הבחורה שגרה בקופסת הנעליים

"עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה, דירת חדר בפינה של הפינה, אני לא יכול להיפגע" (דודו טסה, "בסוף מתרגלים להכול")...

אז זאת אני, הבחורה שגרה בדירת חדר בפינה של הפינה, בדירה שהיא כמו קופסת נעליים.

היום ה – 1.9 היום בו מתחילה שנת הלימודים. אני לא אשכח את היום הראשון שלי בכיתה א'. ההורים שלי עברו תקופה כלכלית קשה, אבא שלי לא עבד ולא היה לנו ממה להתקיים. אז לקראת שנת הלימודים, קיבלתי ילקוט וקלמר משומשים מבני הדודים, וסבתא שלי מלאה את הקלמר במכשירי כתיבה שהיו לה בבית. אני לא אשכח את המספריים החלודות שהיא נתנה לי, שבעיני היו מקסימים.

כנראה שרק בעיני. כי מהר מאוד הבחינו שאר התלמידים בדלות חפציי, ולא ממש חפצו בחברתי. היה לי ממש קשה להתחבר אליהם ולחומריות שלהם, כי חונכתי על ידי הוריי, להגיד תודה על מה שיש ולהסתפק במועט. מעולם לא היה לי ג'ינס של "ליווס", אכלתי את הפיצה הראשונה שלי בגיל 11, הסתפרתי פעם ראשונה במספרה בגיל 18 (עד אז דודה שלי ספרה אותי) ואת הדיסק הראשון שלי קניתי בגיל 23...

כן זאת אני, סיימתי 2 תארים ואני מפרנסת את עצמי בכבוד. משכורתי מאפשרת לי להחזיק רכב מקרטע משנת 2009 ולשכור דירה קטנה וחמודה בדרום תל אביב. הדירה שלי היא חלק מדירת 6 חדרים שפוצלה ל – 3 דירות קטנות. אך לצערי, כשבני המין השני מגיעים פעם ראשונה לדירתי, היא זוכה לכינויי גנאי כמו "כוך" או "קופסת נעליים". האחרון שפגשתי השכיל ואמר שאני סוג של "חיזר".

מודה שאני לא שוכרת דירת 3 חדרים במרכז ת"א, אין לי עוזרת שבאה לנקות כל שבוע, והפעם האחרונה שהייתי בחו"ל הייתה אי שם בשנת 2012. אבל יש לי ארון מלא בבגדים (חלקם חדשים וחלקם שקיבלתי מאחרים), יש לי יותר מ – 15 זוגות נעליים, יש לי מקרר מלא בשוקולדים ואני מתעוררת כל בוקר עם חיוך במיטת היחיד שלי.

תודה לאל, אפשר ליהנות, גם כשגרים בקופסת נעליים. כי בסוף מתרגלים להכול.


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל