אהבה ישנה

"האהבה הישנה, זאת שברחה לי, מונחת שם ואף אחד כבר לא נוגע, מזמן לפני כל הסרטים הפורנוגראפיים, היה עוד משהו פשוט להתגעגע (שלמה ארצי)"...

בתחילת שנות העשרים לחיי, הייתה לי אהבה ראשונה. הוא היה גדול ממני בשלוש שנים, שחום, גבוה וחכם. למדנו ביחד באוניברסיטה את אותו המקצוע, ועצבנו במשותף את זהותנו המקצועית. הוא לימד אותי להרגיש אהבה מה היא, ואיך מביעים אותה. הוא היה שם בשבילי ברגעי משבר, ובעצם, היה כל עולמי.

אבל היו גם דברים שהעכירו על אהבתנו. הוא לא היה מסוגל לשאת את המחשבה שגיסתו לעתיד היא אישה עם מוגבלות שכלית התפתחותית. הוא היה עסוק כל הזמן בחרדות אודות הגנטיקה שלי ובחששות שמדובר במשהו תורשתי. כדי להוריד את רמת החרדות, ערכנו אינספור בדיקות גנטיות. אבל למרות שהם יצאו תקינות, עדין החששות אפפו אותו.

ככל שהקשר הלך ונהיה רציני, הוא החל להסתגר, לא ענה לטלפונים, הביע שתיקה רועמת, התפרץ בפתאומיות בזעם ואיחר לפגישות. דיברנו על טיול משותף של חודש וחצי למזרח, על מנת להעמיק את הקשר. אך אני לא יכולתי לשאת את המחשבה שבמשך חודש וחצי במזרח, אני אבלה עם מישהו שמנהג כלפי בצורה כזאת.

אחרי מחשבה מעמיקה, החלטתי לנסוע למזרח לבד. הבנתי שאנחנו זקוקים לפסק זמן על מנת להבין מה עובר על כל אחד מאיתנו. רציתי את הזמן הזה לבד, כדי לגלות את עצמי ולהבין איך אני מתמודדת עם הקשר.

כשטיילתי במזרח, הבנתי שאני אוהבת אותו ומוכנה לעשות הרבה למען הקשר. אבל גם הבנתי שהמוגבלות השכלית של אחותי היא תירוץ עיקרי לאי העמקת הקשר. התובנה הזאת כאבה לי. כשחזרתי לארץ הוא נפרד ממני. הרגשתי שהשמים נפלו עליי. לא יצאתי מהמיטה שלושה ימים ומיררתי בבכי.

בעזרתו של מר פייסבוק גילתי ששנה וחצי אחרי שנפרדנו הוא התחתן. בהמשך נולדו לו ארבעה ילדים. תריסר שנים לא שמעתי ממנו, ונשאר בי זיכרון עמום ממנו.

לפני שנה התחלתי לעבוד במקום חדש ומעניין. אחרי חודש בתפקידי החדש, קיבלתי ממנו מייל. כמה דקות הסתכלתי על שמו, כדי להבין שזהו הבחור. "זוכרת אותי" כתב לי. החוורתי והלב שלי החל לפעום ללא הפסקה. הבחור פנה אליי באופן מקצועי, מאחר ועבד כמנהל מפעל מוגן לאנשים עם מוגבלות שכלית.

הלשון נשמטה לי. לא האמנתי למראה עיני ולמשמע אוזני. הוא, שבמפגש עם משפחתי, התחמק מאחותי ולא רצה לשבת לידה, והתייחס אליה כאילו היא מצורעת, בגלל המוגבלות השכלית שלה, עובד כמנהל של מפעל מוגן לאנשים עם מוגבלות שכלית?

ניסתי לדון אותו לכף זכות, במחשבה שאחרי תריסר שנים הוא עבר שינוי בעמדותיו. אך כשספרתי את הדבר לאימי היא פרצה בבכי.
בכייה של אימי עורר בי מחדש את הזיכרון הכואב מהפרידה ממנו.

לפני כחודש נודע לי שהוא לא עובד יותר במפעל המוגן. הוא תירץ זאת בקשיים ארגוניים מול ההנהלה. כששיתפתי את אימי בחדשות, היא אמרה לי משפט שנחקק בזיכרוני, והוא: "לא מגיע לו שתהיה לו פרנסה מאנשים מוגבלים שכלית".

אין כמו תובנה של אימא.


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל