רק עוד נגיסה אחת

סיפור בלי סוף על המאבק התמידי בגירויים חיצוניים ומזיקים שבעצם הינו מאבק בעצמינו. ביכולת שלנו לסרב.

כבר יומיים שאני מסתובב רעב וכועס. רעב כי התחלתי בתוכנית הרזיה חדשה. וכועס כי, הייתי רעב. מאוד רעב.

"כל שעליך לעשות הוא לסרב" – הסביר התזונאי שלי בהתלהבות. "חשוב על כך" – הוסיף. כולם מחפשים את הסוד בכל מקום, בכל פינה, בכל מחיר. האם
תכניות מחמירות כגון: אל תאכל מלח, התרחק מן השוקולד, חמאה היא בל יראה, הגיוניות יותר ? האם לא קל יותר לסרב לכל דבר שאינו נכלל בארוחה?

חלק גדול מההתנגדות שלך ושל כולם בעצם נובע בפשטות מהגדרת האיסור.

"אסור לך חטיף שוקולד!"

"אני ממש חייב את השוקולד עכשיו."

"פסטה מוקרמת עם שמנת 38% היא מחוץ לתחום, הבנת?"

"הפסטה הזאת הייתה נהדרת. אני חייב לקנות עוד שמנת, שיהיה."

אתה מבין את העיקרון? הגדרת האיסור הופכת אותו למושא בלתי מושג עבורך. במיוחד שנהגת בעבר לאכול דברים אלו. מה יותר פשוט מלומר לעצמך הכל מותר, אני פשוט מסרב! אתה מבין? אינך הופך מושא לבלתי מושג, לאסור, אינך נלחם בשוקולד. אתה מעמיד את רצונך, את כבודך למבחן. ומי לא רוצה להוכיח לעצמו שהוא יכול, יכול לסרב?

יומיים חלפו, ואני רעב, רעב מאוד. הבנתי מיד ששיטוטים אקראיים באזור המטבח, ובמיוחד ליד ארון החטיפים יגרמו לי להעדר מהפגישה הבאה עם יואב, התזונאי שלי. אבל אולי רק הצצה אחת קטנה, רק אפתח את הדלת, רק אביט בערגה על החפיסות המרשרשות, אדמיין את הקולות הפריכים, את קשת הטעמים?

לא ולא! אני מוכרח להתרחק מהארון!

פותח את הארון! אוי, שקדי מרק! שקדי מרק טריים טריים. צהובים צהובים. והריח? הו הריח, מטריף ממש.

בשום אופן לא! סגרתי את הארון בטריקה רועשת במיוחד. שקדי מרק הם אסון. שקדי מרק הם ממש ממש לא.

קורע את העטיפה לגזרים, וממלא את הפה בעשרות שקדים זהובים. אחחח אחחח, תחושה משכרת של עונג. קולות הפיצוח של השקדים. כל שקד יהלום. יהלום של טעם. לו רק על הגז עמד סיר עם מרק בצל מוקרם בהמון שמנת. לו רק יכולתי להוסיף לחגיגה כף אחת, ולו כף אחת של אותו נוזל חלבי עשיר בטעמים וידוע לשמצה בשל היותו אויב האנושות והתמחותו בהרס מוחלט של תכניות הרזיה.

טרקתי בעוצמה את דלת הארון. נכשלתי! מדוע הייתי מטומטם כל כך להסתובב באזור נפיץ ומסוכן כל כך ולחשוב שלא אתפתה ?

אבל, אולי רק עוד מבט אחד, רק עוד הצצה ממש קטנה על החטיפים הרבים ששוכבים שם דומם, וממש מתחננים שאסיר מהם את העטיפה, אעצום את העיניים, ואגלוש לעולם שכולו ועם ועונג צרוף. אולי רק חטיף ופל אחד ממולא קרם אגוזים ומצופה שוקולד איכותי עם מוצקי קקאו רבים. רק אחד, מה כבר יכול להיות?

בחיים לא! שוקולד? ופל? קרם אגוזים? השתגעת ? זה טירוף! זה ממש אבל ממש אסור! ושוב טריקה מרעישה. רק לרגע אחד, כי רגע לאחר מכן...

חפנתי את השוקולד האומלל בידי, מסלק את העטיפה במהירות מעוררת השתאות. נשמתי נשימה עמוקה, נותן לריח למלא את כולי. המתיקות. אוי המתיקות. ריח השוקולד המשכר. ניחוח האגוזים שהופך כל איש שפוי לאחוז טירוף, אח אח. ונגסתי! פעם אחת. ועוד פעם. ופעם נוספת.
"מה שווים החיים האלו בלי שוקולד אלוהי שכזה?" שאלתי בפה מלא ופל ושוקולד. בבת אחת שכך הכעס. בבת אחת דעך הטירוף. לרגעים אחדים אפילו הרגשתי אושר.

ומה תגיד ליואב ? שוב אותו קול מעצבן. ומה תענה לו כשישאל אותך, "האם אתה יכול לסרב?"
כמעט הגעתי אל הסוף, רק עוד נגיסה אחת והתענוג יושלם. חתיכה אחת של ופל פריך וטרי, מלאה בקרם אגוזי לוז עם ניחוח משגע, ומצופה כולה בשוקולד מאיכות גבוהה. רק עוד נגיסה אחת.....




אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל