כל חוקי היקום במרק של סבתא אוהבת - פרק ראשון

בצעירותי השתתפתי בהקמת יישוב חדש, עוד בחו"ל סיפרו לנו על הפרחת השממה והמאמץ העצום הנעשה על מנת ליישב את ארץ ישראל. והנה מגיע אלי סיפור על חלוץ מפריח שממה מאורוגוואי הרחוקה. אדם המצליח ליישב מחוז מדברי בממונו הפרטי ותעצומות לבו בלבד. הסיפור נגע לליבי ועורר שאלות על העבר וההווה של מדינתנו.

כל חוקי היקום במרק של סבתא אוהבת

כאשר אנו באים ללמוד פרשה היסטורית חייבים להבין את הקשר בין הפרקים והרקע בהם המאורעות מתרחשים. למשל: סבתי, אם אבי, בישלה מרק נפלא, את טעמו אני נושא עמי שבעים שנה. רק בשנים האחרונות הבנתי שעשיית המרק הנהדר של סבתי מחייב תנאים רבים: ירקות שהיא קבלה מהירקן, בשר מהקצב, תבלינים שהובאו מאיי הודו רחוקים ובעיקר תוספת אהבת סבתא שאין כמוה בעולם.
המשתתפים בעשיית המרק היו חקלאיים, קצבים, מובילים, החנויות בהם נמכרו המצרכים וקו אוניות מסחר שהביאו את התבלינים. נוסף לכך היו דרושים אקלים נוח וסביבה מתאימה לגידולי החקלאות. שטח ראוי לגידול בקר, הספקת זרעים, הספקת חומרי דליקה לבישול ועוד. ולא נשכח את הרקע החברתי המחייב שיתוף פעולה בין החקלאיים לבין בעלי החוות. כל התנאים כולם חייבים להתקיים יחדיו על מנת שמרק טעים אחד יבוא לעולם!
מגבלות ראייתנו אינה מאפשרת להקיף תמונת מעשי האדם בשלמותה. תארו לעצמכם כמה תנאים דרושים על מנת לקיים עיר של מיליון תושבים. עיר בה בנויים בתי התושבים, מפעלי תעשייה, בתי עסקים, ביוב, אלפי מכוניות הנעות בכבישים, בתי חולים ומשטרה. כיצד כל המנגנון העצום הזה פועל?
מתברר שהיו וישנם יזמים בעלי חזון המסוגלים לתכנן ולתפעל מערכות מורכבות כאלה. להם כוחות נפשיים, רצון וסבלנות לההקמת מפעל שמעטים מאתנו היינו חולמים להיכנס לתוכו.
אלה אנשים מיוחדים שבכל התקופות פעלו כפי שפועל השאור שבעיסה, בלעדיהם לא היו מתרחשים שינויים.
הסיפור שאני עומד לספר לכם החל לפני כשנה. באחד הימים קיבלתי אי מאיל מישראלית בשם עינת זולר. עינת שאלה את דעתי על סמלים המשולבים במבנים ובמקומות ציבוריים בעיר בשם פיריאפוליס באורוגוואי. עד לאותו רגע לא היה לי מושג על קיום עיר כזו. ממנה נודע לי על מייסדה, יוזם ואיש חזון שחי באורוגוואי של המאה תשע עשרה ושמו פרנסיסקו פיריה.
יד המקרה הובילה אותי לחקור פרשה מרתקת של יוזם מבריק ומפעל חיו.
 

פיראפוליס העיר שנוסדה על ידי אלכימאי

סיפורו של מייסד העיר לא רק הקסימו אותי גם חיזקוה את ההנחה שהתפתחות טכנולוגית וחברתית נעשים רק כתוצאה של פעולתו של יחיד. פרנסיסקו פיריה היה יוזם שהשקיע את כישוריו, מרצו, ממונו ויותר משלושים שנות חיים למימוש חזונו.
האיש נולד במונטבידאו - אורוגוואי במחצית המאה התשע עשרה. בן למשפחה של מהגרים איטלקיים שמקורה בגנואה.
אביו של פיריה נפטר בהיותו בן חמש ואמו שלחה אותו לאיטליה להתחנך אצל דודו, כומר ישועי וכנראה גם אלכימאי*. בגיל שלוש עשרה, בכדי להימנע מגיוס לצבא האיטלקי, נשלח חזרה לאורוגוואי. לפרנסתו החל להתעסק במסחר. מיד עם צעדיו הראשונים מתגלים כישרונותיו. פיריה הצעיר מוכר שעונים, ונותן אחראיות "עד שיפסיקו לפעול". הוא פותח חנות למכירה פומבית בשוק המרכזי של העיר ומתגלה כסוחר מפולפל, רוכש כמות גדולה של בד עבה ונותן לתפור מעילים, את הבגד החדש מכנה רמינגטון (Remington) שם של רובה אמריקאי שהופיע בשוק באותה תקופה. אורוגוואי של המאה התשע עשרה הייתה מדינה אלימה. תושביה שהרגישו מאוימים רכשו נשק להגנה עצמית. אז מה עושה פיריה: מוציא הודעה בעיתונים האומרת שהוא מוכר רמינגטון ומפרסם את כתובתו. אלפים באים לחנותו ושם מתברר להם שהוא מוכר מעיל בשם רמינגטון. התעתוע מצליח ומהרמינגטון שלו נמכרים חמשת אלפים פריטים.
אורוגוואי בראשית צעדיה היא מדינת הגירה. רוב תושביה באים מאירופה, עיקרם איטלקים וספרדים אך גם מהמזרח התיכון, יפן סין וקוריאה. לאוכלוסיה זו מתווספים אפרו-ברזילאים שברחו ממשטר העבדות שהיה נהוג בברזיל. גם יהודים מצאו בה מולדת.
המכנה המשותף של האזרחים החדשים הוא הרצון לפרנסה. בניגוד למקובל לחשוב רובם הם פועלים חרוצים המוכנים לעבוד קשה על מנת לקיים את משפחתם. לאחר תקופות קשות מצליחים ליצור להם מדינה יציבה פחות או יותר, בעלת אופי קוסמופוליטי ותנאי חיים נוחים למדי.
 

 

העלייה הגדולה במספר האוכלוסין של המאה התשע עשרה גורמת לפריחת שוק הנדל"ן. פרנסיסקו פיריה מריח הזדמנות עסקית טובה. הוא קונה קרקעות, מחלק אותם ליחידות (פרסלציה) ומציע אותם למכירה. שיטות השיווק שלו היו מהפכניות לתקופתו. את חלקות הקרקע הוא מציע במכירה פומבית למרבה במחיר. על מנת למשוך קהל רב הוא מארגן הסעות חינם לאתר המכירה ומכבד את אורחיו בכיבוד מפתה: אסאדו בסגנון אורוגוואי. פיריה דואג לבידור קהלו, מארגן משחקי תחרות ומנעים את זמנם במוזיקה של להקות זמר. בקיצור חגיגה שאיש לא מצפה למצוא באתר מכירת קרקע. אך החידוש הגדול של היוזם הוא בשיטת התשלומים. הקונה יכול לחלק את התשלומים לתקופות ארוכות, עד שלושים שנה. כך גם מיעוטי היכולת מסוגלים לרכוש קרקע להקמת ביתם. השיטה החדשה מצליחה מאוד ופיריה אוסף רווחים נעים.
הכישרון העסקי והפרסומי והיוזמה של פרנסיסקו פיריה מרקיעים שחקים. הוא אינו מסתפק במכירת קרקע כי אם מתכנן ומקים שכונות חדשות. נאמר שרק בעיר הבירה מונטבידאו בנה ואכלס מאה שכונות. את הצלחתו מעתיק לארגנטינה, גם שם קונה קרקעות, מקים שכונות חדשות ובונה מבנים מפוארים. ביתו-ארמונו במונטבידאו הוא סמל לפאר. לבית ויטרג'ים עם סמלים המקובלים באירופה. הבית משמש היום למושב בית הדין הגבוה לצדק של אורוגוואי.
מקור התצלומים: Wikimedia commons
 

 

הביקור במחוז מלדונדו (Maldonado)

בשנת 1889, נודע על רצון מוסדות מדינת אורוגוואי לפתח מחוז חדש בשם מלדונדו (Maldonado). אזור מדברי שכוח אל ללא כבישים ותשתית לבניית יישוב. הנסיעה ממונטבידאו, רק שבעים ק"מ, אורכת יומיים. המעבר באחד הנחלים מתגלה כמסוכן ופיריה ומלוויו כמעת טובעים. אבל היוזם מתאהב בחופי נהר לה פלטה (Rio de la Plata). לדעתו הם יכולים להתחרות בחופים המפורסמים של ספרד, צרפת ואיטליה, חופים שהכיר היטב. היוזם שבו החל לתכנן עיר תיירות. לא עובר חודש והוא חותם הסכם על רכישת 27 קמ"ר של קרקע הפרוסה בין גבעה בשם פאן דה אסוקר (Pan de azucar) ועד לחוף הים.
היוזם פרנסיסקו פיריה אינו משתהה, שנה אחת לאחר הקניה, מתחיל להניח את התשתית לעיר קיט. שלושים שנה מאוחר יותר בשנת 1930, לקראת סוף חייו, הוא חונך את המלון, שיותר מכל, מסמל את מטרת מפעלו "מלון ארגנטינה" (Argentina Hotel)
בפרק זמן זה נעשו התכנון והביצוע, שלב אחר שלב, של תשתית לעיר קיט המסוגלת להתקיים ללא כל תמיכה ממשלתית.
 

תכנון ארוך טווח

היישוב המתוכנן אמור לספק את כל צרכיו: מזון, מי שתייה, אנרגית חשמל, דרכים ותשתית כלכלית. תחילה הוא ניגש לתכנון החקלאות.
הרוחות החזקות המנשבות בסביבה אינם מאפשרים שתילת צמחים ועצים. כצעד ראשון פיריה שותל חגורה של מיליון עצי איקליפטוס הבאים להגן על יציבות הקרקע.
פיריה שולח דוגמאות קרקע לצרפת ולאיטליה לבדיקת התאמתם לגידולים שונים. בארצות אלה הוא רוכש איחורי גפנים וזיתים. בנוסף הוא מייסד מכון אגרונומי שתעבד את הנתונים להצלחת הגידולים. החקלאיים של פיריה מתחילים לגדל גפנים, עצי זית וטבק.
בסקר הסביבה נמצא שבגבעת פאן דה אסוכר קיימים מרבצי אבן גרניט. באחת מנסיעותיו לאירופה הוא לוקח דוגמאות אבן ומקבל אישור: האבן מתאימה לבנייה. בשלב הבא תוכנן מכרה ודרכי תחבורה.
 

 

פיריה מפרסם את תוכניתו

הפרסום הראשון של תוכנית היוזם נעשה בשנה הראשונה לאחר קניית הקרקעות, אלה שפיריה אינו מפרסם את שמו. מעניין ממה הוא חושש. ב1899 מתפרסמת חוברת קטנה ובה פרטים על התוכנית להקמת עיר קיט באזור הידוע בשם הנמל של האנגלי. התכנית כוללת הקמת חופי רחצה, מלונות, משקים חקלאיים ותעשייה. שם העיר הליופוליס, עיר השמש. התכנית נתקלת בתגובות לעג, איש אינו מאמין באפשרות מימוש פרויקט כה שאפתני. לאחר שנודע מי עומד אחרי המיזם אחד העיתונאים מכנה בלעג את העיר בשם "פיריאפוליס" העיר של פיריה, השם נקלט, ללא ספק בהסכמתו של היוזם פרנסיסקו פיריה.
 

רק לוקה בנפשו יקים עיר במקום כזה

כך סברו כל אלה ששמעו על תוכניתו של פיריה. מלדונדו של סוף המאה התשע עשרה היה אזור כמעט מדברי ללא דרכי גישה וללא תשתית להקמת יישובים. פה מתגלה תעוזתו של היוזם. הוא ניגש להקמת התשתית בעצמו ובמימונו. הוא מחליט שהדרך הטובה ביותר להבאת ההספקה הדרושה ליישוב וליצוא סלעי הגרנית היא דרך הים. משום כך מתכנן נמל. המקום המתאים להקמתו נמצא כ 15 ק"מ ממכרת הגרניט וכעשרה ק"מ מהמקום המתוכנן להקים את העיר. כיצד יוסעו סלעי הגרנית לנמל ולבניית העיר. בשלב ראשון העברה נעשית כרגיל באותה תקופה בעגלות רתומות אל שוורים או סוסים. פתרון זה אינו מניח את דעתו של היוזם. הוא מחפש מוצא יעיל יותר. בתקופה זו החלו בארה"ב ובאירופה לפתח קווי רכבות. פיריה, שכנראה אינו מרגיש פחות מהם. בוחר בדרך זו. הוא מזמין מגרמניה קטרים וקרונות למסילה צרה של 75 ס"מ, ומניח מסילה המגיע למכרה הגרנית ולעיר. הרכבת תשמש לכל צרכי הפיתוח: מצד אחד תוביל את סלעי הגרנית לעיר ההולכת ונבנית ולנמל לייצוא. מהנמל תבוא ההספקה הדרושה לעיר ולחקלאות ובשלב הבא ותוביל תיירים לבתי מלון שיוקמו.
בניית הנמל נתקלת בקשיים סופה חזקה גורמת להתמוטטות שובר הגלים, המזח ושובר הגלים נבנים מחדש והספקת הפחם הדרוש לקטרי הרכבת וליצירת חשמל החלו לזרום.
במכרה ובחקלאות עובדים מאות פועלים, לא ידוע לי כיצד נעשה הפיקוח על כל כך הרבה עובדים. ידוע על חוברת חוקים שנכתב על ידי פיריה עצמו. החוברת מפרטת שורת תקנות, הפועל העובר עליהן צפוי לפיטורין. על פי הכתוב קיימים שלושה איסורים עיקריים: איסור להשתכר, לגנוב מהמעביד ולהתבטל. העובד חייב לתת תמורה לשכרו ולהתנהג על פי כללי המוסר שנקבעו על ידי היוזם פרנסיסקו פיריה.
מתברר שהיוזם פיריה משלם שכר נמוך, בהשוואה למקומות אחרים באורוגוואי. לאומת זה הוא דואג לעובדיו, כל חודש מספק מצרכי יסוד כמו בשר, אורז וקמח. כל משפחה מקבלת פרה בכדי לספק חלב לילדים וחלקת קרקע לגידול ירקות. האם השכר הנמוך בא למנוע מהעובד לבזבז כספים על שתייה ומשחקי מזל, כפי שנהוג אצל פועלים רבים? הגישה הפטרנליסטית של דון פיריה מבקש למנוע מהפועל הזנחת משפחתו ופיתוח מנהגים מגונים כמו שיכרות ומשחקי מזל. פיריה לא רק בונה הוא גם דואג למוסר עובדיו ומפטר את אלה שאינם מוכנים לפעול על פי עצתו.

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל