חינוך – דרך האמצע

אכן דרך ארוכה עשה החינוך עד שהגענו לחינוך של היום. נשאלת השאלה: האם טובה ונכונה היא הדרך החינוכית דהיום או שבימינו אנחנו מוטים לכיוון ההפוך בתהליך?

"חנוך לנער על-פי דרכו"(משלי כ"ב 6)

כדאי לתת את הדעת על כך שמדובר בפסוק הנ"ל בנער (או נערה) יחיד(ה) והפרשנות אומרת: אם הוא אלים כוון את אלימותו לנתיבים חיוביים של אלימותו – הפוך אלימות זו לתורמת לו ולסביבתו. אם הוא רך ונוטה יותר מידי להתפשר כוון תכונה זאת לנתיבים של תועלת לנער עצמו ולסביבתו.

נשאלת השאלה: העצה הנ"ל – למי היא מכוונת: להורים? למורים? למנהיגים?

הרי כל אדם, שיקלע, בטובתו או שלא בטובתו, לסביבתו של הילד יכול שתהא לו השפעה על חייו (לטוב או לרע).
ילד נולד כשתכונות מולָדות מלוות אותו והוא ינהג באופן ספונטני בהתאם לתכונותיו. מי שאמור לכוונו בשלבי התפתחותו הראשונים הם הוריו, יותר מאוחר יתרחב מעגל ההשפעה אל אנשים נוספים, בעיקר בתוך המשפחה. לאט-לאט ייחשף הילד למעגלים הולכים ומתרחבים של בני אדם טובים וגם פחות טובים כשעל הוריו לפקוח עין וללוותו בתשומת לב מירבית.

עד כאן הוצבו הנחות מתקבלות על הדעת ומכאן כדאי להתבונן על דרכי החינוך דהיום.
לכאורה הכל הגיוני: פעוט, שגדל בבית מגונן, יצא תחילה לפעוטון-לגנון ובשלב הבא לגן. המסגרת המגוננת מתעשרת באנשים שמעורבים בחייו של הילד ומשפיעים עליו (לטוב או לרע). הוא מכיר ילדים נוספים ועליו ללמוד להתמודד עם השונים ממנו.
כבר בשלב הזה מתודע הילד לניגוד אינטרסים בינו לבין האחר ולשאלה: האם להלחם על האינטרס שלו וכיצד. בהכרח תגובתו תוכל ללמד על אופיו אבל לא רק האופי בא כאן לידי ביטוי אלא גם מה שנלמד, באופן ספונטאני, או מכוון בבית ההורים.
רבים ההורים
הנוטים להאשים מחנכים חיצוניים (שאינם מן המשפחה) כאשר יש כשל, בהתנהגות ילדם או ילדתם. רבים מן ההורים גם יבואו חשבון עם המטפלת, עם הגננת, עם המחנך(כת) או עם המורים כולם.
לפני, שנוסחו במפורש זכויות הילד וניתנה להן גושפנקא בינלאומית, חונך הילד בדרך כלל לכיבוד אב ואם ולכיבוד האדם המבוגר – זו אמירה כוללנית אבל היא מתארת מגמה בחינוך.
הכאת ילד כדי לכוונו ל"והדרת פני זקן" (ויקרא י"ט 32) הייתה יותר ממותרת שנאמר: "חושׂך שבטו שונא בנו" (משלי י"ג 24) אם גם יש שפירשו: "שבט"=שבט פיו.

אכן דרך ארוכה עשה החינוך עד שהגענו לחינוך של היום. נשאלת השאלה: האם טובה ונכונה היא הדרך החינוכית דהיום או שבימינו אנחנו מוטים לכיוון ההפוך בתהליך, (שאין אנחנו מודעים לו) המוליכנו אל שביל הזהב כפי שמלמדנו הרמב"ם: אדם שיש לו תכונה קיצונית אחת צריך לנטות לקיצוניות השנייה זמן מה כדי ל"התיישר" לאמצע, כמו ברזל מעוקם שצריך לכופפו לצד השני על מנת שיתיישר.

לדעתי אנחנו, בדרכנו להתיישרות (שהיא שביל הזהב), נוטים כיום לקיצוניות השנייה:
לימדנו את ילדינו, למד היטב, מה הן זכויותיהם וזנחנו את זכויותיהם וכבודם של מחנכיהם: הוריהם, מוריהם והמבוגרים בכלל והנה עלתה חוצפתם, ופשתה ברבים מהם האלימות – דרך ארץ הוא מושג מצחיק ומשעשע בעיניהם. אך, הסובלים העיקריים מתהליך זה הם הילדים והנערים עצמם כי, אם אתה חוסך מהם את היכולת להקרין סמכות, אינך יכול לשמש להם משענת כשהם זקוקים לה. הם אינם יכולים להסמך על מי שאינו סמכות בעיניהם. אני מקוה שהאנושות כולה וכל פרט ופרט בתוכה: ילד או מבוגר, יגיעו במהרה להתיישרות המיוחלת ויוכלו להנות משביל הזהב.
שנת תשע"ד טובה לכולנו.


 
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל