האהבה שקודמת לאהבת-האלוקים ואהבת-האדם

האהבה שקודמת לאהבת-האלוקים ואהבת-האדםבמונח "אהבה". הוויכוח המתמיד על מהות האהבה סופרה, והוצגה ונקראה כל יום במיליוני פיות. לעומתם יש הרבה בני אדם שאומרים שהאהבה היא אשליה של אישיות שאישיות אחרת מעדיפה אותו/אותה על פני כל האחרים. בדת היהודית יש לאהבה עניין מיוחד והיא נלמדת בהרבה דתות. תודה, יגאל

האהבה שקודמת לאהבת-האלוקים ואהבת-האדם
המחבר: יגאל בור‏ יום רביעי 21 יוני 2017
בנעורי הצעירים, כאשר למדתי את החומש בבית-הספר הדתי של הרב פרידמן בירושלים, תפסתי עצמי חושב שיש בתורה דברים שצריך לעשות אבל נורא קשים לעשייה...
כבר מההתחלה כאשר בכיתה ג' הגענו לספר שמות, לא הבנתי את המצווה: "וְאָהַבְתָּ אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ".
למרות שאת המילים בפסוק הזה לא שומעים בחיי יום-יום הבנתי מצוין מפני שהמורה אסתר שאלה אותנו אם אנחנו אוהבים את אבא ואימא, וכולם הצביעו שהם אוהבים, אז היא אמרה "אמא שלכם אוהבת אתכם בכל ליבה, ובכול כוחה. ומכל האנשים בעולם אתם אוהבים אותה הכי הרבה?
אנחנו: "כן".
המורה: "יופי. גם אתם אוהבים את אמא בכל הלב ובכל הכוח."
אני: בתמימותי, בלי להצביע, אמרתי: "את אמא אני רואה המון, ואני רואה מה היא עושה בשבילי, אז אני אוהב אותה בכל הלב ובכל הכוח, אבל אני לא ראיתי שאלוקים שלנו באמת עושה לנו טוב, אז איך אני יכול לאהוב אותו חזק כמו שאני אוהב את אימא? ובכלל איך אפשר לאהוב מישהו שאף פעם לא רואים אותו?".
המורה האהובה עלי, הקשיחה מבטה ואמרה: "תביא את אימא שלך לחדר המורים ואני אסביר לה איך ללמד אותך שאפשר לראות את מעשי האלוקים למען בני האדם..."
כאשר הגענו ל"ואהבת לרעך כמוך", הסבירו לנו ש"רעך" זה לא הרע שלך אלא שזה החבר שלך. ועוד שבפסוק הזה הכוונה למישהו
שאולי אתה אפילו לא מכיר, והוא צריך אותך, אז אתה צריך לאהוב אותו. אחרי ההסבר הזה לא היו לי שאלות כי כשאמרתי לאימא
שלי שהמורה רוצה שהיא תבוא לדבר איתה בהפסקת האוכל, תכף אמא פתחה בחקירה מה כבר עוללתי למורה הטובה שלי...
שתי השאלות לא התבררו לי במשך כמה עשורים. במשך שתי עשורים הלכתי לבית-הכנסת מדי יום והפסוקים הסתומים האלה עלו מידי פעם,
ואני חשבתי על משמעותם ורק לפני עשר שנים הגעתי להבנה מעמיקה בפסוקים החשובים מאד בתורת ישראל.

למה הם חשובים?

הם חשובים מפני שעליהם יסוד העולם.

היום אני כמעט בן שבעים ושמונה, ושני הפסוקים האלה לא יוצאים לי מהראש אפילו לא ליום אחד.
זה מתחיל בהבנה שיסוד החברה האנושית הוא החוקה שבתורה ובמרכז החוקה עומדים עשרת הדיברות.
כל עשרת הדיברות הם יסוד היסודות של כל חברה אנושית והם נוסחו בעברית לפני כשלושת-אלפים וחמש מאות שנים.
שלושת הדיברות הראשונות עוסקות בהבהרת: מיהו המחוקק, מקור זכותו להיות המחוקק, מטרת החקיקה, ואת תוקף החוקים שהוא מטיל על קהלו.
1. אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם – האב ששישחרר מעבדות [1].
2. לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה... –

[1] המשחרר הוא ערטילאי, איסור עבודה זרה ואיסור עשיית צלמים.
3. לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא – איסור להישבע בשם המחוקק על דברי
שקר או קלי חשיבות.

אחרי הבהרת הסמכות המחוקקת, קְבִיעַת מַעֲמָדָה הָעֶלְיוֹן בַּתְחוּם הַחֲקִיקָה הַלְאוּמִית, ושמירת כבודה.באות עוד שבע מצוות.
כָּל שִׁבְעַת הַמִצְווֹת הָאֲחֵרוֹת עוֹסְקוֹת בְּחוּקָה אֶזְרָחִית בְּסִיסִית בְּיוֹתֵר וְנוֹגַעַת בַּנְקוּדוֹת שֶׁקוֹשְׁרוֹת אֶת הָאָדָם לַמִשְׁפָּחָה,
לַחֶבְרָה וְהַחֶבְרָה מְקַבֶּלֶת אֶת חֲבֵרֶיהָ לַמָקוֹם שֶׁבּוֹ מוּבְטָחִים חַיָיו, שְׁלוֹם בַּיִת בַּמִשְׁפָּחָה, וּשְׁלוֹם הָרְכוּשׁ הַשַׁיָיךְ לו.

לַצִיוּוּי הַמִשְׁפָּטִי הַתְשִׁיעִי יֵשׁ חֲשִׁיבוּת רַבָּה בַּחַיִים הַשׁוֹטְפִים שֶׁל כּוֹל חֶבְרָה אֱנוֹשִׁית:
9. לֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר –
איסור עדות שקר. הכרזה על משפט אזרחי, שחוקר ואוסף נתונים על תביעות שני הצדדים,
והכרזה אלוקית שהמשפט הציבורי חייב להיות נקי-כפיים החל מהשופטים וכלה בעדים.

הציווי העשירי והאחרון הוא התמוה ביותר (למי שלא מוכן לטרוח ולחשוב מה הסיבה שהדיבר ניתן בתורה).
10.לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ. לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ.
שאלת-תם: איך אפשר לדעת ולשפוט שאדם שבסתר ליבו שהוא חומד כל הזמן?
למען האמת לציווי האחרון אין שום דבר עם משפט אזרחי.

הציווי האחרון הוא קביעת נורמה חברתית שיישומה קשור לרמה המוסרית של החברה שקיבלה עליה לקיים את עשרת הדיברות.
כולנו יודעים שעוון החמדה הוא אסון חברתי. החמדה פוגעת בעניים יותר מכל שכבה אחרת. מהסיבה שכאשר השכן קנה מוצר ביתי חדש,
ולי אין את זה, לא אשן טוב בלילה עד שגם לי יהיה דבר כזה.

למה ניתנו שני ציוויי האהבה?:
(א) "וְאָהַבְתָ לֶאֱלוֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבֵךְ, בְּכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאוֹדֶךָ" (ב) "וְאָהַבְתָ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ".

מי שכתב את התורה ידע בוודאי שאי-אפשר לכפות אהבה שהרי באופן טבעי אנחנו אוהבים את מי שנפשנו קשורים לנפשו. והנה,
אנו קוראים בתורה ציווי לאהוב את האלוקים ברמה הגבוהה ביותר, ולאהוב את כל בני האדם כשם שאנו אוהבים את עצמנו.
לאדם המבוגר אפשר להסביר שהציווי לאהבת האל יסודה בהכרה שיש לנו על העולם המקיף אותנו, ועל האוצרות שהעולם והטבע מעניקים לנו מידי יום.
את האהבה לחבר, ולו רק לחברי הקהילה, מסבירים שמובן הציווי לאהבת הזולת משמעו "אַל תִגְרוֹם לַחֲבֵרְךָ מָה שֶׁאַתָה לֹא רוֹצֶה שֶׁיִגְרְמוּ לֵךָ".
אֲבָל זֶה חֶלְקֵי בִּלְבַד. מֵאֲחוֹרִי הַצִיוּוּי יֵשׁ הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵהִימָנְעוּת מגרימת רוֹעַ.

התורה מכוונת את החינוך המקיף את הכול, לכיוון שבו אנחנו אוהבים את מי שברא אותנו והכין לנו פלנטה מופלאה שיש בה מכל-טוב לכל אדם.
לאן התורה מובילה אותנו בשתי הציוויים?

הגיל של התורה: למעלה משלושת אלפי שנים.
לכאורה אנו מחזיקים מסמך שנכתב אי-שם במזרח התיכון, והוא מדבר אל אנשים שהכירו את ההווה שבו חיו.
כביכול התורה נכתבה למציאות שהייתה לפני שלושת אלפי שנים.
אבל בעיון מעמיק בכתוב שבתורה אנו מגלים ספר-הליכות-בני-האדם, בחברה אנושית בריאה בכל תקופה שהיא.
למעשה התורה היא המניפסט הסוציאלי הראשון בעולם והוא תקף עד היום.

נחזור לעשרת-הדיברות.
1. המצווה הרביעית עוסקת ביום מנוחה כל שבעת ימים.
הציווי מכתיב יום מנוחה לכל אדם שחי בסביבה של המאמינים בתורה, כולל: פועלים שכירים, עבדים ושבויים.

המצווה החמישית: (יב) כַּבֵּד אֶת אָבִיךְ וְאֶת אִמְךָ לַמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהַוֶה אֱלהֶיךָ נוֹתֵן לַךְ.
החינוך לאדם שחי בחברה אנושית מתחיל בבית בו נולד וגדל.
ההורים הם המדריכים הראשונים לחיי חברה מסודרים, זה יכול לעבוד רק בתנאי שהצאצאים מכבדים את ההורים בטירחתם בגידול הדור החדש. יותר ממה שהמצווה מכוונת אל הצאצאים, המצווה מכוונת אל ההורים. בנושא זה להורים שתי חובות:
א. לכבד את ההורים שלהם כדי להיות דוגמה לבני-ביתם.
ב. להקפיד על בניהם שיבינו מגיל צעיר ביותר שיש להם חובה לנהוג כלפי הוריהם בכבוד.

המשך: החוקים שעוסקים בחוקה המשפטית של חברה מסודרת:
לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא תענה ברעך עד שקר.
החוקים שהם היסוד של חוקה חברתית בכל המדינות שבעולם

והדיבר הקשה ביותר לקיומו:
(יד) לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ:
אמור מעכשיו: כל תינוק שנולד יזכה לחיות בחברה שמכבדת את עשרת הדיברות.
המשמעות היא שהוא יגדל בסביבה בריאה שיש בה כבוד בין בני-המשפחה. אין בה סכנת חיים,
אין סכנת איבוד הרכוש בגנבה, הוא לא ינוצל לעבודה רצופה כל ימות השנה, בבית- המשפט יישפט בצדק.
אדם שנולד לסביבה נינוחה, בטוחה, חייכנית וכל אחד זוכה בסביבת חייו ליחס חם ואוהב, באופן טבעי אדם כזה יהיה פתוח לאהבה מכל הסוגים.
בחברה שבה האנושיות נמצאת בכל הכיוונים, כאשר מחנכים את הילדים שחובה לאהוב את האלוקים ואת בני האדם,
הם מבינים במה מדובר. התורה מצווה לעזור לעגלון בשוק שבהמת-העבודה שלו כורעת תחת המשא שהושם עליה.
בתורה כתוב שאם אדם לווה סכום כסף מחבר ובתמורה נתן לו את כותנתו כמשכון, הַמַלְוֶוה חַיָיב כָּל עֶרֶב, לְהַחְזִיר אֶת הַכּוּתוֹנֶת לַבַּעַל הַמַשְׁכּוֹן כְּדֵי שֶׁלַלוֹוֶה לֹא יִהְיֶה קַר בַּלַיְלָה.

הַתוֹרָה מְצַוָוה לְמִי שֶׁבָּנָה בֵּיתוֹ לִבְנוֹת מַעֲקֶה וּלְהַכְשִׁיר אֶת הַגַג לַשִׁימוּשׁ הַמִשְׁפָּחָה.
הַתוֹרָה מְצַוָוה לְשַׁלֵם לָעוֹבֵד שָׂכִיר כָּל יוֹם תְמוּרַת עֲבוֹדָתוֹ שֶׁכֵּן הָעוֹבֵד נוֹשֵׂא נָפְשׁוּ לִשְׂכָרוֹ.
כאשר אדם צעיר לומד את הדברים האלה, הוא מוקסם מהקפדת התורה להקל על הקשיים שיש לאזרח בקהילתו,
והוא מבין את המשמעות וְאָהַבְתָ לאלוקים ואדם.
למעשה, אדם האוהב בני אדם הוא איש חביב, אוהב חיים, נדיב, חייכן, מאיר-פנים, אדם שטוב לו בכול מה שיש לו ואינו פוזל מה יש לשכנו.
לאדם שאוהב בני אדם, באופן טבעי יש בו אהבת האלוקים שבנה את העולם, הכין אותו לבואו של האדם.
לאדם שאוהב בני אדם ואת אלוהיו החיים הם חוויה מתמשכת, יש בא אושר לצד כאב, חיוך מול דמעה, אהבה ללא בדידות.

קוראים יקרים,
הגענו לסיומו של המאמר ולא קיימתי הבטחתי לדבר על האהבה שקודמת לאהבת האלוקים ואהבת האדם הזר לנו.
לְדַעְתִי שֶׁכְּדֵי לֶאֱהוֹב אֶת הָאֱלוֹקִים וְאֶת בני-האדם, אֲנַחְנוּ חַיָיבִים לִבְנוֹת אֶת אהבתינו לְעַצְמֵנוּ.

לפעמים כאשר אנו משתתפים בהלוויות של חברים ומשפחה אנו שומעים עד כמה הנפטר דאג לכול העולם והוא התעלם מצרכי עצמו בעשותו הכול למען אלוקים ואדם.
אני שומע ומצטער. היגון הפתאומי הופך את הנפטר מאדם שחי בינינו לגיבור-על, אין אדם שדואג לכולם והוא עצמו כלום בעיני עצמו.
ואם יש אדם כזה הרי הוא בוודאי חולה-רוח. הסיבה: אי אפשר לאהוב באמת אם אין לך אהבה עצמית.
אני רואה השתאות בעיני הקוראים, המחבר משבח לנרקיסיזם...? איזה טעות !.

רגע, הבהרה:
נרקיסיסט אוהב רק את עצמו ואינו מסוגל לראות את צרכי הזולת.
אז איך נרקיסיסט ילווה כסף לאדם שהמשכון שלו הוא כותנת-הלילה היחידה שיש לו?
הרי מי שמלווה לאדם שיש לו רק כותנת-לילה אחת קרוב לוודאי שבקרוב לא יהיה לו במה לשלם את החוב, וכל לילה הוא יבוא להטריד את המלווה בהשאלת הכותונת ללבישה בלילה... ובבוקר הוא יטריד עִם החזרת הכתונת עד לערב...
לכן קרוב לוודאי שאם יש מקרה כזה הרי המלווה נותן הלוואה בלי לצפות שאי-פעם יחזירו לו את ההלוואה, והוא מכבד את הלווה בלקיחת ערבון שלמלווה אין-בו כל צורך.

וכיצד המלווה נותן הלוואה בתנאים שראינו? האם בכלל יכול להיות מלווה שכזה, אם אין לו אהבת האל שחוקק את החוק הזה ויש אהבת-האדם במלווה שיכול להעריך את המצוקה הקשה של האדם שמוכן למשכן את כותנתו האחרונה שלו כדי להשיג כמה פרוטות שאולי נחוצות כדי להאכיל את ילדיו או הוריו הזקנים של הלווה.

אהבת עצמנו היא אהבת יסוד:
האהבה לעצמנו עושה אותנו לזהירים בלקיחת סיכונים.
באהבת עצמנו אנו נותנים לעצמנו הזדמנויות ללמוד ולהשכיל גם כשזה קשה.
באהבת עצמנו אנו בוחרים בת או בן הזוג באופן שהנשואים יהיו מוצלחים לשני הצדדים.
באהבת עצמנו אנו משקיעים בעבודה שמקיימת אותנו, כדי שנתקדם, שנתפרנס, שנקבל הערכה, שנמצא חן בעיני החברים שבסביבה.
בְּאַהֲבַת עַצְמֵנוּ אָנוּ מַשְׁבִּיחִים אֶת הַחֶבְרֶה שֶׁבְּתוֹכָה אָנוּ חַיִים שֶׁכֵּן אָנוּ מַכִּירִים אֶת הסיסמא:
טוֹב לָאָדָם - טוֹב לִשְׁכֵנוֹ. וזה הדדי לשני השכנים גם יחד..

הַשְׁאִיפָה הָאֱנוֹשִׁית לַחַיוֹת בְּנַחַת, בָּאַהֲבָה, בַּשָׁלוֹם וּבַפַּרְנָסָה רְאוּיָה מוּגְדֶרֶת בְּסֵפֶר תְהִילִים בְּצוּרָה הֲכִי שִׁירַתִית .
ספר תהילים, פרק א'.
(א) אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב:
(ב) כִּי אִם בְּתוֹרַת יְהֹוָה חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה:
(ג) וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ:
(ד) לֹא כֵן הָרְשָׁעִים כִּי אִם כַּמֹּץ אְַשֶׁר תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ:
(ה) עַל כֵּן לֹא יָקֻמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט וְחַטָּאִים בַּעֲדַת צַדִּיקִים:
(ו) כִּי יוֹדֵעַ יְהֹוָה דֶּרֶךְ צַדִּיקִים וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד:
האהבה לאדם ואלוקים כאשר היא מיושמת בטוב-טעם ודעת, מביאה את האדם להתקיימות שאיפתו האנושית.
על-פי ניסיון חיי, אהבת הזולת היא תכונה שהאדם הנאור מסגל לעצמו בהכרה ברורה, והוא עושה זאת כמתנה שהוא נותן לעצמו. הסיבה: האדם הטוב מרגיש שכשהוא נותן לזולת, התענוג שלו רב מזה של המקבל...

יגאל בור.






אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל