טיול להרי הרוקי 2013 - חלק ד': ההגעה לניו-יורק והחזרה הביתה

ניו-יורק...עיר מטורפת ומוטרפת, דוחה ומושכת, בעלת קסם שקשה מאד להסבירו ושאי אפשר להישאר אדיש כלפיה, או שאוהבים ונימשכים אליה כמגנט או שמקבלים ממנה בחילה, או פעם כך ופעם כך, הכל אפשרי...

 
בשעה טובה, הגיעה העת לעבור לניו-יורק. הטיסה התבצעה במטוס קטן למדי שהזכיר במידותיו מטוס מנהלים ולא מטוס נוסעים מסחרי. כה קטן היה, עד שאפילו את הטרולים האישיים איפסנו בתאי המטען. כמובן שאשתי מאד נלחצה למראה המטוס והביעה ספקנות בנוגע לסיכויינו להגיע בשלום. בכדי ל"הרגיע" אותה, ציינתי כי לפי הסטטיסטיקות מטוסים אלה נוטים ליפול, אינם אמינים וגם שני הטייסים נראים לי קצת חשודים ולא מיקצועיים מי-יודע-מה... ולמרות זאת הגענו, שלום לך ניו-יורק!

ניו-יורק...עיר מטורפת ומוטרפת, דוחה ומושכת, בעלת קסם שקשה מאד להסבירו ושאי אפשר להישאר אדיש כלפיה, או שאוהבים ונימשכים אליה כמגנט או שמקבלים ממנה בחילה, או פעם כך ופעם כך, הכל אפשרי. זה היה כבר ביקורנו השלישי בעיר ומבחינתי לבוא אליה בקיץ זה עינוי. חם, לח, גשם פתאומי ושוב שמש לוהטת – לא בשבילי. גם המלון די איכזב אותי, ובכל זאת השתדלתי למצות את המיטב בתנאים הנתונים.

אך בלי ביקורת אי אפשר והרי היא לפניכם:

1) הסאבווי-הוא מהגרועים ביותר שיש, התחנות לא ממוזגות והנוסעים הממתינים טובלים במרחץ זיעה. אינני מבין איך ציבור הנוסעים אינו מוחה על הזילזול בו ואינו יוזם צעדי מחאה נמרצים כנגד רשות התחבורה העירונית. בחלק מהקרונות המיזוג אינו יעיל וחלש (אתם בטח חושבים - שוב השריטה שלו בנוגע למיזוג), אין מפות מסלול אלקטרוניות או סתם מעודכנות ובמרבית התחנות אין כלל מדרגות נעות בכיוון היציאה.

2) רצינו לבקר באליס איילנד ולכן נסענו לבאטרי-פארק והמתנו במשך כחצי שעה בשמש קופחת בתור בקופת הכרטיסים למעבורת רק כדי להתבשר שאתר אי המהגרים סגור כבר קרוב לשנתיים. לשאלתי העצבנית מדוע לכל הרוחות אינכם תולים שלטים במיתחם הקופות, כדי לידע את הקהל? נענתי רק במבטי עגל מטומטמים של הקופאי שציין שזה לא בתחום אחריותו.

3) תחבורה מנמל התעופה למלון בקיץ! – עשו טובה לעצמכם ולפני שאתם עולים למונית צהובה בידקו היטב את המיזוג ברכב וכן בררו עם הסדרן או הנהג מה המחיר הסופי של הנסיעה, שכן נוכלים אלה מציינים בפניכם את המחיר הבסיסי בלבד שלא כולל מיסים, דמי מעבר במנהרה, היטל על נסיעה בכביש אגרה וכדומה. עמדו על המשמר. אנו, שהיינו 2 זוגות עם כל הכבודה, קיבלנו מונית מיניוואן גדולה עם נהג אפרו-אמריקאי – כנראה פליט מאפריקה - בקושי דובר אנגלית עילגת שדרש שנעזור לו להעמיס את המיזוודות לרכב והמונית עצמה פח זבל נייד עם מיזוג סימלי בלבד. כל זאת בניגוד להצעתי – עוד בארץ – שנזמין לנו הסעה פרטית, אך מה לעשות כשהזוג השני קמצנים ומוכנים לסבול העיקר לחסוך עוד דולר? האירוניה בדבר היא, שבשורה התחתונה עלות הנסיעה במונית המחורבנת היתה זהה למחיר שנידרש עבור ההסעה הפרטית - 120$. אני יכול להשמע גזען –בכלל לא איכפת לי - אך העובדות מדברות בעד עצמן, מאז שתחום המוניות הצהובות בניו-יורק עבר לידיהם של הזרים-מהגרים מאפריקה, מדרום אמריקה, המזרח התיכון, המזרח הרחוק ועוד מקומות נידחים רמת השירות ירדה פלאים.

4) ה-mall בגרזי גארדנס, אותו מרכז קניות החביב כל-כך על התיירים – גם כאן קיים איזשהוא טריק מלוכלך שאיני יודע מי הגורם לו אבל הוא מעצבן ברמות. כידוע יש קו אוטובוס שיוצא מתחנת פורט-אוטוריטי אל ה-mall בתדירות גבוהה מאד, אך האוטובוסים לחזרה מוקצבים במשורה ושוב אנו נאלצנו לחכות קרוב לשעה. לו היה הדבר תלוי רק בי ( ולא בזוג הקמצנים) הייתי לוקח מונית ספיישל.

5) אתר ה-high line – זהו קטע של מסילת ברזל ישנה שפעלה על גבי גשר בדרום מנהטן, שופצה והפכה למעין שילוב של גן ומסלול טיול. להגיד לכם שזה וואו?! ובכן חד-וחלק לא!! ובטח לא בקיץ, זה בסך הכל רעיון מקורי נחמד שאינו מצדיק שום מאמץ להגיע במיוחד אליו.

6) איזור ה-times-square הפך לאיזור מגעיל, המוני, צפוף, מלוכלך, רועש ובלי שמץ של האוירה המיוחדת ששררה בו פעם, והסיבה היחידה להגיע לשם היא דוכן הכרטיסים המוזלים למחזות הזמר השונים. אישתי התעקשה שנלך למופע מלך האריות, ולמזלי להפקה זו לא מוכרים כרטיסים מוזלים. נכון, שילמתי 380$ על זוג כרטיסים, אך הסבל של המתנה מייגעת בתור בלתי ניגמר נחסך ממני.
 
 
עד כאן הביקורת ועתה לפן החיובי. בביקורי זה, יצא לי - בפעם הראשונה - לבקר בחנות הדגל של אפל ליד הסנטרל פארק, ומה אומר?! מדהים! נראה כמו בית משוגעים או חלומו הרטוב של כל פריק פלאפונים, טאבלטים ועוד כל מיני מושגים שאיני מבין בהם דבר וחצי דבר. חנות שנייה שהרשימה אותי מאד נקראת, באם אינני טועה B&H או משהו דומה. זוהי חנות ענק של יהודים דתיים/חרדים המשווקת כל מכשיר אלקטרוני שעולה בדעתכם. השיטה והיעילות בהן החנות מתופעלת יכולות לעשות בית ספר להרבה עסקים, גם במדינות מערביות מודרניות: הכל נגיש, מסודר, זורם, ללא עיכובים ושפע של עובדים, יהודים כמובן, אדיבים, קשובים ונכונים לעזור. דוגמא ומופת. חנות מעניינת נוספת שניתקלתי בה סמוך למלון היתה – תחזיקו חזק – חנות לצרכי גילוח בלבד. חנות אלגנטית המוכרת אך ורק סבונים ומישחות גילוח, מברשות גילוח, קעריות הקצפה, תערים, מכונות גילוח ידניות שבהן יש להכניס סכין גילוח של פעם, וקרמים ואפטרשייבים לאחר הגילוח. ממש כאילו חזרתי 40-50 שנה אחורה. מסוקרן פתחתי בשיחה עם הזבנים בחנות ולמדתי לדעת שזה לא צחוק, וציבור גדול מאד שומר אמונים לגילוח של פעם. הם אף פתחו דלת לחדר האחורי המאובזר כמספרת גברים הדורה, אבל לשם באים כדי לקבל אך ורק תיגלחת מידיו של גלב צמרת שמתחיל לעבוד רק בחצות היום, כמובן לאחר שדאגת להזמין תור מראש בטלפון.

למרות כל תכנוני המפורטים טרם הנסיעה, הצורך להתחשב בדעות ורצונות (טיפשיים) נוספים וכן יכולת גופנית מוגבלת אצל שותפי לטיול צמצמו במידה ניכרת - למורת רוחי - את מספר האתרים בהם ביקרתי למעשה, וגם מזג האויר תרם את חלקו. בכל אופן, על דבר אחד לא ויתרתי בשום אופן ויהי מה – ארוחת קרניבורים במסעדת סטייקים נחשבת. פעמיים אכלתי כבר במסעדת smith & walensky steakehouse הנודעת. הפעם נפלה הבחירה על wolfgang steakehouse, השייכת למי שהיה מלצר ראשי אצל peter luger במשך קרוב ל-40 שנה. מה יש לאמר - חוויה, המלצר החליט עבורנו מה נזמין וקבע כי לנו - 4 אנשים - תספיק הזמנה של שלושה. הוא צדק ועוד איך, גם את מה שקיבלנו לא סיימנו. בשלב הקינוחים - לא יודע מדוע ולמה - שאלתי לפתע את המלצר, ממש ככה סתם: "והיכן נימצא מר וולפגנג עצמו...?" (יש לו ארבע מסעדות רק במנהטן). לתדהמתי ענה לי המלצר בפשטות "הנה הוא, יושב ממש בשולחן לידך..", ואז שמנו כולנו לב לכך שלידנו התמקם זוג מבוגר, נאה ואלגנטי מאד ממש כאילו יצאו מתוך סרט על אצולת ניו-יורק סיטי. על אירוע כזה אי אפשר לעבור לסדר היום, שנינו קמנו לחצנו ידיים ואני הצגתי אותנו בפניו ואף ניהלנו small-talk חביב איתם. למראה מנוד ראש בלתי ניראה כמעט של מר וולפגנג אץ המלצר והביא לשולחננו בקבוק של יין-קרח מעולה שהיווה סיום הולם ביותר לארוחה משובחת. חבל רק ששכחנו לבקש להיצטלם איתם.

כך חלפו להם הימים והגיע הזמן לחזור ארצה, הפעם כבר הזמנתי הסעה פרטית אצל אחד מבעלי הרכבים שחונים דרך קבע ליד המלון ואף אחד לא העיז לפתוח פה ולצייץ. הגענו לנמ"ת בזמן, עברנו את כל הבדיקות והנוהלים הדרושים, ובשעה היעודה עלינו למטוס ובאמת בדייקנות גרמנית טיפוסית בשעה 18:00 ניתק המטוס מהשרוול והחל מסיע לעבר מסלול ונקודת ההמראה. יופי. זה לקח לו שעתיים בדיוק!! היות וכל אחר הצהריים השמיים הלכו והתקדרו והטייס דאג לעדכן אותנו במה שקורה ובהנחיות שהוא מקבל ממגדל הפיקוח. גם האפשרות שההמראה תידחה ו/או תבוטל עמדה על הפרק. בקיצור זה היה סיוט שנמשך כאמור שעתיים, שבמהלכן יש להישאר חגורים, אסור לקום לשירותים, וגם לדיילות אסור להסתובב ולחלק שתייה כלשהיא. לבסוף קיבל הקברניט אישור להמראה למשך חלון זמן מצומצם והסתלק חיש קל. במשך הטיסה עשה הצוות ככל יכולתו לפצות את הנוסעים על הסבל שחוו. חילקו ושבו וחילקו משקאות קלים ויינות ללא הגבלה, העמיסו עלינו עוד ועוד אוכל, ואף עברו בסיום הארוחה ומזגו לכל המעונין משקאות אפריטיף מהמבחר ששמור בדרך כלל לנוסעי מחלקות ראשונה וביזנס. גם משך הטיסה היה קצר יותר, שכן מהירות הטיסה הוגברה היות ולרוב נוסעי המטוס היו טיסות המשך בפרנקפורט. אנחנו הספקנו לטיסתנו ושבנו לארץ בזמן.

ולסיכום, 2 מסקנות:

1) אם וכאשר אסע שוב לחו"ל זה יהיה אך ורק אישתי ואני.

2) לא הייתי מסוגל לחיות בשום מקום אחר על פני הגלובוס, רק בישראל. אנו לא פחות טובים משום אומה אחרת – אולי אפילו טובים מהם.
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל