קוד השלום

צריך להכיר את הערבים, אבל לנהוג כמו יהודי. אתה מבטיח איזה דבר אז אתה צריך לקיים. ובמידה שאתה עושה כן, ושומר סודיות מוחלטת, בדברים שהשתיקה יפה להם, יש סיכוי לשכנות טובה.

כמעט כל הערבים, ובמיוחד הערבים הפלסטינים, חשים באופן אישי ובעומק ליבם, את ההלם והעלבון על היעלמות חלומם למדינה פלסטינית, ועל תבוסותיהם ליהודים במאבק על ארץ ישראל. ככל שהם תולים את האשם בעצמם או במנהיגיהם או בבריטים ובאמריקנים, או בשאר אומות העולם הבוחשים בענייני ארץ ישראל, אין הם יכולים שלא להרגיש שישראל נבנתה על הריסות החברה שלהם. כל זאת ועוד, כמפורט בקצרה במאמרי זה, ניתן ללמוד מפיהם, ומספר חובה ושמו: 'המנדאטורים', מאת הדרה לזר.

הערבים הפלסטינים הנחשבים "מתונים", כגון הנשאשיבים והדג'אנים, גם הם רואים את עצמם כמי שהיו אדונים בארץ ישראל, שליטים בארצם שלהם. הם אינם שוכחים את ארץ ישראל כארצם. פלסטין היא בלב שלהם וירושלים היא בלב שלהם. והם כולם חולמים על שיבה. הכמיהה שלהם לארץ שממנה ובה גלו. רצון השיבה אינו מבחין בין עיר הנצח ירושלים לבין עיר הנמל יפו ושאר ערי ישראל. הערבים רואים את היהודים כפיקחים, עד שזכו למדינה משלהם. הערבים השפויים, מודים שלא היתה ליהודים ברירה. הם היו חייבים להיות כאלה. בעיניהם, היהודים היו כנועים כמו מישהו הזוחל בחשכה כדי לתפוס לעצמו משהו לאט ובחשאי. הערבים מרגישים כיצד ממצב של יסוד בלתי ידוע ובלתי מוכר, היהודים כבשו להם מקום בארץ. והם נעשו חזקים יותר. היהודים מגשימים ומבצעים בשיטתיות תכנית גדולה. והם מצליחים. היהודים מצליחים כי הם מאוחדים יותר מהערבים. היהודים חכמים יותר, ולוחמים טוב יותר.

המנהיגים הציוניים האשכנזים לא יודעים לחיות עם הערבים. הם לא יודעים לרכוש את לב הערבים. הם לא יודעים לכבד את הערבים. הכבוד הזה פירושו, להבין ולהכיר ולנהוג עימם בהתאם למנטאליות הסוחרים הערבית, בהתאם לנימוסים שלהם, בהתאם לצורה שבה צריך לדבר אתם. האשכנזים הינם מאוד לא נעימים לספרדים בני הארץ ובאותה מידה לא נעימים לערבים. הם חושבים שהם יודעים הרבה יותר מאלה וגם אלה. האשכנזים חושבים שהמזרח זה שום דבר. המזרח זה המזרחיים. והם האשכנזים, אירופאים שעליונותם מוכחת ומובנת מאליה. בשל כך, הערבים אינם אוהבים את הישראלים האשכנזים וגם לא את האירופאים או האמריקנים. חוסר אהבה זה נעשה לעוינות, כשהישראלים ובני בריתם נוהגים במתירנות ובחוסר כבוד בחיי המשפחה ובחייהם הלאומיים. ובעיקר, כשהם מפרים הבטחות.

הדבר הראשון שהערבים מדברים עליו, זה הזלזול של האשכנזים כלפי הערבים. והיו אשכנזים יוצאי דופן בני הארץ, כמו יהושע פלמון, שלמדו את המנטאליות הערבית מתוך כבוד. והלימוד החשוב ביותר: כשאתה בא אל ערבי, המצב הכי נוח שבו אתה יכול להיות מקובל עליהם ומכובד, זה אם אתה שכן טוב. אתה לא מהמשפחה אלא אתה זר. ברגע שאתה רוצה להיות אחד מהם, זה כבר מטיל עליך במידה מסוימת חובות שאתה לא מוכן ולא רוצה לעמוד בהם. זה מטיל עליהם חובות ועליך חובות. ולכן, אין לחשוב במונחים של אינטגראציה. ברגע שזה אינטגראציה הערבי חייב לך יותר מידיי ואתה חייב לו יותר מדיי, ומערכת היחסים אינה ברורה. אצל הערבים יש כל מיני קודקסים של התנהגות, והכי נוח וסובלני ביניהם הוא קודקס ההתנהגות בין שכנים. וזה מחייב אותם יותר ממה שתדבר על הומאניות או על דת או על יושר. אם אתה תבוא לערבי ותספר לו על זכותך המלאה לארץ ישראל ושהם פה רק אורחים, אז אין שיח. לא מוכרחים להגיד את ההיפך, אבל לא מוכרחים להגיד את זה. צריך להכיר את הערבים, אבל לנהוג כמו יהודי. אתה מבטיח איזה דבר אז אתה צריך לקיים. ובמידה שאתה עושה כן, ושומר סודיות מוחלטת, בדברים שהשתיקה יפה להם, יש סיכוי לשכנות טובה. הערבים מאוד יודעים להעריך מי שיודע לשמור על הבטחתו ולא לשקר. הם רגישים מאוד ויש להם טביעת עין טובה מאוד. וכמובן, אמון זה דבר אחד, ויחד עם זה העיניים צריכות להיות פקוחות. ארור הבוטח באדם.

וצריך לקבל, לדעת, שאצל ערבי, האדמה שלו, זה לא מושג כלכלי, זה מושג מדיני, זו טריטוריה, זו פגיעה בריבונות שלו. לאן כל הסכסוך על ארץ ישראל מוביל, זה גם עניין פנימי בתוך העולם הערבי. וכך אמר מנהיג ערבי ידוע: "כשיבואו היהודים ואנחנו, מי שיעמוד בתנאי מזג האוויר ושאר התנאים, וירבה ויכה שורשים – הוא ינצח. השאר יהיו שכנים מקובלים ומבורכים. נהיה אנחנו המנצחים – נהיה אנחנו המנצחים. יהיו היהודים המנצחים – יהיו היהודים המנצחים". לבסוף, אפשר שנהיה שכנים טובים.


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל