הקריאה לשלום

הגיעה העת לעשות שלום

שלום יכול להיות, וחייב שיהיה, והוא יתקיים אך ורק כשלום אמת, בין עמים המקבלים את האמת לאמיתה.

ארץ ישראל נגזלה מידינו, היהודים, בשואה מתמשכת וברוע אכזרי, ומעולם לא התייאשנו מלשוב אליה ומלהשיבה אלינו.

אכן, הנס היחידי מסוגו התרחש, שבנו אליה, בהסכמת אומות העולם ובהכרתן בציווי האלוקי, בתנ"ך, בעצם קיומנו כעם, בתפילותינו, בספרינו, ביצירותינו, בסבלנו ובמסירותנו, שהם ההבטחה וההצהרה כי שלנו היא, לנצח.

אומות העולם הנוצריות הכירו בקשר חי בל יינתק זה, בין עם ישראל לארץ ישראל. הסוחר הדני פאולי, הגיש תכניות מפורטות למלך ויליאם השלישי מאנגליה, ללואי הארבעה-עשר מצרפת ולשליטים אירופיים אחרים, לתקומה מחדש של מדינה יהודית בארץ ישראל. הכומר הצרפתי פייר ז'וריא המשיך את הפעולה למען הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. הנסיך דה לינה, פרסם בשנת 1797 תזכיר ארוך, שבו טען בזכות ייסודה מחדש של ממלכת יהודה בארץ ישראל. כאשר פלש נפוליון למצרים וסוריה, בשנת 1799, הפיץ כרוז ליהודי אסיה ואפריקה, בו קרא להם לקומם את ירושלים העתיקה ולשוב לארצם. מרדכי עמנואל נוח האמריקני פעל ועורר להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. באנגליה דיברו סיר לורנס אוליפנט, הקונסול הבריטי לירושלים וכן וורדן גרסון, בזכות בית לאומי ליהודים בארץ ישראל.

התומך הידוע ביותר של תקומת המדינה היהודית היה הרוזן השביעי משפטסברי. הוא פנה בשנת 1838 בבקשה אל חמשת מעצמות המערב, שירשו ליהודים לשוב ולהתיישב בארץ ישראל, כי בעיניו, כפי שכתב, הכל נראה מוכן לשיבתם. הוא פרסם מאמר מפורט על כך, ב"קווטרלי ריוויו", ובוועידת לונדון, בשנת 1840, ערך הלורד שפטסברי תזכיר בנושא זה ללורד פלמרסטון. תזכיר זה פורסם המאמר בטיימס הלונדוני ביום 17 לאוגוסט 1840. העיתון פרסם ביום 26 באוגוסט את התזכיר במלואו, בצירוף תשובות תומכות ומעודדות מאת רובם של השליטים הידועים אליהם פנה. תזכיר נוסף ברוח זו, פורסם לאחר חודשים מספר, בו הובעה תמיכתה של קבוצת מדינאים. זו היתה ההקדמה להצהרת בלפור מנובמבר 1917.

לורד ביירון, תמך בשיבת עם ישראל למדינתו בארצו, ארץ ישראל, ב"נימות עבריות" שלו. כך גם דישראלי בספרו "טאנקארד". ג'ורג' אליוט ב"דניאל דירונדה". אלכסנדר דיומא הבן ב"אשת קלוד".

להצהרת בלפור קדמה הצהרתו של ז'יל קמבו, ראש האגף המדיני במשרד החוץ הצרפתי, במכתבו לנחום סוקולוב.

הצהרת בלפור נתקבלה על ידי ועידת סן רמו, באפריל 1920, ושם העניקו מעצמות הברית העיקריות, לבריטניה, מנדט להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, אשר אושר והוגדר על ידי חבר הלאומים בשנת 1922. בשנת 1947 הציעה ועדת מיוחדת של האומות המאוחדות, כי המנדט יסתיים וכי ארץ ישראל תחולק לשתי מדינות ריבוניות, האחת יהודית והאחרת ערבית, וכי ירושלים תהיה לעיר בינלאומית. תכנית החלוקה נתקבלה על ידי העצרת הכללית של האומות המאוחדות ב- 29 בנובמבר 1947, היהודים קיבלו, המנהיגות הערבית הכופרת דחתה, הוכרזה מדינת ישראל, והיא מנצחת את הכופרים מאז ועד היום.

העם היהודי שב לארצו ולתחייתו השלימה והמתעצמת בכל מרחבי ארץ התנ"ך.

הבטחת ארץ ישראל לעם ישראל נמצאת בקוראן בצלילות ובבהירות: "ונכונן לבני ישראל... משכן מבטחים ונכלכלם מן המטעמים" (פרשת יונה, סורה י', 93). "וננחל את העם אשר נחשבים לחלשים את מזרח הארץ אשר ציווינו לה את הברכה ואת מערבה. ויבא כתומו דבר אלוקיך אשר דיבר טוב על בני ישראל, עקב האריך רוחם, ונהרס את אשר עשה פרעה ועמו ואת אשר הקימו" (פרשת המחיצה, סורה ז, קלג). בקוראן, בפרשת השולחן (סורה ה, 22-23), בפרשה בה נזכרת ארץ הקודש במפורש, בפעם היחידה: "ובאמור משה לעמו: עמי, זכרו את הטוב אשר עשה אתכם אלקים בהקימו בקרבכם נביאים, וישם אתכם מלכים, וייתן לכם את אשר לא נתן לעם מן האדם. עמי, בואו אל הארץ הקדושה אשר ציווה אלוקים לכם ולא תיסוגו אחור פן תאבדו לעד". בפירוש המפורסם (מהדורת 1856) של אל-זמח'שרי ושל בידאוי: "בית המקדש היה משכן הנביאים והמאמינים. לך הוריש ה' את הארץ – הא-ל הבטיח (נשבע) כי זאת הארץ לך, וכתב על הלוחות כי שלך היא. אל תפנה לה עורף, לא תירא ולא תיחת מפני ילידי הענק היושבים בה".

המועצה המוסלמית העליונה, בירושלים עיר הקודש, בעת מותו של עבדול מגיד ועלייתו של עבדול עזיז (1861), על פי בקשת המושל סוראיה פחה, בראשות המופתי, הקאדי, ומכובדים ערביים ידועים, הכירה כי בני ישראל הם בעליה של הארץ מימי קדם. ארמטה פייירוטי, האדריכל הראשי של המושל העותומאני, פחת ירושלים, כתב על כך, והוסיף: כולנו יודעים, אף הערביים, כי אלקים אמר לאברהם: לזרעך אתן את הארץ הזאת, וחזר על הבטחתו זו בפניו כמה פעמים, וכן בפני יצחק ויעקב. מאמיניו של מוחמד מודים בכך. האמיר פייסל, המנהיג הערבי הגדול של עמי ערב, כתב (מארס 1919): "אנו הערביים...רואים באהדה עמוקה את התנועה הציונית...נעשה כמיטב יכולתנו, עד כמה שהדבר נוגע לנו, לסייע.. אנו מקדמים את פני היהודים בברכה לשובם הביתה...אני צופה לעתיד – ועמי צופה עימי – בו נעזור איש לרעהו כדי שהארצות שבהן יש לנו עניין משותף יתפסו שוב את מקומן בקהל עמי התרבות שבעולם".

זהב מזוקק, הם דברי הרב בן ציון חי עוזיאל לפורעים ערבים ממסגד חסן בק שביפו, שבאו לתקוף את הבתים היהודיים (1921). יחידי יצא לקראת הערבים, בעמדו בשטח ההפקר בין המגינים היהודיים לבין הפורעים הערבים, הוא דיבר בשם כולנו היהודים, וכך אמר:

"אין זה מקרה כי ארץ זו, יותר מאשר כל ארץ אחרת עברה מיד ליד פעמים כה רבות. היא נלקחה כעת בידי מדינות הברית אשר הסכימו לאפשר ליהודים לבנות בה את מולדתם עתיקת הימים. לאחר שנאנסו לעזוב את ארצם, ציפו הם מאות שנים שישיבו אותה אליהם, מבלי שהסכימו לקבל כל ארץ אחרת. אין זה מקרה כי ארץ זו שלנו, אשר הכתה את יושביה בקדחת, בעיוורון, ברעב ובארבה, מאז חידוש היישוב היהודי, ראתה שממות מחרידות, אשר היו לגן פורח. מעיינות מים חדשים נתגלו ושערי שפע ושגשוג נפתחו בפני כל יושבי הארץ.

התחלה חדשה זו, אשר באה תוך עמל רב וקרבנות יקרים מצביעה על כוונת ההשגחה להשיב את בני ישראל לארצם. אוצרות טבע עשירים טמונים בארץ. הם התחילו להתגלות רק עתה, אולם רבים אחרים עוד יתגלו בעתיד הקרוב ויביאו עושר ושפע, חיים של הנאה ושלווה לארץ יחידת סגולה זו אשר עיני השם בה מראשית שנה ועד אחרית שנה.

אנו מושיטים אליכם את ידינו באמונה, כששלום אמת בליבנו ואומרים: הארץ כולה מונחת לפנינו, הבה נטה שכם אחד לעבדה, לגלות אוצרותיה, ולחיות בה באחווה.

דעו ובטחו, כי דברי הקדוש ברוך הוא סופם שיתגשמו. השלימו עימנו ונשלים עימכם, ויחדיו נשבע מברכת השם על הארץ הקדושה.

בני דודינו היקרים ! אבינו המשותף, אברהם, אבי יצחק ואבי ישמעאל, כאשר ראה כי לוט בן אחיו גורם למריבות בטענה כי צר המקום לעדרי שניהם, אמר אליו: אל נא תהי מריבה ביני ובינך ובין רועיי ובין רועיך כי אנשים אחים אנו. גם אנו אומרים לכם, הארץ יכולה להכיל את כולנו, ולתת שפעה לכולנו. הבה נפסיק להילחם איש ברעהו, כי גם אנו הננו עמים אחים".

השיך הערבי, אשר הורה לאנשיו להניח את נשקם לזמן מה, להקשיב לדברי החכם היהודי, אכן הקשיב יחד עם אנשיו, בדריכות, לדברי הרב בדומיה. הם התפזרו בתום דבריו, ללא אומר. כך נמנעה מלחמה במשך שמונה שנים.

אומץ ליבו של הרב, והאמת אשר בליבו ופיו, כמו האמת שבפי הפרופסור הרב אברהם יהושע השל (בספרו 'ישראל הווה ונצח'), הרב שלמה קרליבך, ובפי הרב מנחם פרומן, ובפי העם היהודי מאז ומעולם, יחד עם אומץ ליבו והאמת של השיך הערבי ואנשיו, כמוהם רבים וטובים, ניצחו וינצחו את האויב הגדול ביותר של ערביי ארץ ישראל, הרוצח הסדרתי הגזעני הנאצי חאג' מוחמד אמין אל חוסייני, אשר פקד על טבח ערבים ומשפחות ערביות שהנהיגו את ערביי ארץ ישראל, הרבה לפניו, והרבה יותר טוב ממנו, וידיו מלאות דם ערבים ויהודים חפים מפשע (בארץ ישראל ובבוסניה), מאז ועד היום. לפניו חיו ערבים ויהודים בשלום בירושלים במשך מאות בשנים. לאחריו ולאחר הניצחון על הכופרים בתנ"ך ובקוראן, יהודים וערבים יישבו בשלום בארץ הקודש.

הגיע הזמן שערבים ויהודים ואומות העולם גם יחד, יסלקו מן הארץ הקדושה ומכל מקום בעולם, את ממשיכיו של רוצח ההמונים הכופר הזה, שסילף את הקוראן והמיט חרפה ובושה על עמי ערב ועל האיסלם ועל כולנו.

הגיע הזמן לעשות שלום.



אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל