ושוב תאריך עגול... והזיכרון? צלול ומעלה את המראות והקולות

40 שנה למלחמה הארורה ההיא. למרות מרחק הזמן, זיכרון המראות והקולות בהיר וההרהורים כמו מידי שנה לקראת יום הכיפורים שוב שבים ועולים.

שוב תאריך "עגול". 40 שנה חלפו ממלחמת יום הכיפורים. גם ללא שפע המאמרים והתמונות באמצעי התקשורת שעוסקים בימים אלה בנושא, אף פעם לא שכחתי. כבכל שנה, הזכרונות עולים כמובן מאליו.
לתומי סברתי שהצעירים יותר יודעים משהו על המלחמה ההיא, מה הוביל לפתיחתה, מה היו מהלכיה. אני מראה כמה תמונות ישנות לחברים מהעבודה , שלי ושל החבר'ה מגולני ברמת הגולן,מעט אחרי המלחמה. מתברר שהם ממש לא יודעים הרבה עליה . היא נראית להם כהסטוריה רחוקה מאד. אני סורק כמה תמונות ישנות שהצהיבו. אנשים מתקשים להאמין שזה אני, ניצב על גג אחד הבתים בכפר "אום בוטנה" ,שנכבש במלחמה והוחזר לסורים במסגרת הסכמי ההפרדה כחצי שנה אחריה. התמונה הזו, כמו גם האחרות שברשותי מאותה תקופה צולמו בתקופת מלחמת ההתשה שארכה כחצי שנה מסיום המלחמה, עד שהושג ההסכם עם הסורים.

 
 

למרות מרחק הזמן, התמונות עבורי הן רק חוויה משלימה. המראות והקולות חיות בדמיוני היטב ואני "רואה" אותן כמו היום. התמונות הנראות כאן, צולמו כששלב ליקוק הפצעים והפנמת האובדן כבר היו אי שם מאחור. לא היה כל כך זמן להרהורים חובטי נפש על מה קרה, איך ולמה. היו משימות יום יומיות שצריך היה לבצע , היתה מלחמת התשה עדיין , חבר'ה המשיכו להפצע ולהיהרג. בין לבין צילמתי כמה תמונות באיכות שהיתה אז. הן דהו כמובן אך זה הטוב ביותר שהיה לי באותם ימים. הנה אני מגיע לעוד תמונה, על גג אחד הבתים בכפר אחר. לא ממש חשבנו על איך אנחנו נראים.
למי היה זמן וראש לזה ? נראינו כמו פלנגות...

 
 

 

התמונות מהמלחמה ממשיכות "לרוץ" על מסכי דמיוני כמו גם אלה מהתקופה שאחריה ממנה יש לי לפחות כמה תמונות שצילמתי. בהזדמנות הראשונה חזרתי מחופשה עם מצלמה שהיתה ברשותי לא איכות משהו אבל זה מה שבכל זאת לפחות השאיר בידי כמה צילומים דוהים. אני מביט בעוד תמונה בה נראים החבר'ה על גבי זחל"ם (רכב הלחימה של החי"ר באותה עת) באזור הכפר מזרעת בית ג'אן, החולש על צומת חשוב כמה עשרות ק"מ מדמשק (אף הוא הוחזר במסגרת הסכמי ההפרדה). למעשה התמונה הזו מכפר שכן הנקרא בית ג'אן ממש כמו שאצלנו יש כפר כזה.
די מהר הזיכרון מצטלל יותר , אני בקלות מזהה את החברים המופיעים בתמונה הזו. תמונות רבות נוספות שלא צילמתי עוברות לי בראש כמו סרט.

מה לא נאמר על המלחמה הארורה ההיא? תילי תילים של מילים ותאורים כבר נכתבו. בכל פעם שאנחנו נפגשים, היא עולה בצורה כזו או אחרת להעברת חוויות. אני כאמור זוכר והזמן לא מצליח לעמעם את המראות והקולות אצלי בדמיון בברור רב וגם אם לא ממש בא לי שוב לעסוק בתאורי קרבות, אני זוכר היטב את הדילוג בין הנותבים השורקים מסביב, את מטחי הנפילות שבכל שניה אתה חושב שהן פוגעות בך ובשלב מסוים אתה ממש רוצה להיות עכבר שדה ולהעלם באיזו מחילה מאימתן. את חיוורון המתח והפחד על פני הלוחמים באמצע הקרב, שיכולתי לדמות לו רק את לובן פני המתים השרועים דומם, את הלחימה באנשי המשמר המלכותי של ריפעת אסד (אחיו של חאפז אסד) שבשנייה שנפלו בשבי בידינו הפכו מ"אריות" לאוביקטים מיבבים, מראים לנו תמונות מהבית ששמרו בכיסם ומתחננים על חייהם. את הקולות בקשר- הן הרגועים, המשרים בטחון ברגעים קשים והן את הלחוצים והנסערים בזמן אמת. את גילויי האומץ, הרעות והגבורה של חברים ומפקדים. אפילו את השמיכה החומה שלתוכה אספתי שאריות של חבר מרוסק שנהרג אני זוכר.

במעבר חד, אני זוכר את המקלחת המאולתרת שאורגנה עבורנו ממיכלית ואת החבילות הרבות שהגיעו מאזרחים שונים מכל הארץ.

שנים רבות, מהשחרור מהסדיר והלאה, כל יום כיפור היה מרגיז אותי ביתר שאת. הפרוטוקולים שהתגלו במהלך השנים חשפו שבעצם היתה כאן הנהגה בינונית ומטה, שהיהירות וחוסר האומץ המספיק שלה הכתיבו לה מהלכים שבסופו של דבר הסתיימו במלחמה שיכלו למנוע, ושעלתה ב כ 3000 הרוגים ואלפי פצועים. זו ללא ספק היתה נקודת השבר של ראיית ההנהגה על ידי כלל הציבור.
מאז אנחנו לא ממש בוטחים בה וכבר מזמן לא תופסים איש מהם כאילו הוא "חצי אלוהים" כפי שהיה פעם, במיוחד לאחר מלחמת ששת הימים. החל מזמן מסוים, הכעס הזה נמוג מליבי עם השנים. מה הטעם? הרי כל המעורבים האחראים כבר מזמן לא איתנו. נשארו רק הזכרונות , מראות וקולות האנשים והלקח שאני מקווה מאד שנלמד והופנם על מנת שבפעם הבאה שניתן יהיה בודאות למנוע מלחמה במחיר סביר ובסבירות גבוהה תדע ההנהגה לקבל החלטות אמיצות.
למלחמה הולכים כשאין ברירה, לא פחות מזה.

כל שנה אני מגיע במסגרת טיולי לצפון הגולן. תמיד כשאני שם, אני חושב כמה השקט הזה שברירי, כמה זה יכול להיות אחרת ובאיזה אופן. כתבתי פעם שיר שנקרא: "צפון רמת הגולן". וכך כתבתי בבתים הראשונים:


בּוֹלֵעַ בְּעֵינַי אֶת הַדְמַמָה הַיְרוּקָה,
הַפַּסְטוֹרָלְיָה הַאִילֶמֶת שֶל עֶמֶק הַבַּכָא...
מִגָבוֹהַ נְעוּצוֹת בִּי "עֵינֵי הַמְדִינָה",
הַנְשִימָה נֶעְתֶקֶת , הַלֵב מַחְסִיר פְּעִימָה,
הַזְמָן עוֹצֵר מִלֶכֶת, תַמִיד אוֹתַה תְחוּשָה.

שוּרוֹת עַצֵי תַפּוּחִים וּמַטֲעֵי דוּבְדְבָן,
עִרְבוּבְיָה שֶל יָרוֹק בּוֹהֵק וְאַרְגָמָן.
מְהַהָר הַאָרוּר, הַתְמוּנה מְשָכֶּרֶת,
הַדִמְיוֹן לא מְסוּגָל לְצַיֵיר אֶפִיזוֹדָה אֲחֶרת,
לַפִּידֵי מָתֶכֶת בּוֹעֲרִים? כַּנִרְאֶה רַק בְּסֶרֶט.

צְפוֹן הַגוֹלָן... בְּכָל פַּעָם שְאַנִי כָּאן,
הַתְחוּשָה זֵהָה לַמְרוֹת מֶרְחָק הַזְמָן.
עַל מַסָכֵי מוֹחִי שוֹעֲטוֹת הַתְמוּנוֹת,
מִתוֹכְכֵי גוּפִי מְחַלְחְלִים וְעוֹלִים הַקוֹלוֹת,
הֶבְזְקֵי אוֹר בַּחַשֵיכָה, צְעָקוֹת מְקוּטָעוֹת.

ואכן, המרחב השקט והיפהפה הזה ,הפך להיות מרחב עקוב מדם במלחמה ההיא, שבה בפרק זמן קצר אבד תום נעורינו ואנו נעשינו מודעים לכך רק שנים אחר כך.
 

מפגישה לפגישה... שוב נעלה חוויות וזכרונות

מידי כמה שנים אנחנו, חיילי העבר נפגשים. רק לא מזמן, בתחילת יולי האחרון ערכה חטיבת גולני עצרת לרגל 40 שנה למלחמה ואנחנו הוזמנו אליה. בקרוב ניפגש שוב במסגרת מצומצמת יותר. בשוטף, אנחנו לא מדברים על מה שהיה אז, אבל באופן טבעי מדברים על כך לא מעט כשנפגשים.
מי שהיה חלק מיחידה קרבית שחלק מהחוויות שלה נצבר בלחימה בזמן אמת מכיר את זה, כי הרי "זר לא יבין זאת". אלה גם לא נושאים מלבבי רוח ונפש שממריצים אותך לדבר עליהם ביום יום. אני יכול לכתוב לא מעט על מאורעות המלחמה והתקופה שאחריה, לא רק על מה שארע אצלנו אלא גם על מה שסבב אותנו במעגלים היותר רחוקים: האוירה בארץ, "מלחמות הגנרלים" שהחלו עם שוך הקרבות, הציפייה לחתימת הסכמי ההפרדה שאמורים להביא איתם שקט ועוד.
במשך השנים, מסתבר שגם גוון המחשבות משתנה. פעם נהגתי להרהר אך ורק במאורעות האלה ומה שסביבם. היום מחשבותי נתונות לזיכרון אבל גם להמשכיות. הרי כל אחד מאיתנו הוא עולם ומלואו כל אחד עבר מאז השרות הסדיר שלו כל מיני דברים. הזיכרון חשוב, בודאי זיכרון הנופלים שנצור בתוכנו תמיד. גם גילויי הרעות, הגבורה, העזרה ההדדית תחת לחץ, כל אלה חשובים לעין ערוך. אבל זה בדיוק גם מה שמביא אותי לשאלה הבאה: באיזו מידה אם בכלל, כל המטען שהועמס עלינו אז אנשים צעירים בראשית חייהם הבוגרים השפיע עלינו? האם לקחנו משהו איתנו להמשך חיינו או שפשוט "נעלנו" את כל המטען הזה באיזו מגירה ולא רצינו לפתוח אותה לעולם? ואם כן - מה לקחנו, מה הדחקנו, באיזו מידה הושפע עולם הערכים שלנו בעקבות המלחמה הזו והשרות שלנו בכלל? וזה המסר שלי חברים לפעם הבאה שניפגש. אני משאיר את השאלות הפתוחות האלה אני משאיר לכולנו כחומר למחשבה ולדיון בנינו אם תרצו.

עד אז, שתהיה שנה טובה ומבורכת לכם ולכל עם ישראל וגמר חתימה טובה.
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל