מה לעשות מחר בבוקר?

הפנאי הבלתי מוגבל של בני הגיל המבוגר, האם הוא נכס או נטל? האם הוא אויב או אוהב? במה כדאי וראוי להשקיע את הזמן, שממילא הוא מוגבל? מה יביא את התמורה ההולמת ביותר? משפחה? נכדים? תרבות? התנדבות? תחביב? האם הזמן איטי או ממהר? זוחל או בורח?

בועת הזמן


העפעפיים כבר כבדים. גבירת השינה עדיין עומדת בפתח. מחשבות אחרונות עדיין מהדהדות בראש: מה לעשות מחר בבוקר?
קם אדם משנתו. הלילה עבר יחסית בסדר, פרט ליציאה הכרחית לשירותים. קורי השינה טרם נמוגו אך המחשבות כבר מופנות קדימה.
יום שלם עומד בפתח. לפחות 17 שעות של ערנות. כיצד ייראה היום? האם יהיה מגוון ומעניין או מתמשך ומשעמם? מה אמור לקרות כדי שיסומן בדיעבד באחת הקטגוריות הללו?
שני פיהוקים ממושכים קוטעים את ההרהורים. 'צריך לקום. אי אפשר לשכב במיטה כל היום' חושב האדם בליבו.
לפתע הציפו אותו זיכרונות רחוקים. ילד בן שבע או שמונה משחק עם חבריו ברחוב. אפלולית הערב יורדת וקריאותיהן של האימהות נישאות באוויר. הילדים נקראים לשוב הביתה לארוחת הערב. 'עוד מעט' השיבו כולם במקהלה. ניסיון משותף למתוח את שעות בין הערביים לעוד משחק אחד.
חזר להוויית ההווה. יום שגרתי נוסף חלף עבר לו כמו אלה שלפניו.
הקדים לשכב לישון שמא יבואו עליו שעות עגומות של שעמום. לילה.
הרהורי שחר
היה זה שחר מוקדם מאד. מין תפר המונח בין שולי האפלה של הלילה ובין סימני האור הראשונים של הבוקר החדש.
רוב בני האדם נמו את שנתם, ואפילו למשכימי הקום נותרה עדיין שעת שינה אחת לפחות.
מבעד לעיניים שנפתחו רק בחלקן התבונן על עוד יום חדש בחייו.
כמו תמיד לא יכול היה לדעת מה ילד יום ולאן יביא אותו יום זה כאשר יסתיים.
כל שידע הוא שגם כאשר ייתם היום, יצרף אותו למניין הימים הרבים המציינים את שנות חייו, וכאלה ישנם לא מעטים.
ניתנת האמת להיאמר שמזה זמן החלו הימים להיות דומים זה לזה, כמעט תאומים.
הרגיש כיצד מאבד הוא את ההתרגשות שהייתה פוקדת אותו בעבר בתחילתו של יום חדש, כאשר חשב על ההפתעות והאירועים המחכים לו במהלך היום.
הייתה זו התרגשות נעימה ומיוחדת, מלווה במעין מתח חם וחיובי, כמו הליכה על בהונות הרגליים כדי להציץ במשהו אסור.
ימים רבים כאלה יכול היה לזכור כאשר סקר בראשו את מהלך חייו, וכלפי אחדים מהם פיתח אפילו רגש מיוחד והיה שב ומעלה אותם בזיכרונו כאילו היו קטע מיומן חדשות ישן.
בעודו שוכב ער במיטתו חשב מתי לאחרונה עבר חוויה מסעירה, אירוע יוצא דופן או התרחשות שהותירה בו משקע מיוחד.
היה מודאג כשהגיע למסקנה שספינת חייו שטה במים רדודים מאד, נעה ונדה כמעט ללא כיוון ועלולה לפיכך לעלות על שרטון מקרי בכל רגע...

תסכולי בוקר
כאשר ניעור מהרהוריו ראה את קרני השמש ננעצות בשמשת החלון, וידע שהיום החדש החליט להשתלט סופית על השעות הקרובות ולהגדיר את ראשיתן כ"בוקר".
החליט לחשוב איך למלא את הבוקר בתוכן כלשהו וברר בראשו את האפשרויות:
הכנת ארוחת הבוקר ואכילתה - יארכו כמחצית השעה.
עיון חטוף בעיתון (הרגל ישן) – יארך כמחצית השעה.
הצצה בתכניות הטלוויזיה השונות – תארך כמחצית השעה.
הטיול המסורתי מסביב לבית – יארך כשעה.
התבונן בשעון הקיר הישן וראה שעוד מעט ישמיע ששה צלצולים, משמע השעה מתקרבת לשש בבוקר.
חישוב פשוט הראה שאם ייגש ממש מיד לבצע את תכניתו, יסיים את כל מטלותיו במלואן, והשעה תהיה עדיין שמונה וחצי בבוקר!!! ומה אז?
חוסר התשובה הרגיז אותו. בעיקר כעס על עצמו. כיצד הגיע למצב אומלל שכזה?
הרי ישנם רבבות רבות של אנשים מבוגרים, חלקם מבוגרים מאד. האם כולם מרגישים כמוהו? האם גם הם חשים מין תחושה של ריקנות מהולה בשעמום ומתובלת בתסכול?
האם מדובר במצב הכרחי? האם זה מצב אובייקטיבי? האם ניתן לעשות משהו לשינויו?
ניסה שוב לחשוב מה עוד ניתן לעשות, במה עוד ניתן לאכלס את השעות המתארכות של הבוקר, אבל חש שאין לו די סבלנות וכוח נפשי לעסוק בכך...

דאגות צהרים
איך שהוא נקפו הדקות והפכו לשעות. השעון העצלן נראה כמזדחל וכחסר חשק להתקדם.
לרגע הרגיש כאילו היה מוכן לקחת את המחוגים במו ידיו ולהזניק אותם קדימה.
במחשבה שניה נרתע מנטיית לבו, וחשב שבעצם על ידי כך הוא מקצר את ימיו. הרי אם היום יסתיים מהר יותר יישארו פחות ימים במלאי הפרטי שלו!
אז איך בכל זאת נחלצים מהמלכודת?
מצד אחד קשה לחיות עם חוסר המעש, עם התארכותן של השעות ועם השעמום הגובר.
מצד שני קשה להשלים עם הזמן האוזל ועם יתרתו המתקצרת.

עיסוקים שונים שבעבר הסבו לו קורת רוח והנאה נראים לפתע בנאליים להחריד, וכאלה שריגשו אותו הפכו להיות מגוחכים בעיניו.
מה בעצם קרה? האם הפרופורציות השתנו? האם שמחת החיים נעלמה? האם אבד העניין?
ואולי היכולת ליהנות היא מין מיומנות שהולכת לאיבוד אם לא מטפחים אותה כראוי?
הרגיש שמחשבות אלה מטרידות אותו יותר ויותר, ועוד מעט תהפוכנה לדאגות של ממש.
שעות הצהרים היו מאז ומתמיד שעות מעיקות. ריגשת הבוקר כבר חלפה ואירועי הערב עודם רחוקים. הארוחה מטילה מין עייפות עמומה שלא קל להתנער ממנה.
עתה, בגילו המתקדם, היו שעות אלה לנטל של ממש.
אם הבוקר כבר חלף ונעלם איך שהוא, הרי בהגיע השעה 12 ומחצה הרגיש כאילו עבר עליו יום תמים.
בפועל חלפו רק כשבע שעות מאז ניעור משנתו ורק ארבע שעות מאז סיים את עיסוקי הבוקר.
מכאן ועד שיעלה על יצועו ממתינות לו עוד עשר(!) שעות בקירוב. זה ים של זמן! הרי אפשר פשוט להשתגע!

דמדומי ערב
שארית היום הלכה ונמוגה לתוך הערב המתקדם. האופק כבר הלך והחוויר כאילו מכין עצמו לקראת השקיעה.
עוד מעט תתחיל השמש במהלך ירידתה ותשלח קרניים ארוכות מעבר לאופק.
האופק עצמו יאדים לפתע, כאילו הסמיק מחדש מהמחווה הכל כך צפויה של השמש, הבוחרת להיות דווקא בחיקו לפני היעלמותה המוחלטת.
לפתע מצא עצמו עורך השוואות בין היום המתכלה לבין מצבו.
כל כך הרבה קווי דמיון נתגלו לו בבת אחת.
אותם דמדומים המסמלים את סירובו של היום להיפרד מן הנופים ומן האנשים בחברתם בילה יום תמים, דמו בעיניו לסירובו שלו להשלים עם העובדה הביולוגית של גילו.
דמדומי הערב הפרטיים שלו נראו לו קרובים ומוחשיים ושמש חייו גילתה סימני שקיעה ברורים.
האם מיצה את כל שאפשר היה? איך השתמש בשעות הללו שניתנו לו כמתנה? האם הפסיד משהו שיש להצטער עליו? האם את הנעשה אין להשיב עוד?
תיקון חצות
היממה כולה הגיעה לפרקה וחשבון הנפש שלו טרם הסתיים. שעת חצות היא שעת תיקון נאותה.
האם ידע כיצד לכלכל את ימיו כל עוד נמצאים הם באמתחתו? נותר לו זמן למחשבה עד הבוקר...
אז מה לעשות מחר?!!!



אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל