להתראות ילדים? האמת על משבר הילדים בהדסה

זאת ההצגה הכי גדולה של השטן בעצמו. שמענו אותו זועק מפיו של אב לילד שננטש על ידי רופאיו. השטן חוגג במקום האהוב עליו: בית חולים. כל הארץ מפולגת בין אלו שרואים ברוטשטיין את השטן, לבין אלו שרואים דווקא ברופאים את האשמים.

המשבר בהדסה החזיר אותי לימי נעורי, כשרק התחלתי לעבוד. אז למדתי לקח חשוב על עבודה, שעד היום אני זוכר אותו.
לאחי המבוגר ממני היה זוג חברים, שיום אחד פגשתי, כשהצטרפתי אליו. הבחורה סיפרה שבעבודה שלה, במעבדה, מחפשים עובדת חדשה. מיד שאלתי אלו כישורים בדיוק צריכים לעבודה הזאת. "מספיק שתהיה בן אדם", ענתה הבחורה.
תשובתה הדהימה אותי. בהתחלה לא הבנתי מה היא אומרת בכלל. עם הזמן, כשהרהרתי בכך וגם התבגרתי, ירדתי לסוף דעתה. הבנתי שבעצם עבודה הוא קודם כל מקום חברתי, שאנשים רוצים גם ליהנות בו ולהרגיש טוב. העבודה זה לא רק חשבון קר של כסף, אלא מקום שיכול לספק צרכים חשובים שלנו, כיצורים חברתיים.
מכאן נוכל להגיע להבנה כיצד ייתכן שאדם כל כך מוצלח, כמו פרופסור רוטשטיין, מנכ"ל הדסה, שהצליח להציל את בית החולים מחיסול, הוא בעצם מי שגם גרם להרס המחלקה האונקולוגית...
קשה להבין את המשבר בהדסה במונחים של היגיון פשוט. החיים האמתיים, אלו שמעבר להיגיון, שיחקו כאן תפקיד מכריע. אומרים שהצרות באות בצרורות, פשוט בגלל שאנו פותחים בלב שלנו פתח לשליליות. ובהדסה צרה חדשה באה פני שהישנה מסתלקת. בית החולים שהתמוטט בגלל מחדלים עצומים, פתאום מצא עצמו מתאושש בהנהלתו של פרופסור רוטשטיין. אבל מה שנדמה כהצלחה, הופך מיד, במקום מועד לפורענות זה, לכישלון. שהרי בהדסה נשאר עדיין זרע הפורענות, הפחד העצום ליפול ולהיות מחוסל. הפרופסור, מנהל בית החולים החדש, הוא הגורם לרופאי המחלקה האונקולוגית להכריז על מרד, ולנטוש את הילדים החולים. אלו לא יכלו לבלוע את הגלולה המרה, הפרופסור, שהיה חלק בלתי נפרד מתהליך ההבראה של בית החולים.


זאת ההצגה הכי גדולה של השטן בעצמו. שמענו אותו זועק מפיו של אב לילד שננטש על ידי רופאיו. השטן חוגג במקום האהוב עליו: בית חולים. כל הארץ מפולגת בין אלו שרואים ברוטשטיין את השטן, לבין אלו שרואים דווקא ברופאים את האשמים. מוכי הגורל האלו, הילדים והחולים, קיבלו מהדסה את הקלפים שלה, והטיבו לשחק בהן את משחקי השטן, שכבר השתרש היטב במקום. תמיד כשאנשים רבים, השטן חוגג... והוא באמת נתן לנו את אחת ההצגות הכי גדולות שראינו... כל קול שלו, רגוע, שניסה להשמיע מישהו, מיד נבלע בים השנאה, המחלוקות בבית החולים המועד לפורענות. מאבק לעולם לא יביא למשהו טוב, שהרי במקום לחבר אותנו לאמת הפנימית, שנמצאת בתוך הדממה, הוא גורם לנו לשחק את משחקי החיים החזויים, חסרי המשמעות. הבנה וויתור הדדי הם הפיתרון. אבל שני הצדדים: הפרופסור והרופאים, באו מנקודת כוח עצומה. רוטשטיין מתוך ההצלחה הכבירה שהייתה לו בניהול בית החולים ואילו הרופאים מתוך ההכרה שעבודתם היא עבודת קודש, שיש בידם את נשק יום הדין: חיי הילדים. אבל אף אחד מהם לא בא מתוך הרגשת גדולה, שיכולה לבוא רק גילוי הבנה וחסד...
ומי אשם? כמו תמיד אי אפשר להבין את הדברים בעזרת המוח וההיגיון. האמת נמצאת אי שם בתוך נבכי המסתורין של החיים עצמם, בהם אין אמת מוחלטת והמוות הוא חלק מהחיים... אומרים שהמוח הוא עבד נאמן, אבל שליט אכזר. בדיוק כמו פרופסור רוטשטיין. על זה נאמר: אלו הם החיים... למרות שזה לא חיים.



אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל