המסר הבלבול והסתירה שבקהלת

המגילה פותחת במילים "דברי קהלת בן דוד, מלך בירושלים". האיש קהלת לא מוזכר בתנ"ך מלבד במגילה, אך נוהגים לייחס את כתיבתה לשלמה המלך, מכמה סיבות:

קהלת הבלבול והסתירה

קהלת זהות המחבר
המגילה פותחת במילים "דברי קהלת בן דוד, מלך בירושלים". האיש קהלת לא מוזכר בתנ"ך מלבד במגילה, אך נוהגים לייחס את כתיבתה לשלמה המלך, מכמה סיבות:
א. את המילים "בן דוד", אפשר לפרש כ"אחד ממלכי בית דוד" אך אפשר גם להבין כפשוטו: בנו של דוד, הוא שלמה המלך.
ב. תיאוריו של קהלת: הכותב מספר על עצמו, "עשיתי לי גנות ופרדסים... וברכות מים... קניתי עבדים ושפחות... כנסתי לי גם כסף וזהב" (ספר קהלת פרק ב', ד-ח) - תיאורים של עושר מופלג, שיכולים להתאים רק לשלמה. גם מתוארת חכמתו הרבה: "וְיֹתֵר שֶׁהָיָה קֹהֶלֶת חָכָם עוֹד לִמַּד דַּעַת אֶת הָעָם וְאִזֵּן וְחִקֵּר תִּקֵּן מְשָׁלִים הַרְבֵּה" (ספר קהלת פרק י"ב, ט). גם תיאור זה, כמובן, מתאים לשלמה המלך, החכם מכל אדם.
ג. הספר מדבר על חכמה וכסילות, וכתוב בסגנון המזכיר את ספר משלי, החתום על ידי שלמה המלך.
ד. הגמרא בפירוש אומרת ששלמה הוא זה שכתב את קהלת.
מצד שני, יש הסוברים שספר קהלת נכתב בידי איש אחר, מאוחר יותר, מכמה סיבות:
א. בספר מוזכרות מלים מאוחרות יותר, שלא מוזכרות בתנ"ך כמו "פרדס" (עָשִׂיתִי לִי, גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים) ו"פתגם" המופיעות בספר אשר מקורן בשפה הפרסית, כמו כן מילים רבות שבאו לידי שימוש רק מימי בית-שני ואילך. כמו: "חוץ ממני" (ב, כה), "זמן" (ג, א), "פשר" (ח, א), "כבר" (א, י), "שבח" (ד, ב), "סוף" (ג, יא),
ב. הספר למעשה טוען טענות הפוכות מספר משלי: אם בספר משלי מודגש שוב ושוב שהחכם יצליח והכסיל לא, ומובטח בספר שמי שילמד חכמה לא ייכשל - בספר קהלת המחבר כלל לא בטוח בטענה הזו, וכותב שהחכמה לעתים קרובות בזויה וחסרת ערך, ושמקרה אחד יקרה לחכם ולכסיל.
ג. לשון מגילת קהלת היא עברית מאוחרת בהרבה לתקופת שלמה, ובה משובצות מילים ארמיות ופרסיות, שלא היו יכולות להופיע בספרי התנ"ך לפני הכיבוש הפרסי
ד. ספר קהלת אינו אחיד בסגנונו והשקפתו,
על פי התלמוד הבבלי הספר הועתק ונערך על ידי "חזקיה וסיעתו" - כלומר, שבין חיבורו (בעל-פה) לבין העלאתו על הכתב עבר זמן המאפשר שינויים משמעותיים בבא בתרא ט"ו א' "ירמיה כתב ספרו וספר מלכים וקינות, חזקיה וסיעתו כתבו (ימש"ק סימן) ישעיה משלי שיר השירים וקהלת"
חז"ל מייחסים לשלמה, שהיה מפורסם כ"החכם באדם", שלושה ספרי מקרא, שבראשם כותרות המתייחסות אליו: שיר השירים שירי אהבה בצעירותו, משלי דברי חוכמה בבגרותו, וקהלת בזקנתו . חז"ל דנים בשאלה איזה מהם כתב תחילה? רבי חייא רבה אמר משלי כתב תחילה אח"כ שיר השירים ואח"כ קוהלת ומביא ראיה מהפסוק במלכים א' פרק ה' פסוק י"ב " וידבר שלושת אלפים משל ויהי שירו חמישה ואלף משל זה ספר משלי, ויהי שירו זה שיר השירים וקהלת בסוף אמר. רבי יונתן אמר: שיר השירים כתב תחילה ואח"כ משלי ואח"כ קהלת ומביא ראיה מדרך ארץ כשאדם נער אומר דברי זמר הגדיל אומר משלות הזקין אומר הבל הבלים.
השם קוהלת
השם "קהלת" נגזר מהמילה "קהל" והמגילה הזו נקראת כך כי:
• היא אוסף של נאומים הגותיים – חכמתיים שנאמרו כביכול בפני "קהל",
• הנואם כביכול "מקהיל" את "קהל" שומעיו על מנת לספר להם דברי חכמה. אָז יַקְהֵל שְׁלֹמֹה אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת כָּל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת נְשִׂיאֵי הָאָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה יְרוּשָׁלָם לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְהֹוָה מֵעִיר דָּוִד הִיא צִיּוֹן: וַיִּקָּהֲלוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל... (מלכים א' ח א-ב).
• קהלת מלשון מקהלה הסופר מציג שיח של חברי המקהלה ולא שיח של איש אחד.
• לדעת מרבית חוקרי המקרא, המגילה אינה יצירה אחידה. יש בה דברים משל מחברים שונים. לפי דעה אחת, פרקים א'-י' הם של מחבר אחד, ואילו פרקים י"א-י"ב הם של מחבר אחר. לפי דעה אחרת רק שבעת הפסוקים האחרונים בפרק י"ב הוספו על ידי מחבר אחר. אכן שבעת הפרקים האחרונים תלושים לחלוטין מרצף המקרא לאחר שסגר וחתם את המגילה בפסוק הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר הַקּוֹהֶלֶת הַכֹּל הָבֶל: ואז מופיע דבור בגוף שלישי המספר על קהלת. ברור שיש כאן שתי דמויות.

מבנה הספר
מגילת קהלת יוצאת דופן בכל המקרא בכך שמגמתה אפופה תעלומה, נבואת יחזקאל וזכריה הגיונות איוב וחזיונות דניאל, קשים הם, אך מגמתם ברורה. ואילו בקהלת פסוקים תמוהים וסתירות פנימיות רבות, ספר קהלת הוא ספר קשה מכמה בחינות - התחביר של הספר קשה, המבנה של הספר לא מובן, הסתירות הרבות שפזורות בספר מקשות עוד יותר, ולבסוף גם המסרים העולים ממנו לא ברורים. אפילו הקריאה הפשוטה של הספר מעלה קושי - המעבר מפסוק לפסוק ומרעיון לרעיון לא מובן. אין סדר ברעיונות הפזורים בספר. הטיעונים בו חוזרים על עצמם. הסגנון הספרותי בספר דומה יותר למשלי ולאיוב, שהם מרכיבים את ספרות החכמה. עיון פילוסופי הדרכות לחיים, התייחסות לבעיות היסוד של הקיום האנושי. נבואת יחזקאל וזכריה, הגיונות איוב וחזיונות דניאל, קשים הם, אך מגמתם ברורה. ואילו בקהלת לא ברורה המטרה. מעבר לפסוקים תמוהים וסתירות פנימיות, סתירות שהפכו ספר קהלת מלא במילים נדירות וביטויים נדירים, סגנון שלא מצאנו בספרים אחרים בתנ"ך. בנוסף, ספר קהלת שונה מכל שאר הספרים שבתנ"ך. בנקודה מהותית - כל הספרים בתנ"ך עוסקים ביחס שבין אלוקים לבין האדם, בדיאלוג שבין אלוקים לבין האדם, ובין האדם לבין אלוקים. האדם נבחן מתוך נקודת המבט האלוקית. האם האדם עושה את רצון ה'? איך אלוקים מתייחס למעשה האדם, וכדומה. בספר קהלת המבט שונה. אלוקים נמצא בספר קהלת, אך במקום אחר. נקודת המבט של הספר ממוקדת באדם. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא במילים המרכזיות שבהן משתמש קהלת - "אני", "ונתתי את לבי". כל מוקד הדיון וההגות הוא סביב מראה עיניו של האדם, עובדה זו מעוררת את השאלה - מה מקומו של ספר קהלת בתנ"ך? תשובה לשאלה זו לא הייתה ברורה אפילו לחז"ל.
מעמד המגילה בין ספרי התנ"ך ומיקומו בעיני חז"ל
הדעות והרעיונות המופיעים במגילת קהלת הם כה קיצוניים עד שחז"ל רצו לגנוז את המגילה, ולא להכליל אותה באסופת התנ"ך, אך הייחוס של המגילה לשלמה המלך וכן גם סיומה של המגילה, (שכנראה נוסף בידי סופר מאוחר כדי "להכשיר" אותה.), המנוגד לכל הכתוב במגילה עצמה, סללו את הדרך להכליל את מגילת קהלת בתנ"ך.
מעמדה של המגילה כחלק מכתבי הקודש לא היה ברור, במסכת שבת כתוב שהחכמים שקלו לגנוז לחלוטין את המגילה: אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרים זה את זה. ומפני מה לא גנזוהו? מפני שתחילתו דברי תורה, וסופו דברי תורה. תחילתו דברי תורה דכתיב: "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש", ואמרי דבי רבי ינאי: תחת השמש הוא דאין לו, קודם שמש יש לו. סופו דברי תורה דכתיב: "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם". וזמן רב לאחר חתימת המקרא התנהלה מחלוקת בין בית הלל ובית שמאי לגבי מקומו ומעמדו של הספר. האם להחיל עליה את טומאת כתבי הקודש ולבסוף הוכרעה המחלוקת לטובת בית הלל והוחלט לקדשה כשאר הספרים. תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל', עמוד ב'
התוכן המסר
הדעות שבמגילה, דעות הכופרות בעיקר, ומבטלות כמה מהרעיונות המרכזיים המופיעים בתנ"ך. המוטיב המרכזי בקהלת הוא "הבל הבלים ", חיי האדם נטולי ערך וחסרי תועלת. הכול נקבע מראש ולאדם אין יכולת לשנות סדרי עולם. גישה זו מנוגדת לגישה הטוענת שלאדם יש בחירה חופשית, אין חדש תחת השמש, מה שהיה הוא שיהיה, גורלו של האדם נקבע מראש, עוד בטרם לידתו, ולמעשיו, הטובים, או הרעים אין שום השפעה על גורלו. כמו כן מוטיב מקראי נוסף, הדוגל בעדיפות מוחלטת של החכמה על פני הטיפשות מבוטל בספר קהלת. דבריו של קהלת מביעים הרבה ספקות ושאלות קשות על הדברים ה"נחשבים" בעולם: טוב/רע, צדיק/רשע, חיים/מוות, אדם/בהמה, חכם/כסיל, גבר/אישה, סבל/הנאה עצב/שמחה, צעירות/זקנה, אור/חשך, תחת/על, ארץ/שמים, כעס/נחת. ועוד . . . הנימה השולטת בספר היא של פסימיות וייאוש. יש גם הרבה סתירות בספר ואף דברים שיכולים להוביל למינות, לאפיקורסות.
אמרו כל חכמתו של שלמה כך שאמר 'שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך', ומשה אמר (במדבר ט"ו) 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם', ושלמה אמר 'והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך' הותרה הרצועה, לית דין ולית דיין?! כיון שאמר 'ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט' אמרו יפה אמר שלמה. ר' הונא ור' אחא בשם ר' חלפיי עמלו תחת השמש ואוצר לו למעלה מהשמש. אמר ר' יודן 'תחת השמש' אין לו למעלה מן השמש יש לו.
זהו אוסף של פתגמים, דברי חכמה, עצות מעשיות לחיים ואזהרות מדרך חיים לא נכונה. המחבר בוחן איזו דרך בחיים מספקת משמעות ונצחיות למעשי האדם, ושולל מספר דרכים בזו אחר זו, עד שהוא מגיע לבסוף למסקנתו כי יראת שמים היא הדרך הנכונה: "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם", קוהלת מבצע חקירה לוגית-פילוסופית בדבר משמעות האדם ומה צריכה להיות דרכו בחיים על מנת להיות מאושר. במהלך רוב הספר הוא פוסל את כל האפשרויות לאושר שמציע העולם - חוכמה, משפט צדק, נשים, משפחה, כסף, תהילה ועוד - ומראה שאין ביכולתן להביא לאושר המוחלט ולשלוות הנפש אותם מחפש האדם. וכך נראה מבנה החקירה: קוהלת מציע דבר טוב שיכול לשמש כמשמעות החיים, מהלל ומשבח אותו - ואז פוסל אותו ומסביר מדוע זו לא התשובה לאושר והדבר יכול להיות גם מקור לכאב, רוע, הבל ורעות רוח. קהלת מייחס לאדם, הֶעָמֵל כל העת בצבירת רכוש והגדלת עושרו, שפע דאגות וטרדות עד כי אינו מסוגל ליהנות מעושרו. "וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסוֹף וְלִכְנוֹס" (ב', כו), "גַּם עיניו [עֵינוֹ] לֹא תִשְׂבַּע עֹשֶׁר" (ד', ח), "אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף וּמִי אֹהֵב בֶּהָמוֹן לֹא תְבוּאָה גַּם זֶה הָבֶל" (ה', ט), "עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ" (שם, יב), ובסופו של דבר – "כַּאֲשֶׁר יָצָא מִבֶּטֶן אִמּוֹ עָרוֹם יָשׁוּב לָלֶכֶת כְּשֶׁבָּא וּמְאוּמָה לֹא יִשָּׂא בַעֲמָלוֹ שֶׁיֹּלֵךְ בְּיָדוֹ" (שם, יד). בסוף הספר, כאשר הקורא מצפה לדעת מהי באמת משמעות החיים ומהו הדרך שבה יהיה טוב לאדם - אחרי שקהלת פסל כמעט כל דבר - מגיע השיא, היא האמת על פי החכם באדם: סוֹף דָּבָר, הַכֹּל נִשְׁמָע: אֶת-הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת-מִצְו‍ֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי-זֶה כָּל-הָאָדָם. תפיסת העולם המוצגת במגילה סותרת את התפיסה המקובלת במקרא תפיסת העולם המקראית שלבני האדם יש אפשרות של בחירה חופשית, האל דורש מבני האדם שיבחרו בטוב, והוא שופט אותם וגומל להם בשכר ועונש לפי בחירותיהם, וכפי מעשיהם. אך יש הטוענים כי תפיסת העולם במגילה היא כתפיסת העולם של כל התנ"ך, וכי מאחורי הטקסט המילולי והפשוט יש כוונות עמוקות הרבה יותר מהפירוש הפשוט. אם מנסים לפרש בפשטות את הפסוקים ולא בכוונתם העמוקה מתגלות סתירות רבות ואי הבנות ועל כן אין לפרשם במובן הפשט.
הסתירות שבמגילה
ומאי דבריו סותרין זה את זה? כתיב: "טוב כעס משחוק" וכתיב: "לשחוק אמרתי מהולל" כתיב: "ושבחתי אני את השמחה" וכתיב: "ולשמחה מה זה עושה
עמל האדם הבל: רָאִיתִי אֶת־כָּל־הַמַּעֲשִׂים שֶׁנַּעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ:
האדם נהנה מבעמלו, וְכֹל אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ עֵינַי לֹא אָצַלְתִּי מֵהֶם לֹא־מָנַעְתִּי אֶת־לִבִּי מִכָּל־שִׂמְחָה כִּי־לִבִּי שָׂמֵחַ מִכָּל־עֲמָלִי וְזֶה־הָיָה חֶלְקִי מִכָּל־עֲמָלִי:
החכמה יתרה מהסכלות: וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן־הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן־הַחֹשֶׁךְ:
אין הבדל בין החכם לכסיל: הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ וְיָדַעְתִּי גַם־אָנִי שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת־כֻּלָּם:
החכמה ניתנת להשגה:דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם־לִבִּי לֵאמֹר אֲנִי הִנֵּה הִגְדַּלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי חָכְמָה עַל כָּל־אֲשֶׁר־הָיָה לְפָנַי עַל־ יְרוּשָׁלִָם וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת:
החוכמה לא ניתנת להשגה: כָּל־זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי:
אין איש היודע מה "טוב" לו לאדם שיעשה בחיים: כִּי מִי יוֹדֵעַ מַה־טּוֹב לָאָדָם בַּחַיִּים מִסְפַּר יְמֵי־חַיֵּי הֶבְלוֹ וְיַעֲשֵׂם כַּצֵּל אֲשֶׁר מִי־יַגִּיד לָאָדָם מַה־ יִּהְיֶה אַחֲרָיו תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ: האדם יודע מה טוב לו: טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ: (ב) טוֹב לָלֶכֶת אֶל־בֵּית־אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל־בֵּית מִשְׁתֶּה בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל־הָאָדָם וְהַחַי יִתֵּן אֶל־ לִבּוֹ: (ג) טוֹב כַּעַס מִשְּׂחֹק כִּי־בְרֹעַ פָּנִים יִיטַב לֵב: (ד) לֵב חֲכָמִים בְּבֵית אֵבֶל וְלֵב כְּסִילִים בְּבֵית שִׂמְחָה: (ה) טוֹב לִשְׁמֹעַ גַּעֲרַת חָכָם מֵאִישׁ שֹׁמֵעַ שִׁיר כְּסִילִים:
כפילויות של מילים
38 פעמים המילה הבל
27 פעמים תחת השמש הביטוי "תחת השמש" בא ללמד שלפנינו בחינת עולם ללא ערכים נצחיים,
3 פעמים "תחת השמים"
22 פעמים המלה "אני" הדגשת המלה "אני" מצביעה על נסיון לראות את הטבע, העולם ההיסטוריה בהיבט אגוצנטרית ללא התחשבות להשתייכות לחברה ולאומה שבהן היחיד פועל ומושפע מהן.
51 פעמים מילים מן השורש "חכ"ם"

משמעות המילה הבל שבקוהלת והבל המקראי
המשמעות המילולית הראשונית של הבל היא : רוח, אד העולה מן הפה אגב נשימה משמעות של דבר חולף
ישעיה נ"ז י"ג " ישא הרוח יקח ההבל " תהלים קמ"ד "אדם להבל דמה ימיו כצל עובר" זכריה י' ב' " וחלומות השוא ידברו הבל ינחמון" למלה הבל שתי משמעויות האחת תפלות ריקנות והאחרת ארעיות זמניות אם כן מה הפירוש הנכון במלה הבל בקהלת? בהתבוננות בתוכן ובחיבור להבל המקראי ומשמעות שמו נגיע למסקנה שהבל פה משמעותו אריות זמניות ולא חלילה תפלות ריקנות.
עיסוקו האינטנסיבי של קהלת במוות ובתיאור המוות מקשר אותנו להבל שהוא המת הראשון שבתורה "כי הֹלך האדם אל בית עולמו, וְסָבְבוּ בַּשוק הסופדים... וישֹב העפר על הארץ כשהיה; והרוח תשוב אל האלהים אשר נְתָנָהּ. הבל הבלים אמר הקהלת, הכל הבל".
הבל הוא המת הראשון. הבל הוא הרועה הראשון ומייצג את דמות הרועה. הבל הוא האדם הראשון שאלוהים מאמץ אל לבו. "וַיִּשַׁע ה' אל הבל ואל מנחתו"
רעיית הצאן היא סימן מובהק של כל דמויות המופת במקרא: אברהם, יצחק, רחל ויעקב, משה ודוד - כולם היו רועים. הרועים בסיפור המקראי מסמלים התחברות למשמעות החיים וחיבור לרוחניות. הבל כשמו כן הוא בר חלוף, חלף מהר מן העולם כשנרצח ע"י קין אחיו.
ועל פי זה יש לאמץ את הפירוש המילה הבל בקהלת זמניות ולא תפלות. תפלות במובן ריקנות אינה מתיישרת עם שמו של הבל שהשם נושע לו ולמנחתו. חייו של הבל אינם תִפלוּתם, אלא ארעיותם. מסתבר כי קהלת אינו מתענה בגלל העדר המשמעות של החיים, אלא בגלל המהירות שהם חולפים. הפסוק רְאֵה חַיִּים עִם־אִשָּׁה אֲשֶׁר־אָהַבְתָּ כָּל־יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ אֲשֶׁר נָתַן־לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כֹּל יְמֵי הֶבְלֶךָ כִּי הוּא חֶלְקְךָ בַּחַיִּים וּבַעֲמָלְךָ אֲשֶׁר־אַתָּה עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ: שמשמעותו חיי באושר עם האשה שאהבת כל ימי חיי הבלך הארעיים. ולא התפלים כי אושר לא הולך עם תפל. וגם הפסוק בְכֵן רָאִיתִי רְשָׁעִים קְבֻרִים וָבָאוּ וּמִמְּקוֹם קָדוֹשׁ יְהַלֵּכוּ וְיִשְׁתַּכְּחוּ בָעִיר אֲשֶׁר כֵּן־עָשׂוּ גַּם־זֶה הָבֶל. גם כאן הבל במובן זמניות אין משמעות לפסוק במובן הבל תפלות כי איזה ריקנות או תִפלוּת יש במחיקת זכרם של רשעים?
העולם טוב או רע? קוהלת רמב"ם
קוהלת: מדוע יש רע בעולם? מדוע יש סבל? מה בעולם מרובה - הטוב או הרע; הסבל או ההנאות? וכמחלוקת בית הלל ובית שמאי מה טוב לאדם: שנולד, או שלא נולד? שאלת הרע ומקומו בעולם מטרידה את קהלת, ועוברת כחוט שני במגילה כולה. הנה: קוהלת פרק ה'
יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ: (יג) וְאָבַד הָעֹשֶׁר הַהוּא בְּעִנְיַן רָע וְהוֹלִיד בֵּן וְאֵין בְּיָדוֹ מְאוּמָה: (יד) כַּאֲשֶׁר יָצָא מִבֶּטֶן אִמּוֹ עָרוֹם יָשׁוּב לָלֶכֶת כְּשֶׁבָּא וּמְאוּמָה לֹא־יִשָּׂא בַעֲמָלוֹ שֶׁיֹּלֵךְ בְּיָדוֹ: (טו) וְגַם־זֹה רָעָה חוֹלָה כָּל־עֻמַּת שֶׁבָּא כֵּן יֵלֵךְ וּמַה־יִּתְרוֹן לוֹ שֶׁיַּעֲמֹל לָרוּחַ: (טז) גַּם כָּל־יָמָיו בַּחֹשֶׁךְ יֹאכֵל וְכָעַס הַרְבֵּה וְחָלְיוֹ וָקָצֶף:
קהלת מציין את הרוע כגזרת עולם שאין האדם יכול להימלט ממנוה ואין הסבר לרוע הזה קהלת פרק ט'
שַׁבְתִּי וְרָאֹה תַחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה וְגַם לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם וְגַם לֹא לַנְּבֹנִים עֹשֶׁר וְגַם לֹא לַיֹּדְעִים חֵן כִּי־עֵת וָפֶגַע יִקְרֶה אֶת־כֻּלָּם: ( גזרת גורל )
(יב) כִּי גַּם לֹא־יֵדַע הָאָדָם אֶת־עִתּוֹ כַּדָּגִים שֶׁנֶּאֱחָזִים בִּמְצוֹדָה רָעָה וְכַצִּפֳּרִים הָאֲחֻזוֹת בַּפָּח כָּהֵם יוּקָשִׁים בְּנֵי הָאָדָם לְעֵת רָעָה כְּשֶׁתִּפּוֹל עֲלֵיהֶם פִּתְאֹם: ( לאדם אין שליטה על חיוו)
רמב"ם: רמב"ם, במורה נבוכים חלק ו' פרק י"ב עוסק בשאלה הזאת: מה מרובה יותר בעולם - הטוב או הרע? הסבל או ההנאה?. לדעת הרמב"ם הטענה כי הרע בעולם מרובה מן הטוב מבוססת על ההנחה כי העולם קיים בשביל האדם כי האדם נזר הבריאה והעולם צריך להתנהל לפי נוחיות האדם. הרמב"ם שואל ואם האדם, עושה מהפכות מיותרות, והוא סובל בשל כך – מי גרם לסבל הזה? ואם האדם, מחליט שהוא צריך מערכת כלי כסף יקרה; ושכנו מחליט שהוא צריך מערכת כלי זהב; ושכן שלישי מחליט כי הוא צריך טבעת יהלום לאשתו – והם נכנסים לתחרות ההורסת את שלושתם; וכאשר הם נכשלים ונופלים, הם באים בטענות אל העולם והרעות המרובות שבו - מי בעצם אשם ברעות אלה, העולם?; בורא העולם?; או האדם?, שהתחיל במרוץ בלי לדעת לשם מה המרוץ?! אלה שידעו את חכמת המציאות, כותב רמב"ם, הם מבחינים בחסד ובטוב שבעולם. "כל אמרות ה' חסד ואמת, לנוצרי בריתו ועדותיו". מפרש רמב"ם את הפסוק הזה: כל אלה השומרים את טבע המציאות ומצוות התורה - אלה חשים את החסד והאמת שבניהול העולם. טבע המציאות, טוען רמב"ם, לדעת לקבל מן העולם את מה שאדם באמת צריך. אם אתה רוצה צלחת זהב, אתה חוטא לחוקי העולם; אם אינך שומר את מצוות התורה, אתה מפר את סדרי העולם. אם כך עשית - לא על ה' תלונתך! מסקנתו של רמב"ם שהאדם גורם הרוע ולא גזרת גורל. בניגוד לקהלת. המסקנה הסופית זהה לשניהם. "את האלקים ירא, ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם."
השגת האלוקים בעיני קוהלת.
עמדתו של קהלת לגבי השגת האדם את אלו-הים מובעת בבהירות בפסוק: קהלת פרק ה פסוק א אַל תְּבַהֵל עַל־פִּיךָ וְלִבְּךָ אַל־יְמַהֵר לְהוֹצִיא דָבָר לִפְנֵי הָאֱלֹהִים כִּי הָאֱלֹקים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל־ הָאָרֶץ עַל־כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים: אכן המרחק בין אדם לאלוקים הוא גדול מאד - יחד עם זה הוא אלוקים בשמים ובארץ; והוא מקשיב לקול האדם בארץ.
כל אשר יעשה האלוקים הוא יהיה לעולם. כלומר: מעשיו אינם נמדדים במד-זמן אנושי. מעשה השם יפים ושלמים עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע קהלת פרק ג פסוק יד יָדַעְתִּי כִּי כָּל־אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים הוּא יִהְיֶה לְעוֹלָם עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף וּמִמֶּנּוּ אֵין לִגְרֹעַ וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו:
אלוקים משגיח על מעשי בני אדם: קהלת פרק ה פסוק ז אִם־עֹשֶׁק רָשׁ וְגֵזֶל מִשְׁפָּט וָצֶדֶק תִּרְאֶה בַמְּדִינָה אַל־תִּתְמַהּ עַל־הַחֵפֶץ כִּי גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ שֹׁמֵר וּגְבֹהִים עֲלֵיהֶם:
גם את הטוב ואת הרע, את זה לעמת זה עשה האלו-הים' (ז יד). הוא מרחם על החלש: ויבקש נרדף והוא שופט הצדיק והרשע וגומל לאיש כפי פועלו אמנם יש לפעמים אשר 'צדיק אבד בצדקו ויש רשע מאריך ברעתו' אף על פי כן אין הוא מפקפק בצדקת אלו-הים. ונותן לכך 3 הסברים
א. כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא' (ז כ), לפיכך גם זה המוחזק צדיק יש בידו חטאים, וייתכן שהם נעלמים מעושם והוא נענש עליהם. קהלת פרק יב פסוק יד כִּי אֶת־כָּל־מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל־נֶעְלָם אִם־טוֹב וְאִם־רָע:
ב. יש אשר חטא עשה רע מאת (פעמים) ומאריך לו אלוקים כי אל ארך אפים הוא אֲשֶׁר חֹטֶא עֹשֶׂה רָע מְאַת וּמַאֲרִיךְ לוֹ כִּי גַּם־יוֹדֵעַ אָנִי אֲשֶׁר יִהְיֶה־טּוֹב לְיִרְאֵי הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יִירְאוּ מִלְּפָנָיו: (ח יב);
ג. אין שכלו של אדם מסוגל להבין ולתפוס את מעשה אלוקים על כך חוזר קהלת כמה פעמים, ומסקנתו היא: כבר נקרא שמו ונודע: אשר הוא אדם - ולא יוכל לדין עם השם שהתקיף ממנו' קהלת פרק ו פסוק י מַה־שֶּׁהָיָה כְּבָר נִקְרָא שְׁמוֹ וְנוֹדָע אֲשֶׁר־הוּא אָדָם וְלֹא־יוּכַל לָדִין עִם שהתקיף שֶׁתַּקִּיף מִמֶּנּוּ: (ו י), כלומר: בשל המרחק העצום בין גדולת אלו-הים לבין האדם החלש, בסיכומו של דבר: תפיסת אלוקים בספר קהלת היא מושרשת באידיאה התכנית, שהוא יוצר הכול ושולט בכול, אוהב משפט והוא גמול ישלם.
הזיקנה במקורות ובקוהלת:
הזקנה במקורות מבטאת את שיא התפתחותו והדרו של האדם הזקן המכובד החכם בעל הניסיון הסמכותי למרות חולשתו הפיזית. אומר שלמה במשלי כ', כ"ט. תפארת בחורים כוחם והדר זקנים שבה. הזקנים מבטאים את השלווה. את השלום והביטחון. העיר שלווה כאשר "ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים. (זכריה ח' ד) כֹּה אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים: וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ:
בקוהלת הזיקנה כרוכה בכאב, כשלון ואוזלת יד. מול הילד המסכן והחכם מעמיד קהלת את המלך הזקן והכסיל. הילד עדיף על הזקן שאינו יודע להיזהר, ואינו מפרש נכון את הסובב אותו. קהלת פרק יב פסוק א וּזְכֹר אֶת־בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ עַד אֲשֶׁר לֹא־יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין־לִי בָהֶם חֵפֶץ: קהלת פרק יב פסוק ז וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל־הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל־הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ:
קוהלת מתאר את הזקן כאיש שאיבד את אור העולם ושרוי בחשכה מוחלטת עַד אֲשֶׁר לֹא־תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְהָאוֹר וְהַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגָּשֶׁם: ארבעה מקורות האור: השמש, האור, הירח והכוכבים מחשיכים בזה אחר זה. בנוסף מצבו הגופני חלוש ומפסיק לתפקד קהלת פרק יב פסוק ג בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת וְהִתְעַוְּתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת כִּי מִעֵטוּ וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת: יש כאן ארבע פונקציות גופניות: שומרי הבית, אנשי החיל, טוחנות ורואות. "הטוחנות" - הן השיניים. הזקן ששיניו נושרות, "בטלו הטוחנות כי מעטו". "הרואות" הן העיניים, והזקן המתואר כאן הוא קשה ראיה שעיניו חשכות בארובותיהן. לשומרי הבית ואנשי החיל פירושים שונים הידיים הרגליים
תיאור דומה ניתן לראות בשני סיפורים בתלמוד במסכת שבת דף קנ"ב, המבאר פרק זה שבקהלת: קיסר שאל את רבי יהושע בן חנניה מדוע לא בא לבית אבידן, להשתתף בויכוח דתי. ענה לו רבי יהושע: ההר שלג, סביבותיו קרח. כלביו אינם נובחים, וטחנותיו אינן טוחנות. ובתרגום לשפה שאינה משל: ראשי לבן, שפמי וזקני לבנים. קולי שוב אינו חזק כשהיה, שיני נשרו. בקיצור: איני בעל יכולת להשתתף בוויכוחים כאלה.
ועוד סיפור: שאל רבי את רבי שמעון בן חלפתא מדוע לא בא לבקרו בחג. ענה לו: סלעים נעשו גבוהים, קרובים נעשו רחוקים, משתים נעשה שלוש. משים שלום בבית - בטל. וכוונתו: כל עליה קלה בדרך נעשתה גבוהה כסלע, כל דרך קרובה נראית רחוקה. במקום ללכת על שתי רגלים אני נעזר במקל: משתים נעשה שלוש. אין בכוחי לבוא לבקרך. משים שלום בבית - בטל. גם יצר המין בטל
מבט אישי
בהתבוננות במספר מקורות העוסקים במגילת קהלת עלה בי רעיון סנגוריה על המסר שקהלת מנסה להעביר לנו. בעצם שלמה המלך מציג בפנינו מעין ניסוי בהתבוננות והוא כזה: שלמה המלך אומר לנו בואו ננסה להתבונן על העולם ועל חיי האדם בהיבט הגשמי בלבד, בניתוק מהשגחת הבורא, בניתוק מהערכים הנצחיים, בניתוק התורה והמצוות, בהיבט של ה"אני" האגואיסטי בלבד, בשעה שאני מסתכל בעולם תחת השמש קרי העולם הגשמי, בהיעדר כל סממן שמעל השמש, קרי בהיעדר כל היבט רוחני, הרי המסקנה היא שהעולם 'הבל הבלים'. הסתכלות מעין זו היא כניסוי בלבד ולא כמציאות האמתית שהסופר מעביר לנו. שלמה המלך אומר לנו בואו נראה מה טעמם של החיים ושל העולם כשאנו מנתקים את עצמנו מהחיבור להשם ומהערכים הנצחיים. הוא מראה לנו בעצם בחלק העיוני שאין בהערכת החיים ערך מוחלט פרט לעולם הנצח של יראת ה' וקיום מצוות הבורא; קהלת בוחן את דרכי החיים וקובע כי כל עוד נקודת המבט היא אנוכית כשאדם רואה עצמו מרכז העולם " וראיתי "אני" כאשר האני במרכז כי אז החיים מאכזבים עד כדי ייאוש והאדם עלול להגיע לשנאת החיים עצמם "ושנאתי אני את כל עמלי שאני עמל תחת השמש וסבותי אני ליאש את לבי על כל העמל שעמלתי תחת השמש ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה עדנה" .
גם הסתירות שבספר ניתנות להסבר בכך שאם חיי האדם מבוססים על האני, על הגשמי, במנותק מעולם הערכים מעולם הרוח, קיום התורה והמצוות, כי אז ראייתו של האדם את העולם הפכפכה ובלתי מובנת. פעם ימצא הנאה בעמלו ופעם ירגיש עמלו לשווא, פעם יעריך חוכמה ועושר ופעם יבוז להם, כי החיים הגשמיים אכן באמת הבלים המה. ויש בהם רק תסכול וייאוש במיוחד לעת זקנתו. ולכן יש לשים לב במיוחד להדגשה המרובעת של המלה 'כל' בשני הפסוקים האחרונים, סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת־הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת־מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי־זֶה כָּל ־הָאָדָם: כִּי אֶת־כָּל ־מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל ־נֶעְלָם אִם־טוֹב וְאִם־רָע: שני פסוקים אלו הופכים את העולם ההבלי, העולם המבולבל והמייאש, העולם ללא טעם ללא תכלית ויעוד. לעולם שלם והרמוני, ובמקום ההבלות והאפסות של כל מאמץ אנושי - מופיע עולם מלא, עולם ברור ומובן כאשר האדם מתחבר לבוראו ולעולם הערכים הנצחיים. באופן מיוחד קהלת מלמד אותנו דעת דרך ניסוי זה בהתבוננות על החיים נטולים רוחניות :





אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל