לרגע שאני אפגוש אותך שוב ותחבקי אותי חזק. אימא בקרוב, זה עובר מהר. אימא אימא אני לא יכול להפסיק להגיד את המילה אימא .
 
תמונה: freedigitalphotos.net

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל