עוד מפעמת בי הרוח

ב"נאום החמוצים" , ניסה השבוע נתניהו למנות את הישגי ממשלותיו. כהרגלו הוא הגזים. אפשר בקלות לחלוק על חלק מהם. לטעמי, המצב כאן לא משהו ולצד דברים טובים יש בעיות וקלקולים לרוב. עם זאת, אין לי ארץ אחרת ולא שקלתי את האופציה

בסיום הספר " ג'מילה " של הסופר הקירגיזי צינגיס אייטמטוב (מחבר "והיום איננו כלה" , "אהובתי בשמלה האדומה" ,כולם כולל ג'מילה
מומלצים בחום) מופיעה אחרית דבר שכתב נתן זך. הוא נפגש עם הסופר בתחילת שנות השמונים, בעת שגורבאצ'וב היה בשלטון.
בתקופתו כזכור התחילה להיסדק נוקשות השלטון הקומוניסטי וניצני השינוי שהביאו לקריסת ברית המועצות כבר נראו.
וכך כותב נתן זך:
"ובאיזו אהבה מתאר אייטמטוב את ארץ הולדתו, על הרריה גבעותיה ומדבריותיה. אפילו על אינוונטר הצמחים והפרחים שלה אינו פוסח
פוסח ב "ג'מילה" זו שלו. הנה שיחי החוזרר והאספסת והחמניות וערבות הנצרים והערער ושיחי הוורד והדבש החלבי של התירס
בפריחתו ומי שמע על שיחי המלעניאל ודמות המלה של צ'קמק ומכרון אנגרן ונהר הקורקוראו: הרים שלי, הרים כחלחלים לבנים, ערש
הולדתי. ובצד כל הנטוראליזם הזה , סיפור האהבה והשירה, שירו של דניאר (אחד מגיבורי הספר) שירה בלי מילים שאינה דומה לשום
דבר שבעולם והיא היא החושפת נשמת אדם גדולה ואהבת מולדת ".
למקרא הדברים האלה אפשר לחוש קנאה. למי שאינו יודע, רוב חייו של אייטמטוב עברו עליו תחת השלטון הנוקשה הזה והוא אחד
שראה את הדברים נכחה וגם ביקר אותם במינון המתאים למציאות בה הוא חי. את "והיום איננו כלה" כתב ב 1981 ובו כבר לא חסך
את חרצובות לשונו וביקר קשות את העוולות שחולל השלטון. ובכל זאת, התקופה,המציאות ומה שהתחולל בארצו באותן שנים בה חי,
לא המאיסו אותה עליו והיא נותרה בלבבו אהובה ונחשקת. אגב אביו נעצר, הואשם ב"בורגנות לאומית" והוצא להורג, כך שבהחלט
היה מובן לו היה הסופר הזה למשל גולה מארצו ומשמיץ אותה בכל הזדמנות. אך לא כך פני הדברים.
למשמע "נאום החמוצים" של נתניהו השבוע, נזכרתי בסופר זה והרהרתי באהבתו לארצו למרות מה שעברה משפחתו שם. ולא
שחלילה התרשמתי מדברי הרהב של ראש הממשלה. גם על חלק נכבד של ההישגים שמנה בנאומו אפשר לחלוק ללא קושי.
נתניהו לעולם לא נוגע בעניין הכי כאוב כאן לטעמי: המצב החברתי ואינני מתפלא על כך, הוא כלל לא רגיש לו. אינני יודע מה ייצא
אם בכלל מהחקירות העוסקות בענייניו, יתכן שכלום אבל דבר אחד בטוח: מבחינת הדוגמה האישית, הצנע לכת והענווה ציונו בעיני
אפס מוחלט. לכן הוא לא רגיש חברתית. על פי נתונים רשמיים של מדינות ה OECD הנושא החברתי אצלנו ממש לא לתפארת
מדינת ישראל:
- מכל המדינות האלה, אחוז העניים הוא הגבוה ביותר
- הפער בין העשירים לעניים במקום הראשון
- במדד השחיתות אנחנו בעשירייה הראשונה, "מובילים" בבטחה.
- בהישגים בחינוך בהם היינו ראשונים לפני עשרות שנים, התדרדרנו למקום באמצע.

ואפשר למנות עוד כהנה וכהנה נקודות שחורות. בעיני, המצב החברתי הוא זה שמכרסם באושיותנו, מפלג אותנו ומוביל אותנו
במדרון חלקלק. המדדים שהזכרתי קודם כתובים כנתונים יבשים. אך הדים למצבנו אנו חשים יום יום שעה שעה בשיח המתנהל
כאן על כל נושא. כבר כתבתי בעבר שהוויכוח ותרבות הוויכוח במחוזותינו נמוגו מזמן. היום על סמך כמה מילים שמישהו אומר כהרף
עין הוא מקוטלג או כ "משלנו" או כ "עוכר ישראל" או "בוגד" אם דעתו אינה נוחה לצד מסוים. אין שום ניסיון להעלות טענות נגד
ענייניות, שום ניסיון לויכוח אמיתי. השמצות, גידופים ואיומים מגיעים מיד. אלה שמגיבים כך במרבית המקרים אפילו לא מנסים לרדת
לעומקו של עניין מתוך רדידות מחשבתית ובורות. כך נראה היום השיח שלנו שמשקף את המצב החברתי, בעידן של מנהיגות נבובה
שהפלגנות וחוסר תשומת הלב שלה הם מסממני התנהגותה. אני אגב חושב שזה מאפיין את המנהיגות מכל קצוות הקשת הפוליטית
לא כולם, יש כמה יחידי סגולה אבל רובם. בכל הביטי הנושאים החברתיים צריך לטפל כל הזמן מתוך מגמה למתן לפשר, לאחד
ולהקטין פערים הלכה למעשה. אלה ממש לא בראש מעייניהם של הפוליטיקאים כיום. אינני יודע לומר אם המצב החברתי בעוד עשר
או עשרים שנה יהווה סכנה קיומית לעם היושב בציון אך אין לי ספק שהוא מקשה על החיים כאן יותר ויותר עם הזמן.
אם כך, לומר שטוב כאן ? לא הייתי מגזים. אני מנסה להיאחז בכל מיני אנשים טובים שלא חסרים כאן ובאירועים קטנים אך מרגשים
שמצביעים על כך שעוד יש תקווה למצב. זו ארצי שהשתנתה כה רבות לנגד עיני , אין לי אחרת ולא שקלתי את האופציה. צריך הן
לנקוט בפעולות ומעשים והן לקוות לשיפור. ממש לאחרונה, סיימתי לאגד אוסף משירי מהשנים האחרונות שקראתי לו:
"עוד מפעמת בי הרוח" . השיר הראשון בספר שייצא להדפסה בקרוב נקרא באותו שם והוא מהזמן האחרון.



עוד מפעמת בי הרוח


שָׁאוֹן הַמַּיִם בַּמַּפָּל,
כְּמַנְגִּינָה עֲרֵבָה בְּאוֹזְנָיי,
נוֹפְלִים אֶל קִצְפָּם הַמֻּטָּל,
לְנּוֹכַחַ מִפְעַר עֵינַי.

רָחוֹק כְּקָרוֹב מַרְהִיב עַיִן,
תְּחוּשַׁת הַמֶּרְחָב מְמַכֶּרֶת,
גְוָונִים בְּמִפְרָס יֵשׁ מֵאַיִן,
כְּהֵדִים לְתְּשׁוּקָה מִתְמָשֶכֶת.

רְגָעִים שֶׁל הַדְחֲקָה,
וְדוֹמֶה כִּי פַּסוּ גַּלֵּי הָרֹעַ,
אִישׁ לְרֵעֶהוּ בְּעֶדְנָה,
וְהַזְּמַן כְּנִצָּב לְלֹא נוֹע.

הֶמְיָית יָם הַשְּׁפִיּוּת שֶׁלִּי,
מְמַּסֶּכֶת קוֹלוֹת הַטֵּרוּף,
וְהָיוּ הַנּוֹפִים כְּשִׁקּוּי לְנַפְשִׁי,
כְּמִקְלָט מְהַזוּי וְחַרוּף.

עוֹד מְפָעֶמֶת בִּי הָרוּחַ,
הַכְּמִיהָה לִמְצִיאוּת אַחֶרֶת,
לֹא נִדְלֶה הָרָצוֹן, לֹא יָשוּחַ,
אֶל הַטּוֹב בְּחֶבְרָה מְדוּרְדֶרֶת.







אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל