הבטחת

בית , שלוש אותיות , ועשרות אלפי שורות ומילים לא יכולים להנציח ולתאר את תושת ההומלס , מחוסר הבית ..... רק מי שחווה ,ידע את תחושת חוסר האונים ,את קשיחותו של הספסל בגן הציבורי שהיה לבית ...

הבטחת .....
ערב שבת, שעת בין הערביים , באוויר תחושת קדושת השבת, הרחובות מתרוקנים , ההמולה ,כאילו על פי אות פסקה באחת , ריח התבשילים באוויר מזכיר לי ימים אחרים , ימים ,חודשים , ושנים בפנימיות ובמשפחות אומנות שחייתי וגדלתי , ובפרט בגעגועים וכמיהה לבית שלא היה לי . אחת לשלושה שבועות היינו יוצאים מהפנימייה "לחופשה" , בתחנת האוטובוס הייתי שומע על תכוניותיהם של החברים , אני החרשתי . החופשות היו לי לסיוט מתמשך , המקום שבו הייתי צריך להרגיש בית , היה לי לזרה . כילד הייתי חייב להעסיק את עצמי ולהעביר את השעות עד לחזרתי לפנימייה . אל המקום שבו הרגשתי וחשבתי שהוא הבית . הערב יורד לאיטו , אנשים עם כיפות וטליתות חוזרים מבית הכנסת , אל הבית, אל המשפחה . עיני נעצמות , את ואני יושבים סמוך לשולחן השבת , שבמרכזו שני נרות דולקים , השולחן ערוך , ועליו מפה צחורה כשלג , ובקצה השולחן , שתי חלות מכוסות במפה שעליה רקומות המילים "שבת שלום " , ולידן כוס יין מלאה , וסידור פתוח בדף הקידוש . אני קורא מתוך הספר "יום השישי ויכלו השמים והארץ וכל צבאם" ואת , מביטה בי , ובקול חלושות עונה אמן....
אני ניגש אלייך , נושק על מצחך , ולוחש לך, שבת שלום אהובה .... פוקח עיניים , חושך , אני מביט בשעון , השעה כבר עשר ועשרים , געגועים מציפים אותי אלייך , געגועים ליד מלטפת ואוזן קשובה געגועים לבית ....... מבטי נשלח בתהייה בשאלה בכמיהה לאלפי האורות המנצנצים מתוך הבתים ובראשי מזמזמת ומהדהדת השאלה מה זה בית ? זיכרון ילדות ... ערב שבת בין השמשות , אבא מגיע מהעבודה , צעקות ,הטחות האשמות , צלחות וסירים מלאים באוכל שהושקעו בהרבה אהבה נזרקים ומוטחים על הרצפה . אמא , בפינה מכווצת ובוכה , ומתוך ליבו של ילד משתחררת צעקה אילמת די בבקשה די , העיניים פקחות לרווחה ממאמנות להאמין לסיוט שלא נגמר , דמעות זולגות ללא קול . עיני אבי נעוצות בי , הפחד משתק ...., הבדידות חובקת ועוטפת מאיימת לבלוע אותי לתוך חור אפל ממנו אין חזרה . יד אבי פוגשת בפני , על פניו כאב , הוא צועק , ואיני שומע .. רק צליל ידו הפוגשת בפני נשמע , מתפוצץ בראשי ... סטירה ועוד סטירה ועוד ... הדמעות יבשו הכאב נותר .. מאותו לילה ורק לאחר שתים עשרה שנה ,זכיתי לבטא שוב את המילה "אמא" . הכאב לא מרפה , הוא שם , ישן ביום , ומתעורר בלילה . יחד עמו חוברים זיכרונות על חברים שהיו ואינם, על בטן מרוטשת , ועל עורק דם המשפריץ כמויות של חיים החוצה , וידי קצרה מלהושיע .... הסבתי את מבטי מהרחוב לתוך הדירה , שני חדרים שולחן שטיח ושידה , זה כל רכושי עלי אדמות . כל מאמצי להפוך את הדירה למשהו הדומה למגורים עלו בתוהו . הדירה הייתה דירת עמידר המיועדת להריסה . .... הבטתי לעבר הטלפון , שתיקתו העידה כי ברגעים אלו איני במחשבתו של אף אדם ...... הבנתי את ההבדל בין הלבד , ובין הבודד ...זיכרונות עולים ומציפים ....
שיחות אל תוך הלילה , אפרכסת הטלפון צמודה בחוזקה . חושש שמא לא אשמע . כל ישותי אלייך . את מילותייך שותה בצמא , בעיוורון , בשקיקה , זוכר, כל אות , כל הברה כל צליל כל מילה אשר יצאה מפיך , זוכר אותך אומרת , " בכל זמן ,בכל עת ,בכל שעה , בכל שרק תחפוץ "תמיד תמצא אצלי בית"
ואני את הבטחתך נצרתי . אחזתי ונאחזתי במילים , כל אות ,כל הברה , כל מילה , נחקקה ונצרבה. הבטחתך חצבה בקע בחומות המגן אשר בניתי שנים על גבי שנים , בכל שנה ביצרתי את חומותיי תחזקתי אותן , סתמתי כל בקע וחריץ , ואפילו לשריטה לחרוץ במבצרי לא נתתי . ועתה לראשונה , לאחר שנים כה רבות , באמונה עיוורת שלחתי את השורש הראשון שנבט ממעמקי נשמתי המיוסרת לגשש , להטמיע ולהיאחז באדמה .....שבהבטחתך ובהבל פיך הבטחת " בית "
כה רציתי להאמין ששורשים נוספים יצאו ויטעו אותי למקום שבו אוכל להטמיע את נשמתי , את גופי ואת כל ישותי , כה ייחלתי לרגע בו אוכל לשים קץ לנדודי .... כה רציתי להגיע לשבת ,לנוח , לשכב לחשוב , להירגע , לדעת שיש מקום שאוכל להגיע אליו בבטחה , לעצום עיני בלי לחשוש שמישהו או משהו יפגע בי , כה רציתי להאמין שמקום זה יהיה כהבטחתך "בית" . חודשים רבים הספסל בגן הציבורי שימש לי לבית . בלילות מחשש מגניבה הייתי ישן על שקית הבגדים המעטים שהיו לי . כל לילה היה לסיוט , בחורף הקור והרעב טרפו את התקווה לברוח אל זרועותיה השלוות של השינה . ובקיץ הייתי צריך להתגונן על חיי בגלל מסוממים שחשבו לשדוד את המעט שהיה לי . הספסל הזה היה ביתי , ואף הומלס לא העז להתנחל עליו .
הימים השבועות והחודשים חלפו והקשר שלנו קיבל צביון של קבע . ובלילה קיצי אחד לפני שהגעתי אלייך , התרתי את קשרי וחיבורי עם האנשים האחרונים שהיו קשורים אלי ולחיי ,התרתי קשרי ידידות , קשרי דם ומשפחה , ארזתי את חפצי המעטים ,נעלתי את הדירה , מסרתי את המפתח ... השארתי את הזיכרונות מאחור ובלב פועם מהתרגשות נסעתי אלייך אל "הבית". הדרך אלייך נעמה לי , שיחקתי במחשבותיי ובדמיוני את החיים שלנו , את ההשכמה המשותפת כוס הקפה ,ארוחת הבוקר , קידוש השבת .... . וכשנקשתי על דלתך, ומבטך נח על שקית הבגדים שאחזתי בחוזקה , קולך המבוהל כמו ממרחקים הגיע , " היום אתה לא ישן אצלי " לא זוכר את הדרך למכונית , ידי אוחזות לופתות בהגה המכונית , עיני מעורפלות מדמעות שלא זלגו, כאב ההשפלה , הביזיון, האכזבה , הבגידה , תחושת העלבון אשר איימו על קיומי היו חזקות ממני , המילים כמו החזירו אותי שנים רבות לאחור " אתה לא רצוי" "לך וחזור מהיכן שהגעת" חזרתי לחיים , חזרתי למוות , חזרתי לספסל ששימש אותי לפני שנים לבית , חזרתי לשגרת היום , לאמונה ולתובנה , ששורשים מיועדים לעצים , לא לבני אדם ..... אנצור את שורשי עד ואולי להזדמנות הבאה .

 
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל