לבד, מחלת המאה עשרים ואחת או עתיד האנושות?

אנשים רבים מתלוננים על בדידותם. האם היא קשה או גרועה? או שמא זוהי המראה החברתית המשקפת לנו מצב חיים לא מרנין? בדידות מתמשכת היא סוג של מחלה, אך זהו כנראה עתיד האנושות. פרקי חיים לא קצרים שאנשים יחיו בהם לבד. אבולוציה כפי הנראה תגמלה את החברותיים השאלה מה יקרה לאילו שאינם כאלה מעניינת ובינתיים, מעט דרכים להיחלץ מבדידות כפויה

לבד, מחלת המאה עשרים ואחת או עתיד האנושות?

באירופה ובארה”ב הם מבוקשים ביותר; חברות שיווק מחזרות אחריהם, קמפיינים עתירי תקציב מתוכננים עבורם, הם קהל יעד המועדף בכל מקום בילוי ועבודה. אילו הם הסינגלים. בישראל המצב הפוך וחמור. הסיבה המרכזית, לדעתי נעוצה בעובדה שהסינגלים מפנימים שהם אכן “חצי בן אדם”, אנשים פגומים. הסינגלים מאמצים את התפיסה הרווחת בארץ ונהיים אובססיביים וחרדים למציאת בן זוג. אדם משכיל, מוצלח ונאור בן 45 יהיה על סף ייאוש, עד שתהיה לו זוגיות ומשפחה משלו. בחורות אומרות לי ללא היסוס: “אם אגיע לגיל 35 ולא אתחתן- אתאבד. אני לא אהיה עוד תל אביבית “שרוטה”…

Photo by Melissa Wiese, is licensed under CC BY-SA

אנשים רבים מוצאים את עצמם חיים בגפם גם אם לא החליטו שכך יראו חייהם. לחלק זה מכאוב יום יומי, חלק מתרגל ואף נהנה מחיי הרווקות המתמשכת וחלק סובל לא רק מהרווקות הכפויה, אלא מיחס הסביבה לחיים לבד.

לבד, בחברה הישראלית הסופר משפחתית והכי סופר ולדנית; מתקשר מידית עם עצב, בדידות תהומית, חיים ריקים מתוכן, לא ממש חיים, “חצי בן אדם”… הבעיה איננה רק אצל מוסרי המסר אלא גם אצל מקבליו. כל הצלחה מתגמדת מול העדר בן זוג.

סיפרה לי מטופלת בת 34 שהחליטה לטוס לשלושה ימי חופשה חורפית ברומא, כי היא לא אמרה להוריה שהיא בחו”ל לבדה בגלל “הפרצופים”, האנחות השאלות…אנשים אחרים מדווחים על כניעה לדיכאון והשארות בבית. רק לא ללכת לבד, מה יחשבו אנשים שיראו אותי לבד, שאני מסכנה…ערבי חג וימי שישי הם “ימים נוראים” לסינגלים רבים בארץ.


למה זה קורה?

עקרון הציפורן הקטנה ברגל- כאשר אנחנו בריאים והציפורן הקטנה חדה ונתקעת בבשר האצבע הסמוכה, הכאב מרקיע שחקים. כך עם נושא הזוגיות והמשפחתיות. אנחנו נוטים לא לראות את מכלול החיים המוצלח והמאושר, אלא לשים לב למשהו האחד והחודרני שמציק. במקום לפעול להרגעת הכאב אנחנו מתמכרים אליו ומחריפים אותו: ממעטים לצאת, מצב רוח רע, עולים במשקל ואז בכלל יש סיבה מצוינת לא לצאת. והיד עוד נטויה.
אנשים באמת מאמינים שללא בן זוג ומשפחה חייהם אינם שווים. גם אם הוריהם אפילו חדלו מלומר להם דבר על בן/בת זוג, אזי הם עושים “שטיפת מוח” לעצמם ומשתכנעים שרע להם. המעניין בכל זה, שמצאתי מתוך ניסיוני כי אנשים שחצו את גיל 45 ייטו להישאר לבדם, גם אם יתלוננו רבות על מצבם, באופן מסוים, די טוב להם בחיים שהם חיים.
חששות ופחדים “לקפוץ למים”. הסיבות רבות ומגוונות וחלקן אף לא מודע לאדם הבודד. (תוכלו לקרוא על כך בפוסט “הבלתי מתחתנים”)
קושי באובדן שליטה ואי יכולת לכפות החלטה על הזולת, מעמיד לא פעם אנשים בוגרים ומוצלחים, מול שבר גדול בחייהם. בעבודתם ובקרב חבריהם הם מצליחים שכן הבסיס לקבלת ההחלטות שונה , עומק היחסים וכמובן השליטה. ביחסים זוגיים צריך ששניים יאמרו כן.
הרצון הבוגר והכן, להיות נורמטיבי ולחיות חיים נורמטיביים.
מה ניתן לעשות לפתרון הבעיה למי שבאמת רוצה בפתרונה:

אומנות המצוי – היכולת להבין את המציאות האישית וכיצד אני נתפס ע”י בני המין השני , להפנים את המידע ואתו לעבוד. זה המפתח המרכזי לפתרון הבעיה. הסטטיסטיקה, למשל של דייטים בשלוש השנים האחרונות תהיה המנבא הטוב ביותר לסטטיסטיקה הצפויה בשלוש השנים הבאות. אם סוג הגברים שפונים אלייך, גבוה בגילו מזה שאת מחפשת, או סוג הבחורות שנענות לך הן חתך מסוים של נשים באוכלוסייה, אז זו המציאות! זה “השווי “ החברתי שלך. זה מה שיקרה גם בעתיד. ההפנמה קשה והקשה מכל להבין שאולי רצונות שיש לנו לא יתממשו, אנשים שאנחנו חפצים בהם אין להם עניין בנו…מנגנוני ההכחשה וההדחקה עובדים “קשה”. מטופלים קוראים לזה “לא לאבד את התקווה” אבל בעצם זו איוולת כי הם מאבדים את חייהם. אילו שמצאו אהבה הם אלו שהשכילו לבחור בני זוג מציאותיים לצאת עמהם לדרך ולשפר את הניתן לשיפור.
לחפש באמת- כאשר אני בודקת עם פונים מה הם באמת עושים למצוא בן/בת זוג פוטנציאליים עולים שני דפוסים, הנפוץ ביותר “קריזות” ; או שמתמכרים לאתרים ברשת ולאפליקציות השונות, או שמתנתקים בכלל מכל חיפוש בגלל תחושות מחנק והצפה. דפוס בעייתי אחר אך נפוץ; לצאת לדייטים על מנת להכשיל אותם במודע או שלא במודע. כאשר מדובר בעבודה, אנשים מבינים כי צריך לעבוד באופן שיטתי, רציף ואחראי, על מנת למצוא עבודה. גם למצוא בן זוג מצריך בדיוק את אותו סוג של החלטות כיצד לפעול, השקעת עבודה ומאמץ ניכר. העדר שיטתיות בחיפושים, חוסר אמון בתהליך, ייאוש, פעולות ספוראדיות, הם בעוכריי ההצלחה, בדיוק כמו בחיפוש עבודה.
להשתפר ולשפר את הסיכוי – אם באמת הרצון לזוגיות ולהקמת משפחה כן, והאנשים אותם אותה רוצה אינם רוצים אותך, עלייך, לשאול מה עליי לשפר; החל מהופעה חיצונית, התנהלות מילולית והתנהגות של חיזור שאינה יכולה להיחשב “רצינית”. אם אתה מחזר דרך מסרונים ופייסבוק וכמובן בשעות הלילה המאוחרות. ערה? יפיק תגובת ריחוק מבת זוג רצינית. “היעלמויות וחזרות ” והעמדת פנים כאילו לא ברור מה נעשה. רוב הפונים אליי, למרות הגיל המבוגר, לא באמת קיבלו החלטה פנימית להיות בזוגיות ומכאן הכול נובע. הם מתעקשים שבדרכם הלא מכבדת, הלא בונה , מישהי/ מישהו י/תתאהב בהם.
לשפר את ההבנה והתקשורת– להתמודד עם הקושי בהכנסת אדם חדש לחיים, לקבל משוב, למעט במענה תוקפני, והכי חשוב- לחדול מניסיונות “לחינוך” בן הזוג או לנסות להתאים אותו/ה למודל הנכסף. הכישלון מובטח.
אז אם באמת ה”לבד” מציק יש מה לעשות והרבה, אם אתם לא עושים יכול להיות שבעצם טוב לכם ב”לבד” שלכם. וזו בהחלט גם בחירה טובה.
 

 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל